השאלה היסודית: ייאוש של מי שאינו הבעלים
כאשר אישה נשואה מאבדת חפץ השייך לבעלה, והחפץ חסר סימנים (כך שאין חובה להכריז עליו), עולה השאלה: האם ייאוש האשה מן החפץ נחשב לייאוש המקנה את האבידה למוצא?
מצד אחד, ניתן לומר שהייאוש מועיל והחפץ שייך למוצא. מצד שני, ייתכן שהייאוש אינו תקף כל עוד הבעל – שהוא בעליו החוקי של החפץ – אינו מודע לאובדן. במקרה כזה, האבידה נחשבת "ייאוש שלא מדעת" (ייאוש ללא ידיעת הבעלים), שאינו נחשב לייאוש על פי ההלכה. שאלה דומה מתעוררת גם לגבי שומר שאיבד חפץ השייך לאחר.
א. הדעה שייאוש האישה אינו תקף
בספר "כסף הקדשים" (חו"מ סי' רס"ב) נכתב כי ייאוש האישה אינו מועיל. הטעם לכך הוא שהייאוש חייב לבוא מבעל החפץ, והבעל אינו מעניק לאשתו את הסמכות להתייאש מרכושו.
גם הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל הכריע כך במקרה מעשי: אישה שעסקה במסחר איבדה צרור כסף בעיר שרובה אינם יהודים ונתייאשה ממנו. רבי יצחק אלחנן פסק שהייאוש אינו תקף כיוון שהכסף שייך לבעלה, וכל עוד הבעל (ששהה בעיר אחרת) לא ידע על האבידה, נחשב הדבר ל"ייאוש שלא מדעת". לכן, המוצא מחויב להחזיר את הכסף לבעל לפי סימנים.
(הערה: יש לדון במקרה דומה באדם שיש לו רק זכות שימוש בחפץ, כגון שוכר או שואל – האם ייאושו מועיל להפקיר את זכותו? שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים והאחרונים לגבי שוכר שהפקיר את זכות השכירות שלו).
ב. האם עלינו לחשוש שהאבידה שייכת לאישה נשואה?
בגמרא (בבא מציעא כ"א, ב') נאמר כי המוצא מעות מפוזרות רשאי לשמור אותן לעצמו, כיוון שמדובר באבידה ללא סימן שבעליה מתייאשים ממנה מיד (משום ש"אדם עשוי למשמש בכיסו" ולגלות את האובדן).
לפי האמור לעיל, קשה: מדוע אנו מניחים שהבעלים התייאשו? אולי המעות נפלו מאישה נשואה או משומר, והבעלים האמיתיים עדיין אינם מודעים לכך?
ניתן ליישב זאת על פי הכלל של הליכה אחר הרוב: רוב האנשים המסתובבים בשוק הם בעלי הממון בעצמם, שיכולים להתייאש. גם אם נשקלל את חלקן של הנשים הנשואות והשומרים, הם עדיין נחשבים מיעוט לעומת כלל האנשים שיש להם בעלות מלאה על כספם. לכן, אנו מניחים שהאבידה נפלה ממי שיכול להתייאש.
ג. מציאה בעיר שרובה גויים: ייאוש או רוב?
הגמרא (בבא מציעא כ"ד, א') קובעת כי המוצא אבידה בעיר שרובה גויים אינו חייב להכריז עליה, משום שבעלי האבידה מתייאשים ממנה (גם אם ידוע שהמאבד הוא יהודי).
הפוסקים דנו בשאלה: האם ההיתר לקחת את האבידה מבוסס על דין ייאוש, או על דין רוב (הנחה שהחפץ נפל מהרוב, שהם גויים)?
הט"ז סובר שההיתר מבוסס על ייאוש.
ה"דברי משפט" סובר שההיתר מבוסס על הרוב, גם ללא ייאוש.
הנפקא מינה תהיה בחפץ שבעליו טרם גילו שחלה אבידה: לפי הט"ז, כל עוד אין ייאוש בפועל (כמו במקרה של אישה נשואה שבעלה לא ידע), המוצא לא יוכל לקחת את החפץ. אך לפי ה"דברי משפט", ניתן לקחת את החפץ מיד.
מתוך הדיון הקודם (בסעיף ב'), נראה שיש הוכחה לשיטת ה"דברי משפט": כיוון שראינו שאין אנו חוששים לכך שהאבידה נפלה מאישה נשואה או משומר, הרי שאנו מסתמכים על הרוב (רוב בעלים) ולא חוששים למקרה הספציפי שבו הייאוש אינו תקף. מכאן שדין רוב גובר גם במקום שבו ייתכן שאין ייאוש מדעת.
