א. בכל שנה רבים המסתפקים האם נכון וראוי לנסוע אל הילולת רשב"י במירון, במחיר של הפסד זמן כה רב, והפסק ה"תמימות" והרציפות של השקיעות בתורה בסוגיות, ובפרט שזה חל, בימי ההכנה הכבירים ליום מתן תורתנו, ומתלבטים האם סגולת העליה לציון הקדוש, מספיק חשובה לדחות כ"ז.
ונראה להאיר כאן זוית אחת, שתגדיר לעצמינו את נקודת ההתלבטות, ותעזור להבין עוד נקודות ספק בעבודת ה', וזאת למודעי, שאין בדברינו שום עידוד לנסוע, וכבר המליצו שכדאי רשב"י לסמוך (לשמוח) עליו בפניו ושלא בפניו, (פסחים נא,ב).
הנה מחלוקת עמוקה יש בין מה שנקרא "הזרם הליטאי", לבין ה"זרם החסידי", בהגדרת נקודת מרכז עבודת השם של היהודי, ושורשה במחלוקת העמוקה שנפערה בין החסידים למתנגדים איך הכי ראוי לעבוד את ה' יתב', כשאלו נשענים על רבם הגר"א, ואלו על רבם הבעש"ט, זכותם יגן עלינו ועל כ"י.
מגמת העולם הליטאי, וכך חינכו מנהלי הישיבות הקדושות עד היום, להעמיד במרכז, את עמל התורה בעמקות העיון ובכל הכוח והמוח, וע"ז בעיקר נסוב הדיבורים והשיחות והחיזוקים, עד שבחור ישיבה שטוחי עלול לטעות כאילו אין לנו אלא תורה.
בשונה ממגמת העולם החסידי, וכך מחנכים כל האדמו"רים את קהל עדתם ועם מרעיתם, להעמיד במרכז, את הדביקות בה' יתב' בכל הכוח והמוח, וע"ז בעיקר נסובים כל השמועס'ן והמאמרים שהם נושאים בהתכנסויות היארצייטים ובטישים ובכל הזדמנות שהיא, להתרומם טפח וטפחיים מעל הקרקע, להרגיש את הערגה והכיסופין לה' יתב', עד שיהודי חסידי יכול לטעות כאילו אין שום מעלה בתורה על שאר המצוות, וכיו"ע.
ב. והנה בימינו המציאות היא, שסתם צעיר ליטאי לא מכיר את התחושות הפנימיות שמלוות את בעלי הדביקות ושרעפי התפילה, וממש אין לו אפי' מקצת של טעימה בחוויה הנפשית הפנימית שחשים ומרגישים אלו שמתרפקים על אהבת ה"ת בבחינת "שימני כחותם על ליבך... כי עזה כמות אהבה...", ברוב דביקה וחשוקה ביראת ה' ואהבתו כל הימים, ומסוגלים לקבל גישמאק וחיות מקפיטול תהילים אחד, ומלאים כיסופי קודש בכל תפילה ותפילה, אחת מהנה לא נעדרה, בעוצם הדביקות.
אלא שעולם התורה מעמיד כוח עצום מול עבודת הדביקות שתוארנו מקודם, שזוהי השקיעות בעומק הסוגיות, בהעמקה עצומה ובהבנה דקה בשיטות הראשונים ובקושיות האחרונים בשכל חד וחריף, מה שיכול לרומם את האדם לשקיעות כל כך עצומה ונוראה, עד שאינו זוכר מעצמו כלום, וכל מגמתו לברר את יסוד הסוגי', להגיע לנקודת עומקה ולהאיר את כל חלקיה. וסבר אדונינו הגר"א, שכאשר יקבל על עצמו להתמסר בכל כוחו לתורה, ולברר את סוגיותיה, ממילא יזכה גם לדביקות וטעם בתפילה ולכל מעלה עליונה, כי התורה כוללת כל טובות גשמיות ורוחניות שיש בעולם, וכפי שאנו רואים אחרי שנים עוצמת אברכי משי, שהשגתם בגבהי מרומים, ועיסוקם בדרכי עבודת ה' ודביקות בו, לא מביישת את גדולי העובדים בקרב החסידים, וכמו שארע פעם בליל ראשון של חנוכה, שאדמו"ר אחד הגיע עם מלויו לביליסקר רב, וכששקעה החמה נעמד מיד מרן הביליסקר רב להדליק נר ראשון, ואמר את שלשת הברכות מילה במילה והדליק, ותיכף חזר אל הסטענדר, וכשיצאו נרעשו החסידים איך קיצר בהדלקה הראשונה והיכן ז' פעמים ויהי נועם וכל ההכנות? ענה האדמו"ר: אינכם מבינים דרגתו, שהיכן שאנו מסיימים שם הוא מתחיל! כי התורה מביאה את האדם למקומות הכי גבוהים. זה דרכו של הגר"א, ועל פיו נסע ונלך!!
דא עקא, שלאחר ירידת הדורות הנוראה, ושלל נסיונות הזמן והשעה שמעמידים חזקים ותאוות עצומות מבית ומחוץ, הרי שבכל אחת מהדרכים הנ"ל אין די כוח להגביר את הקדושה על הטומאה ולנצח את המלחמה בחוץ, ובפרט צעירי חצאן נערי החמד, שעדיין לא זכו להכיר מספיק את השקיעות האמיתית בעבודת ה' בכל אחת מהדרכים האלו, הרי שסכנתם מצויה... ולכן ראו בישיבות הליטאיות להגביר את התעוררות הרגש אם בשירי התעוררות, ואם בשבתות, לתת גם השקעה מסוימת בדביקות בה', וגם ישיבות חסידיות אימצו את עומק הסוגיות.
ג. ונשוב אל טיב המאורע העצום של הילולת רשב"י במירון, שהחסידים רואים בו יום טוב גדול, ומקדישים עבורו כוחות עצומים, כסף ומשאבים, מפני שהוא תחנת כוח אדירה, ובו ים של כיסופין ורגשי התעוררות ודביקות בה"ת ובצדיקו רשב"י, וזה תואם את שיטתם בכל עבודת ה', אבל בחור ישיבה מתוך הזרם הליטאי, אמור להתגבר בתורה בכל כוחו, ולהיות שקוע אך ורק בסוגיות הש"ס בלי שום יציאה והפסקה, ולכן גדולי ראשי הישיבות דיברו נגד עליה למירון, וטענו שרשב"י בתוך הדף גמ', ובו מונח כל ההשפעות הכי גדולות, ואכן זהו האמת. ומ"מ בחור ישיבה ליטאי, שמצא את עצמו בתוככי הילולת רשב"י, עכשיו עליו להיות חכם ולחטוף את ההזדמנות להיכנס לתוך עצמו ולפתוח בנפשו את עבודת הדביקות, ולא יבזבז את האירוע על ח"י רוטול ושטויות ללא תכלית, רק יתרומם טפח וטפחיים, ויתחבר לאור העצום הבוער, "מה טוב חלקו וחבלו".
