א. מעלת התמימות, אמונת החכמים וסוד הפרה האדומה
גבולות השכל האנושי וחובת התמימות
אף על פי שמצוות תלמוד תורה מחייבת את האדם להעמיק חקור, להבין דבר מתוך דבר ולרדת לעומקה של סברה, עליו להכיר במגבלות שכלו האנושי ולהשלים עם העובדה שלא תמיד יוכל לעמוד על טעמם של דברים. אין די בעבודת ה' הנשענת על ההיגיון והשכל הישר בלבד; במקום שבו החכמה האנושית נעצרת, נדרש האדם להתאזר בתמימות וביראת שמים טהורה. תמימות זו היא שעמדה לישראל בשעת קבלת התורה, כאשר הקדימו "נעשה" ל"נשמע".
לעומת זאת, בחטא העגל כשל העם ואיבד את תמימותו. מבחינה שכלית, היה זה ניסיון כביר: משה בושש לבוא, והטעות השורשית נבעה מחזון מרכבת השכינה שראו בסיני. כוונתם אף הייתה לשם שמים, ובעיקר ערב רב חטאו, בעוד שהכלל נענש על שלא מיחה. אולם, חרף כל הסברות והפלפולים השכליים, נותרה עובדה אחת מוצקת: הקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהם לעשות עגל. הפגם באמונה התמימה והחיפוש אחר פתרונות מדעתם, הם שניתקו אותם מדביקותם בקדושה והביאו מיתה לעולם.
תיקון העגל באמצעות חוקת הפרה
חז"ל המשילו זאת לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, ואמר המלך: "תבוא אמו ותקנח את הצואה" – כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. לכאורה, הקשר בין פרה אדומה לחטא העגל סתום, וניסיון לקרבו אל השכל הוא נואש. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, הכריז על מצווה זו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" , שכן היא טומנת בחובה סתירה מוחלטת – מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים. אולם דווקא בערפול זה, בהיותה "חוק" שסודו לא יתגלה עד לעתיד לבוא, טמון ביאור העניין. פרה אדומה באה לתקן את חטא העגל על ידי השבת האמונה התמימה. כפי שפירש רש"י: "פרה אדומה תמימה" – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בעלי מומין בחטא העגל; תבוא הפרה, המקוימת מתוך קבלת עול מוחלטת ללא הבנה שכלית, ותחזירם לתמימותם. היא המטהרת מטומאת מת, המייצגת את הפסקת הדביקות בחיים הרוחניים.
ביטול הדעת בפני חכמי הדורות
יסוד התמימות ואמונת האומן משתקף באופן מובהק בחובת הציות ואמונת החכמים. על האדם לבטל דעתו וקוצר שכלו בפני גדולי הדורות. בעניין זה מובאים דבריו הנוקבים של הגאון רבי עקיבא איגר, המוכיח באהבה רב אחד שביקש להשיג על דברי הרמ"א והראשונים. הוא קורא להקדיש את הזמן והמרץ להבנת עומק דבריהם של הראשונים, במקום לחפש בהם מומי סתירות. מי שממהר להקשות ולדחות את דברי חז"ל והקדמונים, אינו אלא מבקש תואנה. מי שאינו מקבל את דברי התורה שבכתב ושבעל פה כצורתם בשל קוצר שכלו, מנתק עצמו מתורת ישראל. משה רבינו, בזכות גודל קדושתו ודביקותו, זכה שיימסר לו טעמה של פרה אדומה, ומכאן למדנו שאם נזכך ונקיים עצמנו, נוכל גם אנו לזכות להשגת טעמי תורה הנמצאים בהישג ידנו.
