חיבוק הסוכה

Simply. Mind. Blowing. Out. Of. This. World.

[The style today has become to put a period after every word for emphasis. Sorta weird but I'm going along with it].  

בעקבות דרושי האר"י הקדוש על חג הסוכות, ניתן לראות בסוכה את מקום משכנה של המשפחתיות המתוקנת: האר"י מתאר את הימים שמתחילת חודש אלול ועד סוכות כהשלמתו של תהליך המביא לחיבור פנים בפנים בין האיש והאישה, והסוכה נמשלת בדבריו לחיבוקו האוהב של האיש את האישה:

נודע זה שאמרו רז"ל, כי עיקר הסוכה הם ב' דפנות כהלכתן, וג' אפילו טפח, והוא עניין חיבוק הזרוע הנ"ל, והוא, כשהאדם מחבק את אשתו, הנה היא עומדת פנים בפנים, ואז מתחבקת בזרועו. והנה בזרועו יש בו ג' פרקים … וזהו שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח (פרי עץ חיים, שער חג הסוכות, ד).

בתורת האר"י, חיבור זה בין האיש והאישה אינו מהווה רק את תיקון הזוגיות, אלא הוא קשור ואחוד בתיקון המשפחתיות כולה. הדבר מובע בדימויים הנוספים של הסוכה כרחם האם וכאם המסוככת על בניה: 'והנה עיקר הסוכה הוא כי בחינת סוכה היא אמא עילאה [=אם עליונה], המסככת על בנין, בבחינת אור מקיף' (שער הכוונות, סוכות, ד).

הארת הפנים בין בני הזוג ממשיכה שפע לבית, והוא הופך למקום של אור והרמוניה. לפי תיאור זה, לאם תפקיד מרכזי מאוד: היא מקור השפע הנמשך לבית, ותיקון הקשר של האב עמה הוא המוביל להארת הבינה – האם העליונה – על הבית כולו.

יש לראות את האמור כאן כניגוד לתיאור הפרוידיאני של המשפחה. פרויד מתאר את המבנה המשפחתי כרוויי קונפליקטים ומתחים לא פתירים, שבראשם המתח האיום שבין האב לבן. לכן נוצרת תחת כנפיה אישיות של אדם – הבן – מלא מתחים וקונפליקטים הנובעים מהתסביכים המשפחתיים, שבסופו של חשבון הם מקור היניקה של הבן ומוקד ההשפעה על אישיותו. לעומת זאת, בתיאור המשפחה של האר"י אנו מוצאים תמונה אחרת: המוחין, שפע החיות, או במילים אחרות האנרגיות המבנות את האישיות, נמשכים לבן מהאם. המשפחה הנה המשכו של הרחם האמהי המעניק שפע. כלומר, האר"י מלמד כי החיוניות של הילד איננה פרי הקונפליקטים המשפחתיים אלא דווקא פרי ה'אפיפה' האמהית, ולכן גדילתו אינה חייבת להיות מלווה במאבקים פנימיים אלא יכולה להיות הרמונית.

הסוכה המקיפה את הנכנס בצלה וסוככת עליו היא המקבילה של תיאור המשפחה המתוקנת; במרכזה עומדת האם החופפת ומגִנה על הבנים, גם פיזית אך גם, ובעיקר, במבטה הטוב המעניק לחייהם ערך ומשמעות – זהו השפע הגדול: 'וצריך לבקש לאותה סוכה שתתפרס עלינו ותשרה עלינו ולהיות עלינו כאמא השורה על הבנים. ובגלל זה "הפורס סוכת שלום עלינו"… וכיון ששורה ופורסת כנפיה על בניה, משפיעה נשמות חדשות לכל אחד ואחד' (זוהר, א, מח ע"א – תרגום).

החשיבות הגדולה של תיקון היחסים הזוגיים והמשפחתיים הארציים מתעוררת גם מהפן הדתי: המשפחה היא המיתוס המכונן שבקרבו האדם חי; הילד חווה את מערכת היחסים שבין אביו לאמו ולגביו היא המודל הבסיסי לא רק לזוגיות שהוא עצמו יבנה, אלא גם למערכת היחסים שבינו ובין א-להיו ובין קודשא בריך הוא ושכינתיה.  

