בשעה שישראל נתונים בצרה, וענני העצבון פרושים על פניהם, ואינם שמחים בבריאת העולם, וכל מעינם הוא רק במחשבת: "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא" (עירובין יג, ב), אז גם השמחה שלמעלה נעדרת, אין הקב"ה שמח במעשיו, אחרי שהברואים למטה אינם שמחים ומרוצים במעשיו, ומתוך זה מגיע הדבר שגם השכינה היא בצער, ונגרם בזה שהקב"ה, כביכול, מתנחם על הבריאה, ומתוך זה עצמו מתרבים היסורים, כענין שמצאנו בעת שהקב"ה הביא מבול על הארץ, שעל ידי שהתנחם הקב"ה על אשר עשה את האדם, בא המבול להחריב את הכל. ואם כי כבר נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, בכל זאת כמה חלקים של האדם ושל הבריאה הולכים וכלים על ידי זה.
לכן אלה אשר קרבת ד' יחפצון, ואשר משתתפים בצערו של הקב"ה, עליהם להיות עלזים ושמחים ולמצוא ענג ונחת מן הבריאה לשום עליה עין לטובה, – שכן שימת עין לטובה פועלת שהעין תראה רק טוב, ולפי שמטבע העין לראות כל מה שיש, בהכרח שכל רע יכחד מן העולם, כדי שהעין תראה באמת רק טוב, וכשם שבא לראות כך בא ליראות ובזה מעוררים את החפץ העליון, ליצור ולברוא, ויתקיים "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו" (תהלים קד, לא), ומהפכים את כל הדינים לרחמים גדולים וחסדים עליונים וטובים, "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ד'. כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך".
