סדר קדימויות בהשבת אבידה: ערך כספי מול ודאות ההשבה
השאלה לדיון:
אדם מוצא לפניו שתי אבידות, אך ביכולתו לטפל ולהשיב רק אחת מהן. מצד אחד עומדת אבידה יקרה, שבעליה אינם ידועים ויש צורך להכריז עליה (ולא ברור אם הבעלים יימצאו). מצד שני עומדת אבידה זולה, אך בעליה ידועים בוודאות. מהי האבידה שקודמת להשבה?
א. חקירה ביסוד המצווה: "מצווה על הפרוטות" או "מצווה על החפץ"?
כדי להכריע בשאלה זו, עלינו להקדים ולחקור מהו המדד הכמותי של מצוות השבת אבידה:
הגישה הראשונה: המצווה נמדדת לפי ערך הממון ("על כל פרוטה ופרוטה").
לפי גישה זו, המצווה היא להציל את רכוש החבר. ככל שהחפץ יקר יותר, הוא מכיל בתוכו יותר "פרוטות", וממילא קיומה של המצווה רב ומשמעותי יותר. לפי צד זה, בנדון שלנו יש עדיפות לאבידה היקרה, שכן יש בה "מסה" גדולה יותר של מצווה.
הגישה השנייה: המצווה נמדדת לפי המעשה ("על החפץ").
לפי גישה זו, מהות המצווה היא המעשה הממוקד של השבת אבידה אחת לבעליה. בין אם מדובר בחפץ ששווה דינר ובין אם מדובר בחפץ ששווה אלפים, בסופו של דבר המוצא מקיים פעולת השבה אחת ("מצווה אחת"). לפי צד זה, אין עדיפות מהותית לאבידה היקרה על פני הזולה מצד המצווה עצמה.
נפקא מינה (השלכה מעשית):
אם נכריע שהמצווה נמדדת לפי שווי החפץ, הרי שהאבידה היקרה קודמת באופן עקרוני. אולם אם המצווה היא על עצם החפץ, הרי ששתי האבידות שקולות מצד ערכן, ואז יעמוד לדיון השיקול השני: האם להעדיף את האבידה שבעליה ידועים בוודאות (האבידה הזולה) על פני זו שדורשת הכרזה וספק אם תושב (האבידה היקרה).
השלכה מעשית: אבידה זולה של כהן מול אבידה יקרה של ישראל
הנפקא מינה (ההשלכה המעשית) של החקירה הנ"ל מתחדדת במקרה שבו האבידה הזולה שייכת לכהן, ואילו האבידה היקרה שייכת לישראל.
אם נאמר שהמצווה היא "על החפץ" (מצווה אחת לכל השבה): במקרה כזה, שתי האבידות שקולות מבחינת כמות המצווה שבהן. ממילא, נפעיל את כללי הקדימה הרגילים – וכהן קודם לישראל. לכן, על המוצא להשיב את האבידה הזולה לכהן ולהניח לאבידה היקרה של הישראל.
אם נאמר שהמצווה היא "על כל פרוטה" (ריבוי מצוות באבידה יקרה): כאן נוצרת התנגשות. מצד אחד, באבידה היקרה של הישראל יש "יותר מצוות" מבחינה כמותית. מצד שני, לאבידה הזולה של הכהן יש עדיפות מצד זהות הבעלים.
האם "איכות" המצווה גוברת על ה"כמות"?
יש המעירים כי שאלה זו תלויה במחלוקת עקרונית בין הראשונים (הר"ן ביומא מול הרשב"ץ): האם עבירה אחת חמורה (כגון חילול שבת שדינו סקילה) נחשבת חמורה יותר מפעמים רבות שבהן עוברים על איסור קל יותר (כגון אכילת זיתי נבילה שהם איסור לאו)?
