1.
יש שירים שהם אירוע. שהם הרבה יותר מסתם שיר יפה, או אפילו שיר יפה מאוד. הם עניין. הם מהלך. אם להשתמש במילים של השבוע: הם דוקטרינה.
כשדדי גראוכר הוציא את השיר "אומנם" בלחן של יוסי גרין הייתי תלמיד בכיתה י"א. אני זוכר ששמעתי את השיר בווקמן בחדר בישיבה וחוויתי סוג של הלם תרבותי. ברגע אחד נחשפתי לעולמות תוכן מופלאים שלא הכרתי קודם. יש הרבה מה לומר על הלחן היפהפה, על כל חלקיו. זה הרי לא שיר, זאת יצירה. אבל עזבו רגע מוזיקה. הריגוש היה מהמילים. נכון, השיר יצא כשש שנים אחרי שיוסי גרין גילה לעולם את "תניא" וכארבע שנים אחרי "אדרבה". כבר התרגלנו לשמוע ממנו שירים עם טקסטים לא סטנדרטיים (באורך מאוד לא סטנדרטי). אבל פה זה היה פתאום שפה חדשה. לא פסוקים, לא גמרא, אפילו לא תפילה חסידית, אלא רמח"ל. ולא הרמח"ל של ה'מסילת ישרים' שכולם לומדים בשפתיים דולקות בסדר מוסר בישיבה. אפילו לא 'דרך ה''. אלא ספר פחות מוכר שלו: 'דעת תבונות'.
2.
עוד נחזור לרמח"ל ולהגותו. אבל קודם משהו על הפריצה ההיסטורית של דדי גראוכר. ואני לא סתם משתמש במילה "היסטורית": עד אז, במשך שנות דור, הכוכבים הגדולים של המוזיקה החסידית גדלו וחיו בניכר. מהחזנים הגדולים בדור הקודם, דרך להקות הפרחי, וכמובן, מרדכי בן דוד ואברהם פריד. דדי היה האומן הישראלי הראשון ששבר בגדול את המונופול. לא רק כאן בארץ, אלא בכלל בעולם היהודי. כן, על בימת הלינקולן סנטר במנהטן, לצד MBD ופריד, עומד דדי העגלגל מפתח תקווה, זורק ותופס את המיקרופון באוויר, וסוחף את הקהל האמריקאי עם "הוא יגאל אותנו, הוא יגאל אותנו, בקרוב, בקרוב, בקרוב".
הוא הביא למוזיקה החסידית צבע חדש שלא היה בה עד אותו יום. את חלק משיריו הוא אפילו שר בעברית ולא בהגייה אשכנזית. אבל זה לא רק השירה, אלא האישיות שעברה דרך השירה ובעיקר על הבמה. איך ספד לו השבוע ידידו הטוב, בנימין נתניהו? "הייתה לו עממיות כובשת לב".
3.
ומבחינתי היה עוד חידוש שהפך את האלבומים שלו לציון דרך בתולדות המוזיקה החסידית: השירה של יוסי גרין. היום זה נשמע מוזר, אבל עד לאותם ימים, מעולם לא ידעתי איך נשמע קולו של יוסי גרין. הוא היה מלחין חשוב, המלחין הכי חשוב, אבל כזה שאחרים מבצעים את שיריו. הוא נשאר מאחורי הקלעים. ואז באלבומים שהוא הפיק לדדי גראוכר נפל דבר: יוסי גרין נכנס לאולפן.
אני יודע, הקול הסדוק שלו הוא לא קונצנזוס. הוא קצת כמו רגל קרושה, או שאתה נגעל מזה או שאתה מכור לזה. אין באמצע. ואני מכור. לא לרגל קרושה (איכס), להגשה של יוסי גרין. קשה לתאר במילים כמה השירה שלו, והקולות שהוא עושה, נותנים עומק ומשמעות לשירים שלו. מאז הוא שר באינספור שירים והפקות, אבל אז הייתה ההתחלה. השיר הראשון, באלבום הראשון, לא נפתח בקולו של כוכב האלבום דדי, גם לא בפתיח מוזיקלי של המעבד משה לאופר, אלא בא־קפלה גאונית של יוסי גרין, שבמשך דקה שלמה, שר בהכפלה, בחמש הרמוניות, ללא ליווי של אף כלי נגינה, את המילים "ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד". וואו. זה היה כל כך שונה ומקורי ולא הזכיר שום דבר אחר ששמעתי קודם.
4.
לימים כתב יוסי גרין באוטוביוגרפיה שלו "מנגינת חיי" (בעריכת חנני בלייך) על החיבור שלו עם דדי: "מהניסיון שרכשתי בסייעתא דשמיא לאורך השנים בעבודה עם הזמרים, נוכחתי לדעת שכדי להלחין את המנגינה המתאימה ביותר עבור זמר מסוים, אני צריך קודם כול להכיר אותו כמו שצריך".