עולם אנושי אחד

הסוכה איננה רק המקור שממנו נוצר האדם, אלא גם הבית שאליו הוא שב.

היציאה אל הסוכה מתוך הבית בפרוס ימי החג מתפרשת בדברי האר"י כחזרה לרחם האם – הרחמים העליונים: לאחר מצוקת הקיום שאליה הוטל האדם בעקבות ימי התשובה, האדם נחשף לתחושות החזקות של הרחמים הנובעות מהשבריריות האנושית. לאחר הכרתו כי 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ' (תהלים ח, ה), האדם מוצא את הצורך שלו לשוב הביתה – אל המבט האמהי הנותן תחושה שלמרות הכול הוא שווה משהו, הוא חשוב למישהו. החיבוק של הסוכה, שאותו ראינו בדברי האר"י, מתאר את ההרגשה שאנו חשובים, ויותר נכון –  שיש מי שאנו חשובים לו וחוסים בצל מבטו וחמלתו.

הזמן של הסוכה הוא זמן הילדות, העולם התמים והשלם שלפני הסיבוכים והכאבים; לעולם זה אנו שבים לאחר הימים הנוראים.

הביטחון שמשרה החיבוק האמהי איננו נעצר אך ורק אצל האדם החוסה בצלו – הוא המאפשר לו לפנות אל הזולת מתוך ביטחון בקיומו העצמי. מכאן נובעים תיאורי הסוכה כמביאה לאחדות – 'כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת' (סוכה כז ע"ב). כך הסוכה הנה הטרמה של העתיד לבוא, של העידן המשיחי שבו 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת' (ישעיהו ב, ד) – עידן ההרמוניה והיעדר הניכור שבין בני האדם. לפיכך, השיבה אל הבית הכרוכה ביציאה לסוכה פועלת בשני המישורים: בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו.

האחדות האנושית הקיימת תחת צל הסוכה יכולה להתפרש בכיוון נוסף: האר"י מלמד כי הישיבה בסוכה 'מושכת אור מקיף מחיצוניות הבינה' (עץ חיים, שער יד, ט).

האור המקיף הוא אור שלא חודר לתודעה, העל־מודע שלנו. כמו מי השפיר העוטפים את הוולד בזמן יצירתו ומזינים אותו, האור המקיף הוא הנחת יסוד שאנו חיים מתוכה, אך לאו דווקא מודעים לה; הוא המשאב שמתוכו יונקים אנו את ערכינו וממנו נובעות יצירותינו.

חיצוניות הבינה – היא השתייכותנו לעולם אנושי אחד, לרחם אחד.

המשכת האור מחיצוניות הבינה – משמעה חשיפת מה שהפילוסוף סארטר מכנה ה'אפיפה' הסוככת את פרטי החברה: 'אנו אפופים – הישות היא מאחורינו ומלפנינו… אני רואה את הישות שעשתה אותי; אני רואה אותה כפי שהיא ומיד לאחר מכן אני רואה אותה כפי שעשתה אותי… המושא נעלם ומה שאני רואה היא תוצאת פעולתם של הגורמים המשַׁנים את ראייתי' (מבחר כתבים: פילוסופיה, עמ' 139).

האחדות האנושית שהסוכה יוצרת באה מכוח שימת הלב לעל-מודע, לאור המקיף האופף את הכול, ואשר בעקבותיו משתייכים בני האדם כולם לעולם אנושי אחד. השתייכות זו מתבטאת, למשל, ביכולתנו להבין איש את רעהו, ויכולת זו היא התוצר של האנושי האפוף באותה הישות.

