ואמונתך בלילות

בנים שהתחלפו

במאתיים השנים האחרונות – לפחות – נאבקה ההגות היהודית בשאלת הוודאות והספק. מצד אחד עמד הראי"ה קוק שהדגיש את הוודאות (אורות הקודש ח"ב, עמ' תקצא). הראי"ה בנה את שיטתו במעין פירוש על שרשרת של שלוש שורות ב־"וכל מאמינים", הפיוט הנודע הנאמר בימים הנוראים, שלוש שורות המקבלות פירוש קבלי: הקב"ה "הֶהָגוּי בְּאֶ־הְיֶה אֲשֶׁר אֶ־הְיֶה… [שהוא] הָיָה הֹוֶה וְיִהְיֶה – "ודאי שמו". זאת הוודאות שמזיווה נולדת כל אמונותינו הדתיות. הוודאות היא אחד הנהרות היוצאים מגן העדן, ולמרות זאת נהר זה מביא אותנו ליובל ["אובל" בלשון הכתוב, דניאל ח, ב]: "וַאֲנִי הָיִיתִי עַל אוּבַל אוּלָי". אולי! זהו חותמו של הספק, אלא שיש לו פתרונות שעלינו לחפש.

"אולי" מעביר אותנו לסיפור הי"א של הלוחם הגדול בחזית הספק, רבי נחמן מברסלב: "מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו ששמשה את המלכה… והגיע זמן לידתה של המלכה, וגם השפחה הנ"ל הגיע זמן לידתה באותו העת. והלכה המיילדת והחליפה הוולדות, למען תראה מה תצמח מזה ואיך יפול דבר… והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה". כך נוצרת הסיטואציה הטראגית. אין הגיבור שלנו, בן המלך, מכיר את זהותו האמיתית. הוא גדל כבן השפחה, אך כפי שלומדים אנו מהמשך הסיפור מישהו גילה לו את הסוד, שהוא בעצם "בן מלך". מעתה, הספק מכרסם אותו.

כל אדם ואדם הוא בבחינת “בן שפחה“ שנתגלה לו שהוא “בן מלך“. זאת האמונה. הסיפור מהווה תיאור לאדם המתייסר בספקות, הקרוע במתח שבין שתי ההיפותזות על מהותו, בין האמונה הדתית האומרת שהוא בן מלך לבין אלה הטוענים שלית דין ולית דיין, שהוא לא יותר מבן שפחה, קוף ערום בלשון כמה מחסידי האבולוציה.

זה לעומת זה

אבל נניח שבן המלך משתכנע בזהותו האמיתית. הוא מאמין בעצמו, אך הוא צריך להוכיח זאת אל מול מציאות הטוענת שהוא בן שפחה. הסיפור מתאר נכונה את מצבו הקיומי של האדם. שני הילדים התחלפו, ובעולם ללא בדיקות גנטיות כעולמם אין שום אפשרות אובייקטיבית להכריע ביניהם. גם המדע האובייקטיבי וגם הפילוסופיה הרציונליסטית חייבים לשתוק ולהימנע מלתת תשובה חד־משמעית, ולהודות על חוסר האונים שלהם.

ואכן, ר‘ נתן תלמידו וסופרו של ר‘ נחמן (ליקוטי הלכות, אורח חיים, ברכות השחר ג‘ עמ‘ 211) המשיך בדרך רבו: “…עכשיו בדור הזה, שנתקיים ‘וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה‘, [האמת] נעדרת ונעשתה עדרים עדרים של אמת עד שקשה מאד להבחין בין האמת והשקר; כי אם כל חד כפום מה דמשער בלביה [כל אחד כפי מה שמשער בלבו], יכול להבחין מעט האמת לאמיתו אם ירצה לבלי להטעות את עצמו ולהסתכל על האמת באמת, כמו שאמר רבנו ז“ל שכל מה שמגלין איזה אמת, יש כנגדו שקר, כי גם הרחוקים מאמת אומרים גם כן לשונות כאלה“.

אכן, אין לנו אפשרות לצאת ממאסרנו הסובייקטיבי “כי אי אפשר לברר ולהוכיח האמת על ידי ראיות בשום אופן, כי הכל יכולין לסתור מחמת ניצחון“. ה“ניצחון“ הוא הדיאלקטיקה היכולה להעמיד תמיד תיאוריות אלטרנטיביות. כנגד כל סיפור אמיתי שסיפרנו “ניתן תמיד לספר מעשיות של שקר והוכחות של שקר לסתור ולהעלים האמת חס ושלום“. אכן “כנגד כל מעשה שמספרין מצדיקים יש כנגדו מעשה מרשעים שמספרין מהם גם כן כך“.

השערת הלב

אתה המאמין עלול להרגיש פעמים רבות בלילה, והלילה זה זמן שלטון השדים. השדים האמיתיים – לימד אותנו ר' נחמן – הם הספקות. ביום – לאור השמש של הוודאות אומרים "אמת ויציב". בלילה – "אמת ואמונה", כדברי הכתוב: "ואמונתך בלילות". אם תרצה תתגבר על שדים אלה. אתה יכול לראות נס, לקבל התגלות, למשש את ההשגחה, להרגיש את קרבת אלוהים, אך בסופו של דבר הכול יהיה תלוי בהכרעתך הסופית. זאת השערת הלב. האמונה היא הוודאות הסובייקטיבית במצב של אי ודאות אובייקטיבית.

על מה אנו מחליטים, על מה אנו מהמרים? על שלושה הימורים גם יחד: הימור הכרתי־הגותי: האמונה הדתית שיש משמעות לחיי האדם, מעבר לאבסורד; הימור מעשי: מוסר והלכה, שיש טוב ורע, אסור ומותר, ערכים מחייבים מעבר לרצון השרירותי של האדם. אכן יש בשמים ספר ובו כתוב “אש שחורה על גבי אש לבנה“ שאהבת הזולת היא מצווה, והנאציזם – תועבה; הימור אמוציונלי־רגשי: תקווה לגאולה אישית והיסטורית. ראינו ברקים ממנה. אנו מהמרים על ה“תקווה“. על “תקווה שלמה“. ואנו גם מאמינים שמעבר למקרה העיוור, לתוהו ובוהו האישי והקוסמי, מסתתר ריבונו של עולם, וממנו נובעים הערכים הבסיסיים של חיינו: מעבר לסיפֵּר, לנרטיב – האמת, מעבר לשרירות – הטוב, ומעבר לייאוש – התקווה.

ד"ר שלום רוזנברג