מאת: הרב מרדכי מיכאל בלס
א. הקושי: הסתירות בסדר השבטים
בפתח פרשתנו, בתיאור מנין השבטים, נאמר: "לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... לִבְנֵי מְנַשֶּׁה..." (א, לב-לד). הרמב"ן עומד על הדיוק בפסוק ומציין כי התורה הקדימה את אפרים למנשה, ואף ייחסה את שם אביהם – יוסף – דווקא לאפרים ("לבני יוסף לבני אפרים").
אולם, מעיון בספר במדבר עולה תמונה מורכבת: במקומות מסוימים אפרים קודם, ובאחרים מנשה קודם. לעיתים יוסף מיוחס לאפרים, ולעיתים למנשה. מהו הכלל המנחה בשינויים אלו?
היכן אפרים קודם?
במפקד השבטים ובנשיאים: בפרשתנו ובקרבנות הנשיאים (פרק ז).
בסדר הדגלים: אפרים הוא ראש המחנה, ומנשה נלווה אליו (פרק ב).
בשליחת המרגלים: יהושע בן נון (אפרים) נמנה לפני גדי בן סוסי (מנשה).
היכן מנשה קודם?
במפקד בערבות מואב: לפני הכניסה לארץ (פרק כו).
בחלוקת הארץ: במינוי הנשיאים לנחלות (פרק לד).
בייחוס ליוסף: בחטא המרגלים נאמר "למטה יוסף למטה מנשה", וכן בפרשת בנות צלפחד.
ב. השורש: ברכת יעקב והבחנה בין רוח לחומר
כדי להבין את ההבדלים, עלינו לחזור לברכת יעקב בפרשת ויחי: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח, יד).
רש"י מסביר כי "שכל את ידיו" פירושו בחכמה ובהשכל. יעקב ידע שמנשה הוא הבכור, ובכל זאת בחר להניח עליו את יד שמאל. נשאלת השאלה: מדוע היה צריך "לשכל" את ידיו במאמץ? מדוע לא ביקש מהם פשוט להחליף מקומות?
התשובה טמונה בהבחנה יסודית שמעלה ה'העמק דבר' (הנצי"ב):
ישנן שתי מערכות הנהגה – הנהגה רוחנית-ניסית והנהגה טבעית-ארצית.
מנשה הבכור: מייצג את "הליכות עולם הטבע" והבכורה הגופנית. לכן, מבחינת עמידת הגוף (הרגליים), מנשה עמד בצד ימין של יעקב.
אפרים הצעיר: מייצג את המעלה הרוחנית והחכמה ("הידיים" המייצגות את פעולת הדעת והיצירה). לכן, מבחינת הנחת הידיים, זכה אפרים ליד ימין.
בכך ביטא יעקב מסר עמוק: במישור הטבעי והחומרי – מנשה קודם. במישור הרוחני והניסי – אפרים קודם.
ג. המדבר מול הארץ: נס מול טבע
הבחנה זו מבארת את כל השינויים בספר במדבר:
במדבר (הנהגה ניסית): כל עוד ישראל במדבר, תחת ענני כבוד ואוכלים מן, ההנהגה היא ניסית. לכן אפרים קודם בדגלים, בנשיאים ובמפקד הראשון. הוא ה"בכור" בעולם הרוח.
לקראת הכניסה לארץ (הנהגה טבעית): המפקד בערבות מואב וחלוקת הנחלות מכוונים לחיים בארץ ישראל, שם ההנהגה היא בדרך הטבע. במישור זה מנשה (הבכור הטבעי) חוזר לקדמת הבמה.
חיבבת הארץ: רש"י מציין כי יוסף ובנות צלפחד (משבט מנשה) חיבבו את הארץ. חיבוב הארץ מבטא את היכולת לקדש את החומר והטבע, וזוהי מעלתו המיוחדת של מנשה.
ד. ייחוס "יוסף" – השבח והגנאי
מדוע לעיתים התורה מצמידה את השם "יוסף" לאפרים ולעיתים למנשה?
בשבח: במפקד בפרשתנו, אפרים מיוחס ליוסף כי הוא החשוב במעלה הרוחנית באותה שעה.
בגנאי: בחטא המרגלים נאמר "למטה יוסף למטה מנשה". הרמב"ן מסביר כי מכיוון שיוסף הביא דיבה על אחיו, ייחסה התורה את השם יוסף דווקא למנשה, ששלוחו (גדי בן סוסי) חטא בהוצאת דיבה על הארץ.
בחלוקת הארץ: מנשה מיוחס ליוסף כי שניהם חלקו תשוקה עזה לנחלת הארץ.
החזקוני מקשר בין הדברים: חטא המרגלים נבע מטעות בתפיסת ארץ ישראל. המרגלים רצו להישאר במדבר תחת הנהגה ניסית ("רבבות אפרים") וחששו מהכניסה לחיים טבעיים של מלחמה ועמל ("אלפי מנשה"). מכיוון שהוצאת הדיבה פגמה בתהליך הכניסה לארץ, הוזכר שם יוסף אצל מנשה גם בענייני החלוקה.
סיכום: "רבבות אפרים ואלפי מנשה"
המשך חכמה (דברים לג) מסכם זאת דרך ברכת משה: "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה".
רבבות (אפרים): מייצגים את הריבוי הניסי (כמו "ורבבה מימינך"), הנהגה שמעל לטבע.
אלפים (מנשה): מייצגים את הסדר הטבעי.
במבט התורה, אין סתירה בין השבטים אלא השלמה: אפרים מוביל את המבט הרוחני והניסי, בעוד מנשה מוביל את ההתייצבות האיתנה בתוך עולם המעשה והטבע. בספר במדבר, המעבר מהמדבר לארץ הוא המעבר מחסות ה"ימין" של אפרים לביסוס ה"בכורה" של מנשה.