באופן דומה ניתן לשאול בנדון דידן: האם מעלת הכהן (מעלה "איכותית") חמורה וחשובה יותר מאשר ריבוי המצוות הכספי (מעלה "כמותית") שיש באבידה היקרה? אם התשובה היא כן, יש להשיב את האבידה לכהן למרות ערכה הנמוך.
ראיה מדין קדימת אביו:
ניתן למצוא סיוע לכך מדין "אבידת אביו ואבידת אחר", שם נפסק שאביו קודם. בפשטות נראה כי האב קודם בכל מקרה, גם אם לאב יש רק אבידה אחת ולאחר יש אבידות רבות. מכאן ניתן להסיק שמעמד הבעלים (איכות) גובר על מספר האבידות או שווין (כמות), וייתכן שדין זהה יהיה תקף גם לגבי קדימת הכהן.
ג. הוכחה לכך שהמצווה נמדדת לפי ערך הממון ("כל פרוטה ופרוטה")
נראה שיש להכריע כצד הראשון: המצווה אינה חלה על ה"חפץ" כיחידה אחת, אלא על כל פרוטה ופרוטה משוויו.
הוכחה לכך ניתן להביא מהמקרה הבא: אדם מוצא שתי אבידות זולות מול אבידה אחת יקרה מאוד, וביכולתו להשיב או את השתיים הזולות או את היקרה לבדה. השכל הישר אומר שעליו להעדיף את השבת האבידה היקרה כדי למנוע מחברו הפסד כספי גדול. אילו היינו סוברים שהמצווה נמדדת לפי מספר החפצים ("מצווה על החפצא"), היה עליו להעדיף את שתי האבידות הזולות, שכן בהן יש "פעמיים מצווה" לעומת האבידה היקרה שהיא רק "מצווה אחת". לא יעלה על הדעת שנציע למוצא לשבור את החפץ היקר לשניים כדי "לייצר" שתי מצוות... מכאן ברור שהמדד למצווה הוא הערך הממוני המושב לבעלים.
ד. סדר הקדימה: אבידה יקרה מסופקת מול אבידה זולה ודאית
לאחר שקבענו כי באבידה יקרה יש "יותר מצווה", עלינו לשוב לנידון המקורי: מה עדיף להשיב – את האבידה היקרה שבעליה אינם ידועים (ויש ספק אם יימצאו גם לאחר הכרזה), או את האבידה הזולה שבעליה ידועים בוודאות?
שאלה זו נוגעת ליסוד הלכתי רחב יותר: האם "ספק מצווה חמורה" קודם ל"וודאי מצווה קלה"?
דעת ה"שערי תשובה": מצווה חמורה קודמת גם כשהיא מוטלת בספק. הוא מדגים זאת בכך שספק במצוות תפילין קודם לוודאי במצוות מזוזה, כיוון שתפילין היא מצווה חמורה יותר. לפי גישה זו, יש להעדיף את האבידה היקרה למרות הספק.
דעת ה"פתחי תשובה": חולק וסבור כי המצווה הוודאית קודמת למצווה החמורה המסופקת. לכן, ודאי מזוזה קודם לספק תפילין.
אם נלך בעקבות ה"פתחי תשובה", הרי שבנדון שלנו עלינו להעדיף את האבידה הזולה שבעליה ידועים, כיוון שבה קיום המצווה הוא ודאי. עיקרון זה יהיה תקף גם במקרה שבו עומדות לפנינו שתי אבידות שספק אם יגיעו לידי בעליהן מול אבידה אחת שתגיע בוודאות – תמיד נעדיף את התוצאה הוודאית.
האם קיום המצווה תלוי בהגעת החפץ לידי הבעלים?
יש מקום לדון בנקודה נוספת: ייתכן שגם אם המוצא לא יצליח בסופו של דבר להשיב את החפץ לבעליו, הוא עדיין קיים מצווה גמורה של השבת אבידה. הרי ברגע שהרים את החפץ והחל לטפל בו, הוא נמנע מלעבור על האיסור של "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".
