כשהמילים נגמרות האלימות מתחילה
בסיפור קין והבל יש אמירה מהדהדת, ליתר דיוק שתיקה מהדהדת, שתרגומי המקרא לשפות זרות נוטים להחמיץ. הכתוב מספר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, ח). חלקו הראשון של משפט זה מתורגם בדרך כלל באופן ששיעורו "קין דיבר עם הבל אחיו", או "קין אמר להבל אחיו 'בוא נצא לשדה'". התרגומים אינם מתקרבים כלל למשמעות המקור, והסיבה לכך ברורה: במקור העברי התחביר שבור. כתוב "ויאמר קין", אך לא כתוב מה אמר. המשפט פשוט נקטע באמצע, בלי המושא החיוני של הפועל "ויאמר". התרגומים ניסו ליצור משפט שלם, ודווקא משום כך חמק מהם לב העניין. סגנון משקף מהות. התחביר השבור מייצג יחסים שבורים. השיחה בין קין להבל נחתכה. "ויאמר קין" — אך הדיבר לא יצא מפיו, ולא נותרו ביניהם אלא מתח ושתיקה. כשהמילים כושלות, האלימות קמה. זהו לב הפסוק.
רעיון זה מופיע במקומות נוספים במקרא. בתחילת סיפורו של יוסף נאמר כי האחים קינאו בו בגלל היחס המועדף שקיבל מיעקב וכותונת הפסים שייצגה אותו. הפסוק ממשיך ואומר, "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז, ד). הצורה "דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" חריגה. רבי יהונתן אייבשיץ, בפירושו "תפארת יהונתן", מסביר כך: לו יכלו לדבר איתו, לתקשר איתו בפתיחות, היו ודאי מגיעים לבסוף לשלום איתו. אך הם לא יכלו לדבר איתו, ושלום לא היה — אלא הידרדרות מהירה לכדי מזימה להרוג אותו, ומכירתו לעבדות.
שוב אנו פוגשים עניין זה בסיפור אמנון ואבשלום. אמנון פיתה את תמר, אחותו מצד האב ואחותו של אבשלום משני הצדדים. הוא אנס אותה ונטש אותה. אבשלום הזדעזע. אך לאמנון לא אמר דבר: "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ" (שמואל ב' יג, כב). שנתיים תדלק בדממה את אש תאוות הנקם, ואז רצח את אמנון. הרמב"ם מזכיר מעשה זה בעניין המצווה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ; הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). הסיפא, אומר הרמב"ם, היא החיסון מפני הרישא. אם אדם עשה לך עוול אמור לו, ואל תשתוק, שאם לא כן תגיע לידי שנאתו. אצל אבשלום, שנמנע מלהוכיח את אמנון בדברים, תססה השנאה עד שהובילה לרצח.