ב. כנסת ישראל במשל הפרה: בין גזירת מלך לפקודת רופא
ישראל נמשלו לפרה: גנות שהיא שבח
במדרש חז"ל נדרש הפסוק "זאת חקת התורה" כרמז וסוד להנהגת השי"ת עם כנסת ישראל לאורך הדורות. המדרש מדמה את כל מרכיבי הפרה האדומה לקורותיו של עם ישראל: "פרה" – אלו ישראל, שנאמר "כי כפרה סוררה סרר ישראל". אף שבפסוק זה יש גנות, טמון בו שבח עמוק: ישראל נמשלו לפרה עצמה – המועילה בחרישה, בחלב ובגידול בניה, ואילו חטאם אינו אלא "סרבנות" זמנית, כפרה שקפץ עליה רוח שטות אך טבעה נותר טהור ונכנע. "אדומה" – שנאמר "אדמו עצמם מפנינים". "תמימה" – שנאמר "יונתי תמתי" , כיונה שמושרש בטבעה לחזור תמיד אל קנה, כך כנסת ישראל אינה מתרחקת לעולם ממקור מחצבתה וסופה לשוב לאביה שבשמים. "אשר אין בה מום" – שנאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך". המשך הכתוב מתאר את תהליך הגלות והחורבן: "אשר לא עלה עליה עול" – זהו דורו של ירמיהו שסירב לקבל עול שמים. "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" – זו גלות בבל. "ושחט... ושרף" – רמז לחורבן בית המקדש, הריגת המלכים והצתת בית ה'. "ואסף איש טהור את אפר הפרה" – זהו הקדוש ברוך הוא המקבץ את אפר גליותיהם של ישראל ומשיבם אל מקום טהור – לירושלים הבנויה. מתוך הדרש עולה תמיהה: אם בסופו של דבר חרב הכל והעם גלה בשל חטאיו, לשם מה פתח הכתוב בשבחים כה עצומים ומפוארים של כנסת ישראל?
ההבדל בין חוקי המלכות לפקודת הרופא
כדי להבין זאת, יש להבחין בין שני סוגי ציוויים הקיימים בעולם: חוקי הממשל ופקודות הרופאים. חוקי המלכות (גזירת מלך): העובר על חוקי המלך נענש רק אם נתפס. עונשו נקבע בספר החוקים, אולם למלך או לשופט יש סמכות להקל בדינו, למחול לו כליל ולפטור אותו מעונש, בפרט אם החוטא מתחרט ומבקש חנינה. הוראות הרופא (תוצאה טבעית): העובר על פקודת הרופא (כגון אכילת מאכלים מזיקים) אינו נענש בידי אדם, אלא מעשיו הרעים הם המייסרים אותו ומביאים עליו את חוליו באופן ישיר וטבעי. במקרה זה, חרטה או בקשת מחילה מהרופא לא יועילו, שכן הגוף כבר חלה. הרופא יכול רק לנסות להמציא תרופה חדשה כדי להשיב את הגוף לאיתנו. בתורה מצינו ששני הפנים משמשים יחדיו. מחד, נאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" – התורה היא כרפואה מונעת השומרת על האדם מפני החולי הטבעי של החטא. מאידך, במצוות פרה אדומה הדגישה התורה "חוקה" – גזירה היא מלפני המלך ואין להרהר אחריה, ובכך היא מסווגת כגזירת מלך ולא כפקודת רופא בלבד. "מום אין בך" – פגמים חיצוניים מול מהות פנימיתההבחנה הזו מבהירה מדוע נאמר "ומום אין בך", ולא "אין לך". הדבר דומה לחולה המגיע לרופא, והרופא בודק האם המחלה תורשתית וטבועה בדמו, או שמא מדובר בזיהום חיצוני שנרכש באקראי. מחלה חיצונית קלה בהרבה לריפוי מכיוון שאינה חלק ממהות החולה. זהו השבח המרומם של עם ישראל: גם כאשר הם חוטאים ונוצר בהם מום, המום אינו מושרש בדמם ובנפשם הפנימית. הם בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, ובעצם הווייתם הם נותרו טהורים. החטאים והלכלוך נובעים רק מהשפעה חיצונית – "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". לכן "בך" – בתוככיותך ובמהותך – אין כל מום. על פי יסוד זה מבאר בעל "לב אליהו" את המתרחש בעת חורבן וגזירות, ואפילו בימי השואה האיומה. בעת שריפת הפרה, נשרפים עורה, בשרה ודמה, ואף הפרש (הצואה) שבה. כל עוד הפרש נמצא בתוך גוף הפרה, הוא נידון עמה ונשרף עמה לטהרה. כך גם בעם ישראל: כל עוד האדם נותר קשור לכלל ישראל ושם יהודי נקרא עליו, הוא נחשב חלק מהאומה וזוכה לתיקון ולכפרה הכללית. ייסורי הגלות והחורבן אינם אלא כור היתוך ו"שריפה" המכלים את הסיגים החיצוניים, עד אשר "ואסף איש טהור" – הקדוש ברוך הוא בעצמו – יקבץ את אפרם של ישראל וישיבם אל מקומם הטהור בירושלים במהרה בימינו.
