....ליברמן פוטר מעבודתו כמרצה באונברסיטה. בנוסף, אפשטיין לא הסכים לקבל את עבודתו המונומנטלית של ליברמן, "תוספת ראשונים", כעבודת דוקטורט; ככל הנראה משום שלדעתו היא הייתה פרשנית מדי ולא מספיק "מחקרית-היסטורית". משלב זה היה ברור לליברמן שלא יוכל להתקדם בעולם האקדמי בארץ. לעומתו, המרצה השני בתוכנית, גדליה אלון, שלמד איתו בישיבת סלבודקה, נבחר להישאר בתפקיד. במשך שנים רבות נותר ליברמן ממורמר על היחס שקיבל מהאוניברסיטה, ובכל זאת המשיך להכיר טובה ולהפגין כבוד רב למורו, פרופ' אפשטיין. במכתב ששלח לבן דודו ה"חזון איש", כנראה בשנת תרצ"א, כתב כך:
"ומה שכתבת בנוגע לזה שקראתי למו"ר הרי"ן אפשטיין 'מורי' – לא הבינותי דבריך, ואין אני יודע למה אסור לי לקרוא לו 'רבי', והרי למדתי ממנו כמה דברים. והוא יהודי ירא וחרד, מאמין, מדקדק במצוות, והתורה שלמדתי ממנו היא תורה אמיתית ולא דרך משכילים, אלא זו היא דרך רבותינו ז"ל שמחפשים את האמת בדברי חז"ל בכל הדרכים האפשריות. וכמה מקומות סתומים בירושלמי התפרשו לי רק על פיו."
(מקור: שמואל גליק ומנחם כ"ץ, "על הגר"ש", עמ' 274)