סמך ליסוד זה ניתן למצוא בדיון בגמרא (בבא מציעא ל', א') לגבי כהן המוצא אבידה בבית הקברות. הגמרא בוחנת את האפשרות שמצוות ה"עשה" של השבת אבידה תדחה את מצוות ה"לא תעשה" של טומאת כהנים. כאן עולה שאלה עקרונית: כיצד ייתכן שמצווה מסופקת (שכן ייתכן שהבעלים לא יימצאו לעולם) תדחה איסור ודאי של טומאה? מכאן ניתן להוכיח שעצם פעולת ההשבה נחשבת למצווה ודאית כבר מתחילתה, ללא קשר לתוצאה הסופית. (אמנם, ניתן לדחות ראיה זו ולומר שהגמרא עוסקת במקרה ספציפי שבו זהות הבעלים ידועה למוצא מראש).
אולם, גם אם נניח שעצם העיסוק באבידה נחשב למצווה ודאית, עדיין ניתן להבחין בין "עצם המצווה" לבין "מצווה בשלמותה". אין ספק שהמצווה מגיעה לשיאה ולתכליתה המלאה רק כאשר החפץ חוזר בפועל לידי בעליו. לפיכך, נראה שגם במקרה זה יש להעדיף את האבידה הזולה שבעליה ידועים; שכן בהשבתה מקיים המוצא "מצווה שלמה" בוודאות, מה שאין כן באבידה היקרה שהשבתה הסופית מוטלת בספק.
עצות מעשיות להעדפת האבידה היקרה
למרות שמעיקר הדין הגענו למסקנה שיש להעדיף את האבידה הזולה (שהשבתה ודאית) על פני היקרה (שהשבתה מסופקת), קיימות דרכים הלכתיות ("עצות") המאפשרות בכל זאת לטפל באבידה היקרה, שיש בה ריבוי מצוות מצד ערכה הכספי:
פיצוי בעל האבידה הזולה מערך האבידה היקרה: ניתן לטפל באבידה היקרה, ובתמורה לכך שהמוצא מוותר על השבת האבידה הזולה, יתחייב בעל האבידה היקרה לפצות את בעל האבידה הזולה. הדבר דומה לדין המופיע במשנה, שבו אדם המציל יין של חברו על ידי שפיכת חלב של חברו (כדי לפנות כלי להצלה), בעל היין חייב לשלם לבעל החלב את הנזק שנגרם לו.
הקושי: מה יקרה אם בעל האבידה היקרה לא יימצא לעולם? מי ישלם לבעל האבידה הזולה?
התשובה: אנו מניחים כדבר מובן מאליו ("אנן סהדי") שבעל החפץ היקר מסכים מראש שישלמו מחפצו את דמי האבידה הזולה, שכן רק כך תתאפשר הצלת חפצו היקר.
שימוש בדמי האבידה היקרה: פתרון פשוט יותר מבוסס על הדין שמוצא אבידה שאינו מוצא את בעליה, רשאי (לאחר זמן ובתנאים מסוימים) לשום את דמיה, לרשום את ערכה אצלו ולהשתמש בה. לפיכך, המוצא יכול לקחת את האבידה היקרה לטיפולו, ומתוך ידיעה שאם לא יימצאו הבעלים הוא יוכל להשתמש בערכה, הוא יכול לשלם כבר עכשיו מכספו לבעל האבידה הזולה כפיצוי.
לסיכום: אם קיימת דרך מעשית להבטיח שבעל האבידה הזולה לא יפסיד (על ידי שימוש בערך האבידה היקרה כפיצוי), יש להעדיף את הטיפול באבידה היקרה בשל ערכה הרב. אולם, אם לא ניתן לבצע פיצוי כזה – למשל כשהאבידה היקרה אינה ניתנת לחלוקה או להערכה כספית זמינה – יש לחזור לדין המקורי ולהשיב את האבידה הזולה שהשבתה ודאית.
[מתורת הגר"א גנחובסקי זצ"ל]
