כתב החתם סופר בדרשותיו ח"ב עמ' שנ"ו כי יום ראש השנה הגם כי הוא יום נורא יום דין ומשפט על כל יצורי תבל מ"מ אינו יום עצבון, ואדרבה דוקא בחדוות לב של תשובה ואהבה ודביקות ובכיה של שמחה, הטיבו נגן בתרועה, ב'שמך י'גילון כ'ל ה'יום ראשי תיבות בכי"ה, אבל עצבות ושברון לא יזכר ולא יפקד כי הוא מסטרא דקליפה וסטרה דדינא ואין לעורר דין ביום ההוא, משא"כ בערב ראש השנה היום ההוא ראוי לעורר על חטאיו ולבקש רחמים בבכיה ואנחה על כל חטא ופשע והקב"ה מוותר שליש כידוע. ובזה ביאר החתם סופר מדוע סברו ישראל לבכות בזמן עזרא, כי לא הגיעו העדים וסברו שהיום הוא ערב ראש השנה וצריך לבכות ולהתאבל בו וכו'. ולזאת היתה כוונת פנינה 'וכיעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה' שביקשה למנוע מחנה את כוח התפילה, ע"י שתמנע ממנה את החדווה ותכניס בה כעס ושברון לב אשר הוא מעכב את התפילה, ולכן התאמץ אלקנה לדבר על לבה ולפייסה כדי שתתפלל מתוך חדווה.