מעניין. לא כל המלחינים עובדים ככה. למעשה, רובם לא עובדים ככה. יש להם לחנים על המדף והם מוכרים אותם ללקוחות. יוסי גרין, שהלחין עד היום כאלף שירים, מתנהל אחרת: "הדבר הראשון שאני תמיד מנסה לבדוק בפגישה הראשונה, הוא מה בעצם מניע את האדם הזה לפצוח בקריירת שירה. אני לא מתלהב במיוחד מתשובות מהן משתמע שהיושב מולי מחפש 'לעשות כסף', או רודף אחר תהילה ופרסום. זה לא מעורר אצלי את הרצון וההשראה לכתוב עבורו שיר יהודי עם מסר עמוק. והשראה היא הדבר שאני מחפש תמיד יותר מכול. אז אני, כאמור, מנסה להבין מה מניע אותו לרצות לשיר לפני קהל, או יותר נכון מדוע הוא מרגיש שהוא 'מוכרח' לעשות את זה, כי סתם 'לרצות' לשיר זה לא מספיק. הרי עד שאדם מצליח, הוא תמיד עובר מכשולים ומהמורות, כך שאם אתה באמת רוצה להתחיל בקריירת שירה אתה צריך לאהוב את זה בכל ליבך. ועדיין, עם חלק מהאנשים, הצורך בריאיון שכזה הוא מיותר. אפשר לזהות אצלם כבר ממבט ראשון שהם נועדו משמיים לעבודה הזו. זה יכול להיות מבט בעיניהם או האישיות שהם מקרינים החוצה. כשאני נתקל בסוג כזה של זמר, ברור לי שהאדם הזה חייב לשיר, כי הוא יכול בקלות לגעת באנשים ולהשפיע על חייהם".
5.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת מגיע תיאור המפגש הראשון שלו עם דדי: "מפעם לפעם מתמזל מזלי לפגוש מישהו כזה שקיבל משמיים את המתנה היקרה הזו של השמחה המוקרנת כלפי חוץ, ומיד אני מבין שהוא בין אלה שמוכרחים לשיר, ורץ לכתוב לו שירים. דדי גראוכר היה הראשון שפגשתי עם הכישרון המבורך הזה. יש לו אותו בכמויות. אני זוכר שכששאלתי אותו למה הוא רוצה לשיר ולשמח, הוא ענה לי שהוא ביקר אצל רב גדול שהביט בשמו שהופיע בקוויטל שכתב ואמר לו שהשם שלו, עודד דוד, מסמל את המשימה לשמה נברא: לעודד אנשים ולשמחם. הרב הזה כינה את דדי 'עודד המעודד'.
"מהרגע הראשון אהבתי את הסיפור הזה, וכמוהו עוד סיפורים רבים שסיפר לי דדי מאז והלאה, רובם מצחיקים עד דמעות. אני זוכר שכשעבדנו יחד, אני הייתי יושב ליד הפסנתר ומנגן קטע מוזיקלי חדש, כשעיניו של דדי היו בורקות מהתרגשות. אבל רגע אחרי, הוא כבר היה משחרר איזו בדיחה עסיסית נוספת וגועה בצחוק, וסוחף אחריו גם אותי. וכך גיליתי שאני פשוט נהנה לשבת איתו ליד הפסנתר, כאשר אנו קוטעים זה את עבודתו של זה - הוא עם בדיחה ואני עם מנגינה (מפעם לפעם גם אני הוספתי לשיחה בדיחה קטנה, כמו שגם הוא הוסיף פה ושם מנגינה משלו). גיליתי גם שאנחנו אוהבים את אותם מהלכים מוזיקליים. שנינו התרפקנו יחד על המוזיקה של 'פרחי לונדון' של יגאל צליק ששנינו הכרנו. שם למדנו לאהוב מנגינות עם ניחוח אירופאי קלאסי, המלוות טקסטים רבי משמעות מהתנ"ך שרובנו לא הבחנו או התעמקנו בהם קודם לכן. במהלך היכרותי עם דדי, למדתי שהוא עבר ילדות קשה: הוא איבד את שני הוריו באופן פתאומי וטרגי בגיל צעיר, אבל במקום להפוך לממורמר, עגמומי ומסתגר בעצמו, הוא נלחם בעצב והחצין את הרגש בצורה אחרת – כאשר הפך אותו בעצם לשמחה. עם השנים הוא בעצם הפך ל'להקת משמחים' של איש אחד, המעודד אנשים שנתקלו בקשיים בחיים".
6.
בחזרה לשיר עם המילים המסתוריות של הרמח"ל. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים. הרבה לפני שגוגל בא לעולם. לא יכולתי לחפש הסברים ופירושים ברשת. נאלצתי פשוט להחזיק את העטיפה של הקלטת (בצבע כסף עם העיצוב המודרני־מינימליסטי, אני זוכר אותה היטב עד היום) ולקרוא שוב ושוב את המילים. תוך כדי האזנה ניסיתי להבין למה התכוון הרמח"ל: "אומנם, הנה זה הוא מחוקו של הייחוד העליון לבדו ברוך הוא, להראות עוצם ממשלתו השלמה", כך התחיל השיר במין מנגינה מתוקה כזאת של לימוד. ואז פתאום קורה משהו עצוב: "שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם". מה זה "ילדי הזמן"? זה נשמע כל כך מסתורי, אבל מה זה בעצם אומר?
"ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכוחו לעשות". וואו. יש כוחות רע בעולם, והקב"ה נותן להם יד חופשית לפעול, למרות ש"מחוקו של הייחוד העליון" (איזה ביטוי מעורר יראה) להראות את כוחו ועוצמתו. וככל שהמצב נהיה חמור ומייאש יותר, הלחן הופך למנחם יותר: "ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה, אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו". לא להיבהל, שר דדי בקול המרגיע שלו. יש מי שמנהל את העולם, ועושה הכול, מטוב ועד רע. אין עוד מלבדו. ואז מגיע החלק האחרון, הקצבי. זו כבר לא אמונה, זה ביטחון מלא: "והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך ליבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה!".
ואם כבר מדברים על היסטוריה: לשיר הזה היה, לצערנו, טיימינג לא רע. הוא יצא בדיוק בימי אוסלו, כשבעקבות הסכמי השלום של רבין וערפאת התגברה שליטת הרע בעולם, והמצב הביטחוני התדרדר עד הדיוטא התחתונה. אוטובוסים התחילו להתפוצץ באוויר, מאות יהודים נרצחו. המונים יצאו לזעוק ברחובות. בכל ההפגנות של הימים ההם, ובעצם עד היום, הלהיט שהושמע שוב ושוב ברמקולים היה "לך אתן את הארץ הזאת" ששר דדי גראוכר ללחנו של מונה רוזנבלום. אבל אדיר זיק ז"ל, שהיה פס הקול של אותה תקופה, הרבה לשדר בתוכניתו בערוץ 7 דווקא את השיר הפחות מוכר והיותר כבד ומעמיק, לא לפני שהוא מקריא את המילים של הרמח"ל בהתרגשות. בימים הקשים ההם השיר נתן תקווה ונחמה, שדברים לא קורים ככה סתם. גם אם אנחנו לא מבינים הכול, יש מי שמנהל את העולם. והוא מחץ והוא ירפא.
7.
לפני קצת יותר מחודש קיבלתי שיחת טלפון מדדי. הוא כבר היה חולה מאוד ודיבר במאמץ. "אתה לא מבין מה היה פה היום. אני נמצא פה בבית ופתאום דפיקות בדלת. מגיע זוג מבית שמש ומבקש לדבר איתי. טוב, יהודים רוצים להיכנס, בשמחה. ואז הבעל נותן לי ספר חדש שהוא כתב שנקרא 'דעת רמח"ל', ומספר לי שכבחור צעיר בישיבה הוא שמע את השיר 'אומנם', התרגש ממנו, תלה את המילים ליד המיטה שלו בפנימייה, ומאז התחיל להתעמק בתורתו של הרמח"ל".
טוב, עד כאן זה די הזכיר לי את ההתרגשות שלי מהשיר. רק שאני התעמקתי מאז ביצירותיו של המלחין, והוא התמקד יותר ביצירותיו של כותב המילים: "בעשר השנים האחרונות הוא כתב ספר שבו הוא ליקט אלפי ציטוטים של הרמח"ל, אתה שומע? אלפי ציטוטים, מתוך ארבעים הספרים שלו. וסידר אותם לפי נושאים שנוגעים לחיים שלנו. והכול התחיל בגלל השיר ההוא. אתה מבין? מוזיקה זה לא רק קריירה והופעות בעולם. קיבלתי היום דרישת שלום מהרמח"ל", הוא אמר בקול נשנק מדמעות. זאת הייתה שיחתנו האחרונה.
8.
ביום שלישי השבוע, בשעת צהריים חמה במיוחד, עמדו מאות בני אדם על גבעת בית העלמין 'ארץ החיים', ליד בית שמש, והקשיבו דקות ארוכות להספדים של אשתו מלכה והילדים. לפני שהם נפרדו מאבא שלהם בשיר שלו "אלוקי נשמה שנתת בי", סיפר בנו שי שההתכתבות האחרונה איתו, שעות לפני שנפטר, הייתה סביב מעשה של חסד, עזרה כספית לילדה חולה שבכלל לא הכיר, אבל סיפורה נגע לליבו. והרב ישראל מאיר לאו סיים את הספדו במשנה המפורסמת במסכת אבות: "בשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". דדי, הוא אמר, איש החסד הגדול, לוקח איתו לעולם האמת הרבה תורה ומעשים טובים.
וזה נכון כמובן. אבל דדי גם משאיר משהו בעולם הזה: את הקול שלו. את החן שלו. עשרות שירים נפלאים, עם החותם המיוחד שלו, שימשיכו לשמח ולעודד דורות של מאזינים, בעולם הולך וסוער בילדי הזמן.
ידידה מאיר
