הקוד האתי של צה"ל

רוצים להכריח בחורים יראי שמיים לשרת בצבא שהקוד האתי שאימץ מתנגש ישירות עם ערכי התורה [בנוסף להתעקשות הצבא לשלב בנות ביחידות קרביות, דבר שגדולי רבני הציונות הדתית אסרו לחלוטין]. 

---

הדיון סביב הקוד האתי של צה"ל ("רוח צה"ל") מנקודת מבט תורנית-הלכתית הוא עמוק, מורכב ומלווה את המדינה והצבא מאז כתיבת המסמך ועד ימינו. מצד אחד, גדולי התורה וההלכה רואים ערך עליון בשמירה על מוסר לחימה, קדושת החיים ומניעת שפיכות דמים מיותרת. מצד שני, קיימים פערים תפיסתיים ומהותיים בין השפה והערכים של הקוד האתי המודרני לבין עקרונות ההלכה והמשפט התורה.

להלן נקודות המפגש והחיכוך המרכזיות, המגדירות את הבעיות התורניות עם הקוד האתי:

1. מקור הסמכות והרוח

הבעיה בקוד האתי: "רוח צה"ל" יונק את ערכיו ממסורת מדינת ישראל, ערכים דמוקרטיים, חוקים בינלאומיים ומסורת הומניסטית כלל-אנושית.

הזווית התורנית: התפיסה התורנית גורסת כי מקור הסמכות הבלעדי לקביעת מוסר, בטחון ומלחמה הוא התורה וההלכה. הטענה היא ששאיבת ערכים ממערכות מוסר ליברליות מערביות עלולה להוביל לאימוץ נורמות שאינן תואמות את אופייה של מלחמה על פי התורה (כמו מושגי "מלחמת מצווה" או "עזרת ישראל מיד צר").

2. ערך "טוהר הנשק" מול חיי לוחמינו

זהו אולי מוקד החיכוך המעשי והכואב ביותר בדיון הציבורי והתורני:

הקוד האתי: מגדיר את "טוהר הנשק" כחובה של החייל להשתמש בכוחו רק לשם ביצוע המשימה, ותוך שמירה על צלם אנוש וחייהם של חפים מפשע (בלתי מעורבים).

הזווית התורנית: ההלכה מציבה כלל ברור מאוד בהלכות הגנה עצמית: "הבא להורגך – השכם להורגו". פוסקי הלכה רבים (ובהם רבנים צבאיים וראשי ישיבות) טוענים כי יישום מחמיר מדי של "טוהר הנשק" ושל עקרון המידתיות (הנשען על המשפט הבינלאומי) עלול לסכן באופן ישיר את חיי חיילי צה"ל כדי להגן על אוכלוסיית אויב. התפיסה התורנית-לאומית גורסת שחיי לוחמינו קודמים לחיי אוכלוסיית האויב, גם זו המוגדרת כ"בלתי מעורבת", כאשר ישנו ספק ביטחוני.

3. ערך "חיי אדם" כערך מוחלט לעומת הקרבה

הקוד האתי: מציב את ערך "חיי אדם" כערך עליון, מתוך תפיסה הומניסטית שרואה בחיי כל אדם (באשר הוא אדם) ערך מקודש.

הזווית התורנית: התורה ודאי מקדשת את החיים ("וחי בהם – ולא שימות בהם"), אך בהקשר של מלחמה, ההלכה מכירה בכך שמלחמה דורשת בהגדרה ויתור על ערך החיים הפרטי למען הכלל. יתרה מכך, התפיסה התורנית מבחינה בין חייהם של ישראל לבין חייהם של אויבים הרוצים להשמידנו. הצבת "חיי אדם" כערך אוניברסלי מוחלט בתוך קוד צבאי היא טעות מושגית שמחלישה את כושר ההרתעה והניצחון.

4. המונח "כבוד האדם" לעומת "צלם אלוהים"

הקוד האתי: משתמש במונח הדמוקרטי-ליברלי המודרני "כבוד האדם" כבסיס ליחס שבויים, לאוכלוסייה אזרחית ולחיילים עצמם.

הזווית התורנית: התורה מדברת על "צלם אלוהים" שבאדם. ההבדל אינו רק סמנטי: כבוד האדם הליברלי נובע מזכויות הפרט, בעוד שצלם אלוהים נובע מחובתו של האדם כלפי בוראו. משמעות הדבר היא שמי שמשחית את צלמו (כגון מחבלים או תרבות של רצח) מאבד את הזכאות ליחס מכבד כפי שמוגדר במערב. החלת המושג המערבי באופן שווה על אוהב ואויב נתפסת כעיוות מוסרי בעיניים תורניות מסוימות.

5. מקומה של הדת והמסורת בנוסח הרשמי

הקוד האתי: לאורך השנים, ובמיוחד בנוסחים המוקדמים שלו, נעדר מהקוד האזכור של אלוהי ישראל, תורת ישראל או הממד הרוחני-היסטורי של העם היהודי בארצו (הניסוח התמקד ב"מורשת העם היהודי" באופן תרבותי ולא דתי).

הזווית התורנית: עבור חייל שומר מצוות, המניע להילחם והכוח לעמוד מול קשיים נובעים מאמונה, מתוקף ההבטחה האלוהית על הארץ ומתוך שליחות דתית. היעדרו של הממד האמוני-רוחני מהקוד הרשמי יוצר תחושה של ניתוק מהשורש האמיתי של הלחימה בארץ ישראל. (ראוי לציין כי בעידכון שנערך בשנת 2022 הוכנס המשפט "מתוך זיקה להיסטוריה של העם היהודי... ולמורשת ישראל", אך עדיין ללא הממד הדתי המובהק).