אבדנו ארבעה גדולים, הראשון היה ראש ישיבת מיר ר׳ אליעזר יהודה פינקל, הוא היה גאון עצום וצדיק עצום. אין לדעת במה היה גדול יותר, קשה להעריך אם היה גאון גדול יותר או צדיק גדול יותר, בשני התחומים הוא היה מופת לַדור. כל־מי שלמד אצלו, כל־מי שהתקרב אליו, כל־מי שדבר איתו אישׁר שהוא צדיק. הדבר הלך כל־כך רחוק, שיהודי חילוני ממנהיגי המדינה דִבֵּר עם ר׳ אליעזר יודל ואמר כי כעת הוא מבין למה היהדות־הדתית כל־כך גאה בגדולים שלה, כאלה צדיקים, כאלו גדולים יש רק ליהדות־הדתית. כך אמר על ר׳ אליעזר יודל. אני מדבר עליו בקצרה כי כבר כתבתי עליו מאמר.
הגאון השני היה ר׳ ירוחם ורהפטיג זכרונו לברכה, ר׳ ירוחם ורהפטיג היה יהודי בעל־בית. אני עוד זוכר אותו מוורשא, לפני המלחמה הייתי נוסע כמעט כל שנה לוורשא, היה שם בית־מדרש ליטאי של חברת־ש״ס, שם הייתי בא לתפילה, ושם ראיתי את ר׳ ירוחם וראיתי כיצד הקהל נותן לו כבוד גדול, כל בית־המדרש. שאלתי מה הוא, כי חשבתי שהוא גביר גדול אם עושים לו כזה כבוד. אמרו לי: לא, הוא אדם עני, הוא סוחר העוסק במסחר עצים המתייגע מאוד למצוא את פרנסתו. שאלתי, אם־כן למה כל־כך מכבדים אותו, חייכו עלי ואמרו לי: הרי הוא גאון, בחברת ש״ס הוא אומר שיעור, ובכל שיעור הוא אומר תורה שאפשר לומר בישיבה גדולה.
אחר־כך הוא הגיע לארץ־ישראל אבל הוא לא רצה לקחת על־עצמו אף משׂרה, הוא חִבֵּר שמונה ספרים, שמונה ספרים למדניים, וכולם נמצאים בישיבות ומשתמשים בהם, וכל לומדי התורה מכירים את ספריו (עולת ירוחם, דברי ירוחם וכו׳). כל חייו היו קידוש ה׳, אם בעל־בית יהודי מסוגל כך להקדיש את עצמו ללימוד, אם בעל־בית יהודי, סוחר קטן, יכול כך לעלות בתורה וליהפך לגאון — זהו קידוש ה׳. מזה אנשים יכולים ללמוד, שידעו, אפילו אם אחר־כך אדם עוסק במקצוע, חובה עליו להשאר שקוע בלימודו.
הגאון השלישי, הגדול בישראל, חד בדרא, הרב מטשיבּין זכרונו־לברכה. הרב מטשיבין היה מקובל אצל כל היהודים, מכל השכבות, בכל הארצות. היה חד־בדרא. למה היה חַד־בְּדָרָא? כי הוא ידע את התורה כולה בעל־פה, בבלי, ירושלמי, תוספות, תוספתא, כל הפוסקים, הראשונים והאחרונים. כשליהודים היתה שאלה, לאן הלכו? לרב מטשיבין. אפילו הרב הראשי, ר׳ יצחק אייזיק הלוי הרצוג ז״ל, שלא היה מתייעץ עם אף אחד, הוא עצמו היה גאון, אבל בשאלות עגונה, היה תמיד מתייעץ עם הרב מטשיבין, היה שולח אליו לשמוע מה הוא אומר. חבל על דאבדין.
הגדול הרביעי, מורנו הרב ר׳ יעקב רוזנהיים, ממנהיגי היהדות־החרדית, שתמיד היה מֵצֵר על־כך שטרדותיו בעניני ציבור מונעים ממנו להתמסר לתלמוד־תורה כשאיפתו. מורנו הרב ר׳ יעקב רוזנהיים היה מייסדה של אגודת־ישראל, הוא היה בפרנקפורט והיה המנהיג של היהדות־החרדית בגרמניה, אפשר לומר בלי גוזמא כי הוא זה שהחזיק את היהדות החרדית, אם מוצאים היום בעולם יהודים חרדים מגרמניה זה כמעט רק בזכותו. הוא לא היה בנו של הרב שמשון רפאל הירש, אבל היה יורשו של הרב ר׳ שמשון רפאל הירש, כמוהו הוא פעל למען היהדות־החרדית.
והנה העיתונים הביעו ביקורת כלפיו, שגם את זה הוא למד מהרש״ר הירש, שאמנם הוא היה אדם חרדי אך לא היה אדם לאומי, לאומיות יהודית היתה זרה לו. אבל זוהי טיפשות, טיפשות בזויה. שני היהודים הללו, הרש״ר הירש ור׳ יעקב רוזנהיים העמידו את היהדות במרכז העולם. כל העולם נברא בשביל היהודים, כל העולם מתקיים אך־ורק בזכות היהודים, האם אפשר לתאר לאומיות עמוקה יותר, חריפה יותר או גדולה יותר מאשר לחיות עם רעיון כזה, ומאשר העמדת היהדות במרכז־העולם?!
האמת גם־כן שהוא אהב את ארץ־ישראל, כל ה״החשד״ עלה משום שהוא לא נתן להקים באגודה מחלקה מיוחדת ליישוב ארץ־ישראל, הוא חשב כי בשעה זו יישוב ארץ־ישראל איננו צורך דחוף. ראשית, ובזה אין שום עוולה, הוא האמין כי המשיח הוא זה שישחרר את היהודים, על־כך אי־אפשר לבקר אותו, סוף־כל־סוף הנביאים ביטאו אמונה זו, וכל הגאונים מהדורות הקודמים החזיקו בה, ואי־אפשר לבקר אותו על אמונה זו. שנית, הוא חשב כי־זה לא דחוף, דחוף יותר להחזיק את היהודים בבית־המדרש ובישיבות, ועל־כך הוא מסר את נפשו. אחר־כך ראו כמה קדושה ארץ־ישראל בעיניו, כאשר הוא הגיע לארץ ישראל, הוא נפל על האדמה ונשק אותה. ועתה גם הוא הלך לעולם־האמת, היה יהודי זקן בן תשעים וחמש שנים, אבל אין תמורתו, לא נמצא לו תחליף. היום כולם מודים בדבר, הוא נמנה עם גדולי־ישראל. אני מבקש מכם, לכבודם של אותם ארבעה גדולי־ישראל, לקום כולכם... [הגרי"י]
