רש"ר הירש דברים ל"ב:א'
האזינו וגו' – זהו מינוי השמים והארץ כעדים וכערבים על ברית ה' עם ישראל ועל מה שייאמר על אודות עתיד ישראל. (עיין פסוק כח בפרק הקודם וכן לעיל ל, יט.)
יש להבדיל בין "האזין" ל"שמע". "האזין" פירושו "להטות אוזן"; המאזין פונה אל המדבר כדי להקשיב לדבריו. לעומת זאת, ניתן "לשמוע" גם ללא רצון לעשות כן.
השמים והארץ נדרשים לייצג את ברית ה', וייצוג זה מוּצא לפועל בעיקר על ידי השמים, ורק בעקיפין על ידי הארץ. השמים הם פעילים; הארץ בעיקרה בלתי־פעילה, משום שכל הברכה והקללה בהתפתחות הפיזית של הארץ, ובענייני בני האדם התלויים בהתפתחות זו, מתרחשות כתוצאה מהשינויים בחלל העולם המתרחשים מחוץ ל"ארץ", ואלה כלולים במושג "השמים". לפיכך נאמר כאן "האזינו השמים": הדרישה הישירה מופנית אל השמים; השמים נדרשים "להטות אוזן" כדי לקלוט את הדברים שייאמרו. לעומת זאת, נאמר "ותשמע הארץ", לא "ושמעי הארץ": שמיעת הארץ היא בעיקרה תוצאה עקיפה של "האזינו השמים".
בספרי, משווים חז"ל את פתיחת שירת משה לנבואת ישעיהו: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ" (ישעיהו א, ב). וכך אמרו: "לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר 'האזינו השמים', ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר 'ותשמע הארץ אמרי פי'. בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר 'שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ', 'שִׁמְעוּ שָׁמַיִם' שהיה רחוק מן השמים, 'וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ' שהיה קרוב לארץ".
לעיל עמדנו על היחס שבין שמים לארץ, ומסתבר שיחס זה מונח ביסוד המאמר בספרי. בשֵירוּת מטרות ממשלת ה', השמים הם הפעילים, הנותנים את מתנותיה, בעוד שהארץ היא בעיקרה הבלתי־פעילה, המקבלת. משה היה יכול לראות עצמו קרוב לשמים, שכן שליחותו הייתה דומה להשפעתם הפעילה והמעניקה של השמים. הוא נשלח להביא לשדה ההתפתחות של האנושות את זרעי האור והחום, האמת והחיים. כך אנו מוצאים מיד בפסוק ב: ההשפעות הצפויות מלימודיו והבטחותיו של משה נמשלו שם למתנות השמים, המביאות לארץ פוריות ושפע. לפיכך משה היה רשאי לראות עצמו "קרוב לשמים", והוא מכוון את דבריו היישר לאוזני השמים. "בא ישעיהו וסמך לדבר": הוא ניסח את דבריו על פי צורת הביטוי של רבו משה, שעמד כה גבוה מעליו. ישעיהו בשליחותו ראה את עצמו דומה לארץ הבלתי־פעילה: הוא אינו אומר "כי אדברה" אלא "כי ה' דבר". לפיכך הוא אומר רק "שמעו שמים והאזיני ארץ".
מלבד זאת, כאשר משה דיבר את דברי שליחותו, היה דברו ייעוד ישראל; עניין זה היה עדיין קרוב לשמים ורחוק מן הארץ, שבה הוא יתקיים בפועל. לעומת זאת, ישעיהו פעל בתקופת הקיום בפועל, והוא היה בעצם שליח מתווך, שבא להביא לידי הקיום בפועל. לפיכך דברו היה קרוב לארץ. כך מצאנו גם כאן: כאשר משה פונה אל השמים הוא אומר "ואדברה"; הוא שולח אליהם "דברים", ייעודים שהוא מבטא בפיו, אשר ייתכן שקיומם בפועל עדיין רחוק. רק כשהם נוגעים בארץ הם הופכים ל"אמרים" שהתקיימו במלואם ["אמרי פי"] (עיין פירוש, בראשית א, כב–כג).
ואדברה – רצוני לדבר, יש לי דבר לומר. זהו הטעם לדרישה המופנית אל השמים. משה רוצה לדבר רק לאחר שהשמים יטו את אוזנם להאזין לדבריו.
