ותשלך את הילד וגו׳ – כל התנהגותה של הגר אופיינית מאד; ומראה על טבע בני חם הבלתי מעודן. אם יהודיה לעולם לא תיטוש את בנה, אפילו אם כל מה שתוכל לעשות למענו הוא לדבר אליו בדברים רכים, ולהרגיע אותו, ולו רק לרגע. הנוטש ילד ואינו עושה מאומה משום ש״אינו יכול לשאת את מראה סבל הילד״ אינו פועל מתוך רחמים. התנהגות כזו מראה על אנוכיות אכזרית של אופי בהמי. אנושיות אמיתית ניכרת בתחושת חובה, אשר בכחה להתגבר אף על העז שברגשות. תחושת חובה משכיחה מהאדם את הרגשות הכואבים של עצמו, ומאפשרת לו להושיט עזרה וסיוע לזולת אף אם אינו יכול לעשות יותר מאשר לנחמו על ידי השתתפות בצערו.
מכאן החשיבות העמוקה של פסוק יז: אלקים שמע, לא את קול הגר (אף שגם היא בכתה) אלא ״את קול הנער״. בכייה הנובעת מאנוכיות והמלווה חוסר מעש, אינה מגעת עד כסא הכבוד.
יתירה מכך, ״ותשלך את הילד תחת אחד השיחם״. לא איכפת לה איפה יפול הילד. לא עולה על דעתה שמא יפול בין קוצים שעלולים לסרוט אותו, תוך שהם מוסיפים כאב מיותר על ייסורי צמאונו.
כל זה מראה שהגר איבדה את עשתונותיה לגמרי כאשר התגברו עליה מכאוביה. אֵם מזרע אברהם, לעולם לא הייתה מתנהגת בדרך כזאת כלפי בנה.
(״שיח״ הוא השם הכללי ביותר לדבר שגדל. ״שיח״ קרוב ל״שגה״ [עיין תהלים צב, יג], ״להתרומם ולעלות״. בהרחבה, מציין ״שיח״ גם גדילה פנימית רוחנית.)
כמטחוי קשת מפרשים בדרך כלל: מרחק של יריית קשת. ״כמטחוי״ אינו נמצא במקום אחר בתנ״ך, כך שאפשר ללמוד את מובנו רק מההקשר בפסוק זה.
השימוש בביטוי זה כאן נראה יוצא דופן, והיינו נוטים לחשוב שהוא נגזר מסגנון ״רובה קשת״ של חיי ישמעאל העתידיים (עיין להלן פסוק כ). אך כאשר נעיין בצורה הדקדוקית של ״מטחוי״, נראה שהיא נוגדת לחלוטין פירוש של ״ירייה״. ״מטחוי״ הוא בינוני פעיל בבניין פיעל, המציין אדם פעיל; ונראה שהוא מציין את היורה ולא את הירייה.
השורש ״טחה״, הקרוב לשורש ״דחה״ (לדחוף), הוא צורה מוגברת של ״דחה״. ״דחה״ מופיע בכתוב במובן של ״להעיף״ ו״להשליך״; כמו ״כְּמֹץ לִפְנֵי־רוּחַ וּמַלְאַךְ ה׳ דּוֹחֶה״ (תהלים לה, ה), כלומר, במהירות גדולה יותר מן הרוח. וכך גם: ״נדחי ישראל״. לכן מסתבר ש״טחה״ פירושו: לקלוע בקלע, לירות.
אם כן מה פירוש ״כמטחוי קשת״? הקשת, כמובן, אינה העצם שיורים אותו, אלא היא הכלי, האמצעי לירייה. הביטוי הדומה הוא ״רוֹמֵי־קָשֶׁת״ (שם עח, ט) – ״יורי הקשת״, במקום ״יורי החצים״. מכאן, ש״הרחק כמטחוי קשת״ יכול להתפרש: ״היא התרחקה אחורנית, כדרך שעושים היורים בקשת״. דהיינו כמו שהיורים בקשת הולכים אחורה מהמטרה, עד לנקודה הרחוקה ביותר שמשם יכולים הם עדיין לראותה; כך הלכה הגר אחורה מישמעאל, הרחק ככל הניתן, כדי להמנע מלראות את יסוריו, אך לא רחוק עד כדי שהוא ייעלם מראייתה. דבר זה יהיה מתאים לרגשות הסותרות שנאבקה בהן. לקשר שלה עם ישמעאל נתנה הגר רק את המקום הנותר בלבה, לאחר שנתנה סיפוק להרגשת הצער של עצמה.
