בנושא זה קיימת תחושה חזקה אצל אנשים רבים כי ההסתמכות על ההיתר מכירה היא דחוקה ביותר ואינה מיועדת אלא לאנשים הרחוקים מחיי התורה והמצוות ויראת השמים אינה מנת חלקם, והתורם הגדול להרגשה זו הוא התעמולה הנרחבת שמקיימים אחינו האשכנזים נגד היתר המכירה, בהתבטאויות קשות ופסקניות, עד כדי כך שבקול קורא פורסם כי "הדין פשוט שהירקות מהיתר מכירה הם ספיחים גמורים, ובכל חומר מאכלות אסורות, ואין שום הבדל בינם לבין ירקות שבשוק", וזהו רק ציטוט "עדין" יחסית... ויותר מפליא לראות שגם בין הספרדים, ובחלקם כאלה שמשתמשים בשמו של מרן זיע"א, החפצים לייקר את שמם ולהתהדר בכך שהם מחמירים ואינם נזקקים להיתר המכירה.
לאמתו של דבר, לאורך כל השנים, עמד מרן זיע"א בדעתו הברורה כי היתר המכירה הוא היתר גמור ואפשר לסמוך עליו ללא שום פקפוק. מרן זיע"א ביסס את ההיתר בכמה תשובות ארוכות המשתרעות על עשרות דפים בשו"ת יב"א, ועד לשנותיו האחרונות חזר והבהיר כי ההיתר הינו היתר גמור, והדברים מתועדים בכמה וכמה סרטים שפורסמו לעת עתה, אם מדיבוריו עם בני ביתו, ואם בתשובה לשאלת הגר"ח סיטרוק מצרפת, ואם בדברו עם ב' רבנים ממוסד בב"ב, ובכולם חוזר מרן ומביע את דעתו הצרופה והברורה שההיתר הוא היתר גמור.
וגם בתורה שבכתב חזר מרן בספריו כמה פעמים וביסס את היתר המכירה, ובפרט בשו"ת יביע אומר העשירי (סימן לו ואילך, ובח"ח חו"מ סימן ב), ואף העיד בנו נאמנה (מעדני המלך א' עמ' 96) כי מוהר"ר הגאון ר' עזרא עטיה זיע"א ביקש הימנו שישפיע על חכמי הישיבה שלא יחמירו בדבר זה. וראה עוד במועדני המלך ח"ג (סוף פ"ו).
לאור הדברים ברור שאין שום סיבה שדוקא בנושא זה נרתע מהתבטאויות חריפות למיניהן של מי שיהיה, אחר שאנו סומכים בבטחה על מרן זיע"א באלפי פסקיו ללא שום ערעור, וקבלנוהו עלינו כדין מרא דאתרין, ומי יבוא אחר המלך, ואף גם בזאת דבריו חיים וקיימים, וכל אחד צריך להראות בריש גלי שהוא אוכל היתר מכירה, ובכדי שיהיה כנגד המשחיתין אנו משתדלים להבהיר לכולם שאנו אוכלים "דוקא" היתר מכירה, אחר שזו היתה דעתו של מרן ועליו אנו סומכים בעיניים עצומות, וחייבים אנו לשמור על פסקיו בקנאות ולחזקם לעין כל.
וראיתי (בקובץ בית יוסף אדר תשע"ה, עמ' קיט) משם הגר"ח קניבסקי "שהיתר המכירה אינו שוה כלום, ואלו שרוצים לצרף זאת לאיזה קולא זה חילול ה' גדול, גם אלו שסומכים ע"ז בחממות בעציצים שאינם נקובים אינו שוה כלום, ואדם שאוכל בשנת השמיטה ירקות מהיתר מכירה, אין לצרפו לזימון ואין לענות אחר ברכותיו אמן, וכן העושה קידוש על יין של היתר מכירה לא שוה כלום, וברכתו לבטלה, והסומכים על היתר מכירה הכלים שלהם נאסרים בנותן טעם" (כ"כ בשמו בס' ידון משה ח"ב עמ' יא. ובדרך אמונה מציין איירי רק לענין כלים שאפשר שנתבשלו בהם פירות שיש בהם חשש ספיחין שנאסרים בנ"ט).
ואם כי לא ראיתי את דבריו במקורם, לכאו' אחר המחילה לא מסתבר שטעמי חומרתו היא מחמת שהיתר המכירה הוא איסור דאורייתא, שהרי לרוב הפוס' השמיטה בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. ואם סבירא ליה להחמיר כך גם על האוכל איסור דרבנן לדידהו (כמש"ש בש"ע סי' קכז), לכאו' אף אנו נצטרך לומר כן על אשכנזי שאוכל מאכלים שאסורים לנו, כבישולי גוים שהדליק הגוי האש, או שנתחמם בשבת בתנאי ההחזרה שמרן אוסר, או שאוכל בשר שאינו חלק, או שאוכל פירות שמיטה כדעת המבי"ט והחזו"א שלדעת מרן הב"י יש ע"ז חרם, ולא שמענו שהורה כן הגאון שליט"א בשאר דברים שיהיה אסור לספרדי לענות אמן על ברכת אשכנזי האוכל את כל הנ"ל ושברכתו לבטלה ואינו קידוש, ולכאו' גם נצטרך לומר שהם פסולים לעדות מדרבנן (ע' ש"ע חו"מ סי' לד ס"ג), ודינם כמוציאים שם שמים לבטלה (עי' בברכ"י חו"מ שם אות יז), ולא ירחק היום שיאמר אי מי שהם חייבים נידוי כדין העובר על דברי סופרים (כמש"ש ביו"ד סי' שלד סמ"ג ובש"ך סק"ע) ואין לדבר סוף (וכמובן שלדינא יש מה לדון בכל מה שכתבתי, וחס ליה לזרעא דאבא להוציא לעז על ישראל קדושים ולשלח מדנים בין אחים).
והמסתבר ביותר שטעמי חומרתו הוא משום שהם קבלו את הוראות החזו"א ששלל את היתר המכירה לגמרי, ומשום כבוד התורה דידיה, יצא מגדרו להחמיר כ"כ.
ומזה הטעם עצמו יש לנו לומר ממש כן כלפי מרן זיע"א שאחר שהוא פסק להתיר בשופי את ההיתר מכירה, ובדבר זה יש החושבים להמעיט מכבודו, אתי עשה דכבוד התורה דידיה, ודחי לכל שאר השיקולים האחרים, ואנו נכריז בריש גלי כי נאכל מהיתר המכירה בשופי ולכתחילה.