חלק ממהיטהרות

יש לראות את החזרה לרחם הסוכה כחלק מתהליך ההיטהרות והתשובה של הימים הנוראים. תהליך התשובה מוגדר בספרי ח"ן כ'תשובת הבינה' – השיבה אל אמא עילאה – המומשלת בספרים לטבילה במקווה, אשר מבטאת היטהרות הנובעת מנטישת העולם של הציוויליזציה והתרבות וחזרה אל קיום פנתיאיסטי שבו האדם הוא אחד עם הטבע. כך יש לראות אף את הסוכה: אסור לסככה בדבר המקבל טומאה, כלומר בדבר שעבר תחת ידיה של הציוויליזציה היצרנית; וחובה לסככה כך שהכוכבים ייראו בתוכה. זאת ועוד, הסוכה עצמה איננה בניין של קבע אלא דירת ארעי. מכל אלה עולה שהנכנס אליה שב אל עולם הטבע ההרמוני. דוק ותמצא: אין זו שיבה שעיקרה התמזגות בלתי מובחנת עם הטבע המאופיינת בשבירת גבולות, כמו בעולם האלילי. מחיצות הסוכה מלמדות ומאפשרות שיבה מסוג אחר – אמנם הסוכה מתאפיינת בהתאחדות עם הטבע הנמצא מחוצה לה, אך גם בבידודה העצמי מכל אשר מפר את הווייתה הקדושה.

תיאור פנומנולוגי של הישיבה בסוכה יוכל להסביר פרדוקסליות זו. מחד, הסכך שניתן לראות דרכו את הכוכבים והמחיצות הדקות הארעיות שאינן עומדות ברוח שאינה מצויה יוצרים את הסינתזה הפרדוקסלית של מחיצה חסרת מחיצה; הסוכה אמנם סוגרת אותי מ'החוץ', אך באופן שאינו מפריד אותי ממנו; להפך, היא מחברת אותי אליו. החוץ עצמו הופך להיות הבית – הפְנים – שבו אני מתכרבל.

מאידך, הסוכה יוצרת מרחב של קדושה, 'צילא דמיהמנותא' [=צל האמונה] בלשון הזוהר (ג, קג א), ש'הרעשים' של היצר ועולם הטומאה נשארים מחוצה לו; דפנות הסוכה אמנם אינן אוטמות את הסוכה מפני הרעשים של הרחוב, אבל הן מסוככות עליה מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה. זאת אומרת, גם אם הם נשמעים פיזית בתוכה, הם אינם מפרים את השקט הפנימי שנוצר בה. בסוכה נוצר מעגל, תחום שהחוץ איננו יכול להיכנס אליו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דווקא משום שהנך שומע את הרעש שאיננו חודר אליך. זכורני, כשהיינו ילדים נהגנו לבנות אוהל מסדינים ישנים ולהתחבא בתוכו מפני העולם הסובב אותנו. הסוכה, כמו הסדינים הרפויים, מעניקה לנו מחסה שניתן להתחבא בו מפני העולם שמחוצה לה.

כך נוצרים גבולות הקדושה – הרעש מאיים מבחוץ ומתגודד על הדפנות, אך איננו חודר פנימה. הדפנות ממלאות לפיכך פונקציה כפולה: מחד, הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהוויה עצמה. הן צריכות להתקיים, אלמלא כן יחושו בני האדם כנבלעים במרחבים וחסרי הגנה. רפיפותן מכוננת תחושה שבה אנו מתמזגים בטבע עצמו אך לא נמחקים בו – אנו נמצאים בו כבביתנו המוכר והאינטימי. מאידך, הדפנות מבדילות את הסוכה מהחוץ הרעשני שאיננו חודר למעגל הקדושה. הבדלה זו נוצרת דווקא מכוחו של הניגוד, שבו הרעש נשמע באופן פיזי אך, כאמור, אינו מפר את השקט הפנימי.

הסוכה והלולב

לסיום ארצה לשוב אל הסימבול של הישיבה בסוכה כשיבה אל דמות האם.

הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת כי העובר חש כחלק אינטגרלי מאמו, אותה אם שעליה אומר הפסיכולוג יונג: 'דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה; זוהי הדמות הבלתי נשכחת שבה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה וביטחון והשלווה העמוקה שבה הכול מתחיל ובה הכול נגמר' (בתוך מ' אנקורי, וזה היער אין לו סוף, עמ' 199). בתודעה זו הוא יוצא לעולם. התסכולים שהוא חש במהלך התפתחותו והתבגרותו, נוכח אי־התממשותם של מאווייו וצרכיו, הם הגורמים להתעצבות ה'אני' המובחן מאמו ומסביבתו. אולם לתודעת היותו נפרד, אינדיבידואל, קודמת תודעה אחרת, שמקורה בחייו כעובר ברחם – תודעת אחדות עם ההוויה.

היקרעותו של הילד מהאחדות שהיה שרוי בה מביאה להיעדר תחושת הביתיות של האדם בעולם; והיעדר זה הוא הטורד ומעסיק את האדם כל ימיו. הוא לא חש עצמו בבית בעולם שבו חייו מתנהלים; העולם שבעבר היה מובן ומוכר לו, שהוא זיהה בו את עצמו ושאב ממנו ביטחון ואינטימיות, הפך לזר ומוזר – זהו 'הסתר פנים' במובן העמוק של הביטוי.

הכניסה אל הסוכה מבטאת שיבה מבוגרת של ה'אני' אל דמות האם שעטפה אותו. שיבה לבית, לאמא המסככת על בניה. האדם חוזר ונאסף אל מחוזות ילדותו האינטימיים, ושב, לאחר שבגר, להיות בן, ילד, תינוק. ואולם בשיבה אל האור המקיף של סוכת האם אורבת סכנה – האדם יכול להישאב אל הסוכה כל כולו ובכך לאבד את עצמיותו: יש צורך בחיבוק האמהי, בחזרה לשורש, על מנת להיטען באנרגיות חדשות. אולם יש גם צורך בעזיבת החיבוק הזה על מנת להשתמש באנרגיות האלה בתוך עולם הפירוד. כאן מהדהדת גזרתה של התורה 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ' (בראשית ב, כד).

הקבלה מלמדת כי יש ליטול את הלולב בסוכה דווקא, כי הלולב הוא שמשלים את הוויית הסוכה: השיבה אל הרחם עלולה להיות מסוכנת – מצב נעים של שלמות ההוויה בתוך עצמה, שלמות שבה האדם מאבד את קיומו; הלולב, המסמל כלי מלחמה, מבתק את חבל הטבור של האדם הקשור לסוכה ומאפשר בכך להמשיך את האורות המקיפים אל החיים עצמם, אל הקיום הנפרד. לפיכך יש לראות בסוכה את הפן הנשי שבהוויה, הפן של ההכלה וההתכללות, ולעומתה בלולב יש לראות את הפן הגברי האקטיבי, שהוא הנדרש כדי לכונן את האינדיבידואליות האנושית. רק מחיבור של השניים – נטילת הלולב בסוכה – יתקיים השפע האמהי בלי לבטל את האדם ולמחוק את פרטיותו.

אולם לא רק הלולב מתקן את הסוכה – גם הסוכה מתקנת וממתיקה את הלולב, את המיניות הכרוכה בתוקפנות. חז"ל לימדו כי 'איש דרכו לכבוש' (יבמות סה ע"א), ותפקיד השהייה בסוכה הנו להטעין את הלולב, סמל המיניות הגברית, בחסד הנשי. הרי מיניות גברית חסרת חסד הנה יצריות חסרת אינטימיות ושתלטנות כובשת חסרת פנים, שסופן בושה והתנכרות של הבעל לאשתו. ללא החסד של הסוכה, המיניות איננה אלא התלהטות היצרים, אש וזיקוקין המביאים בהכרח לכליה – להפניית המבט של בני הזוג זה מזה, וכדברי האר"י:  למצב של 'אחור באחור'. החסד נושא בחובו את האפשרות לאינטימיות, לנשיאת מבט הדדית שתהפוך את הבעל לאיש:

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם … וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב', יח-כב).