ענווה ויראת חטא: בין אמת המציאות למלאכת החינוך
בשלהי מסכת סוטה מובא מאמר המשנה המעורר תמיהה רבתי: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". על דברים אלו השיבו האמוראים רב יוסף ורב נחמן בלשון נחרצת: "לא תיתני ענווה – דאיכא אנא" (אל תשנה 'בטלה ענווה' – שהרי אני כאן), וכן "לא תיתני יראת חטא – דאיכא אנא".
לכאורה, דברים אלו מעוררים שלוש קושיות יסודיות:
א. דיוק הלשון: מדוע נקטו האמוראים בלשון "לא תיתני" (אל תשנה/תלמד), במקום הלשון המקובלת בש"ס "סמי מכאן" (מחק מכאן)? הרי אם סבורים הם שהמשנה טועה בתיאור המציאות, היה עליהם להגיה את הגרסה עצמה.
ב. שתיקת הדורות: בין ימיו של רבי יהודה הנשיא לבין דורם של רב יוסף ורב נחמן חלפו כמה דורות של גדולי עולם. האם לא נמצא ביניהם ולו צדיק אחד שהיה ענו וירא חטא? מדוע שתקו הקדמונים ורק רב יוסף ורב נחמן מחו על דברי המשנה?
ג. מהות המחאה: כיצד ייתכן שרב יוסף ורב נחמן, המופלגים בענווה וביראת חטא, יעידו על עצמם בפרהסיה "איכא אנא"? האם אין בכך משום התנשאות המנוגדת למהות הענווה עצמה?
יסוד הביאור: תפקיד ה"תנא" ומדרגות האמת
כדי ליישב תהיות אלו, יש להקדים שתי הקדמות:
ראשית, במבנה הישיבה הקדום, ה"תנא" לא היה רק כינוי לחכם מתקופת המשנה, אלא תפקיד מעשי – הוא היה ה"מתווך" המשמיע את דברי ראש הישיבה לקהל הרחב.
שנית, בתורת האמת קיימת הבחנה בין "אמת מוחלטת" לבין "הוראה לרבים". ישנן אמיתות נשגבות שאין הדור מסוגל להכילן, ולכן פרסומן עלול להביא לידי תקלה, בבחינת "הלכה ואין מורין כן".
על פי זה יובן: רב יוסף ורב נחמן לא חלקו על דברי המשנה. הם ידעו היטב כי במותו של רבי בטלו הענווה ויראת החטא בדרגתן העליונה והזכה ביותר, וכי המדרגות שלהם עצמם אינן מגיעות לאותו שיעור קומה. אולם, פנייתם לא הייתה אל מחבר המשנה, אלא אל ה**"תנא"** – המורה המלמד את העם בדורם.
"לא תיתני" – גניזת האמת מפני הצורך החינוכי
רב יוסף ורב נחמן טענו כי בדורם, שנתמעטו בו הלבבות, העם אינו מסוגל להבחין בין דרגות הענווה השונות. עבור ההמון, רב יוסף הוא מופת של ענווה ורב נחמן הוא סמל ליראת חטא. אם ישמע הציבור מה"תנא" כי "בטלה ענווה", הם עלולים להסיק מכך מסקנה הרסנית: שדברי המשנה אינם אמת, או גרוע מכך – שרבותיהם אינם ראויים להנהגה.
לכן לא אמרו "סמי מכאן" (שכן המשנה כשלעצמה אמת היא), אלא "לא תיתני" – אל תלמד זאת ברבים. עליך להצניע הלכה זו כדי לשמר את אמונת התלמידים בכוחם של חכמי דורם.
בכך מיושבת גם שאלת הגאווה: רב יוסף ורב נחמן לא התפארו במעלתם. נדרש מהם עוז רוח כביר כדי לומר על עצמם "איכא אנא" למרות ענוותנותם, וזאת מתוך אחריות ציבורית בלבד – כדי שלא תתבטל השפעת התורה על העם. בדורות הקודמים, שהיו קרובים יותר לימי רבי, הבין הציבור את ההבדל בין ענוות רבי לענוות חכמיו, ולכן לא היה צורך לגנוז את דברי המשנה. אך בדורות המאוחרים, הפך הפרסום לסכנה חינוכית.
ההוראה למעשה: להאיר פנים גם מתוך חיסרון
מהלך זה נושא בחובו הוראה מוסרית עמוקה לכל מי שעוסק בחינוך ובהשפעה:
לעיתים ניצב אדם אל מול חסרונותיו האישיים, ותוהה בליבו: "כיצד יכול אני להורות דרך לאחרים, בעוד אני עצמי רחוק משלמות?". על כך מלמדים רב יוסף ורב נחמן: גם אם האמת היא ש"בטלה ענווה", וגם אם המורה מודע לשפלות ערכו – אין זה מעניינו של התלמיד הזקוק להדרכה.
האמת הלימודית, התורה שמועברת לדור הצעיר ("קמץ אל"ף אָ"), היא אמת נצחית העומדת בפני עצמה. על המשפיע להניח בצד את חשבונותיו האישיים, ואף "להסתיר" את מגרעותיו מהציבור, לא מתוך יוהרה, אלא מתוך הבנה שבעת הזו הוא משמש כצינור לדבר ה'. עליו לקבל על עצמו את התפקיד בבחינת "איכא אנא", כדי להבטיח ששלשלת הדורות לא תינתק, ושקדושת התורה תישמר בעיני המקבלים.
