בירור בדין שומע ספירת הש"ץ בלא כוונה כשספר בעצמו בטעות
א. תורף הנידון וגדר הספק
מעשה ביהודי שהתפלל תפילת ערבית בציבור, ושמע את השליח ציבור סופר את העומר בברכה כדת וכדין. לאחר מכן, בבואו לקיים את המצווה בעצמו, טעה במניין הימים וספר מספר שגוי. רק בלילה שלאחריו עמד על טעותו, ונסתפק: האם השמיעה מהשליח ציבור בלילה הקודם – אף שלא כיוון לצאת בה ידי חובה – נחשבת לו כספירה המאפשרת לו להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, או שמא כיוון שרצה לספור בעצמו (ואולי אף כיוון בפירוש שלא לצאת מהש"ץ), חסר לו בעיקר המצווה ולא יוכל להמשיך בברכה?
ב. שיטת המג"א ודין "מצוות צריכות כוונה"
יסוד הספק נעוץ במחלוקת הראשונים הידועה האם מצוות צריכות כוונה. השו"ע (תפ"ט, ד) פסק לעניין מי שנשאל "כמה היום" וענה את המספר הנכון, ששוב אינו יכול לספור בברכה, משום שחוששים שיצא בתשובתו ידי חובה. המג"א (סק"ח) ביאר שאף שקיימא לן "מצוות צריכות כוונה", הרי לעניין ברכה חוששים לספק ברכות להקל ולאותן דעות שמצוות אינן צריכות כוונה.
מכאן פסק המשנה ברורה (ס"ק כב) שיש כאן "ספק ספיקא" להתיר: שמא מצוות אינן צריכות כוונה (ויצא בספירתו המוטעית או בתשובתו לחברו), ואף אם צריכות כוונה – שמא כל יום הוא מצווה נפרדת. בנידון דידן, לכאורה יש לצרף סברה זו אף לעניין השמיעה מהש"ץ.
ג. החילוק בין ספירה עצמית לדין "שומע כעונה"
אלא שיש לחלק: בספירה עצמית, גם בלא כוונה, סוף סוף הוציא האדם את המילים מפיו. אך כאן, כל היציאה ידי חובה נשענת על הדין של "שומע כעונה". והנה השו"ע (סימן רי"ג, ג) פסק להדיא שבדין שומע כעונה צריך לכו"ע "כוונת משמיע וכוונת שומע". אם כן, לכאורה בנידון דידן שלא כיוון לצאת, לא שייך דין שומע כעונה לכל השיטות.
אולם, הגהות רע"א (על השו"ע שם) הביא בשם הבית יוסף שגם הצורך בכוונה בשומע כעונה תלוי במחלוקת "מצוות צריכות כוונה". ראיה לדבר מהגמרא במסכת ראש השנה (כח, ב) בעניין השומע קול שופר או מגילה, שם מבואר שלמ"ד מצוות אינן צריכות כוונה – יצא ידי חובה בשמיעה גרידא אם ידע שזהו קול המצווה. נמצא, שאף ללא כוונה מפורשת, שייך לצאת מדין שומע כעונה למ"ד אי"צ כוונה.
ד. חידושו של ה"שואל ומשיב" בעניין כוונה הופכית
כאן מתייצב הקושי הגדול ביותר: אותו יהודי לא רק שלא כיוון לצאת, אלא שהייתה לו "כוונה הופכית" – הוא חפץ לספור בעצמו, ובכך גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בשמיעת הש"ץ. בכהאי גוונא, גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, כוונה הופכית של עקירה מונעת את היציאה ידי חובה.
בשאלה זו חידש בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה, סי' קכז) יסוד כביר. הוא דן בדברי הרשב"א שהעלה שבדיעבד יוצא אדם בספירת הש"ץ, וכתב:
"דאף אם נימא דמצווה לספור לכל אחד, זהו דווקא כשספר כדין. אבל בשספר שלא כדין, דאז בוודאי היה ניחא ליה שלא יספור ויסמוך על הש"ץ... בזה בוודאי יכול לספור בשאר ימים".
ביאור דבריו הוא, שיש כאן "אומדנא דמוכח": כל מה שרצה היהודי שלא לצאת ידי חובה מהש"ץ הוא משום שסבר שיקיים את המצווה בעצמו כהוגן. אך אילו היה יודע בשעת שמיעת הש"ץ שספירתו העצמית תהיה בטעות ותגרום לו להפסיד את המצווה לכל ימי העומר – בוודאי ובוודאי שהיה רוצה לצאת ידי חובה בשמיעת הש"ץ.
ניתן להסביר זאת בשני אופנים:
ביטול העקירה למפרע: העקירה (הכוונה ההופכית) הייתה בטעות, וברגע שנתברר שטעה בספירתו, מתבטלת העקירה ונשארת השמיעה כספירה סתמית המועילה למ"ד אי"צ כוונה.
כוונה על תנאי: כוונתו של האדם היא: "איני רוצה לצאת מהש"ץ אלא אם כן אטעה בספירתי שלי".
לפיכך, פסק השואל ומשיב שבצירוף הספק-ספיקא הידוע, יכול אותו אדם להמשיך ולספור בברכה, שכן השמיעה מהש"ץ נחשבת לו לעלייה לאחר שהתברר שספירתו העצמית הייתה ללא הועיל.
