רש"ר הירש דברים ל"ב:ד'
הצור וגו' – במילים אלו מתחיל גוף השירה. "צור" ככינוי לה' חוזר שוב ושוב בשירה זו והוא אחד ממושגיה האופייניים.
הרעיון הראשון – אפשר לומר רעיון היסוד – של "קריאת שם ה' " המתחילה כאן, הוא "צור" (יש אומרים ש"צור" כתוב כאן בצד"י רבתי). לדעת חז"ל בספרי, "צור" כולל רעיון כפול: "התקיף", ו"הצייר" [היוצר וצר צורה].
אמנם, המשמעות הרגילה של "צור" היא סלע, ובמובן זה הוא סמל טבעי לדבר חזק ואיתן, בלתי משתנה ושאינו ניתן לכיבוש. אולם הפועל הנגזר משורש "צור" מבטא שני אופנים של הפעלת הכוח שמסמל שם העצם "צור".
משמעות "צור" כפועל היא בדרך כלל: להטיל מצור על עיר, להביא אותה במיצר; הווי אומר, להפעיל כוח על ידי כיתור מגביל וסוגר – "כי תצור אל עיר" (לעיל כ, יט). מכאן "מצור", הטלת מצור על עיר והכלים המשמשים למצור (לעיל כ, יט–כ); וגם לצרכי הגנה: "עָרֵי הַמְּצֻרוֹת" (דברי הימים ב יא, כג), שהן ערי מבצר. כך מצאנו גם בשם העצם "מצודה", הנגזר משורש "צוד": הוא מציין מקום מבוצר הסוגר על שבויים, וכן גם מקום המשמש כעמדה מבוצרת לצורך הגנה.
אולם הפועל "צור" פירושו גם: לתת צורה, ליצור. "ויצר אתו בחרט" (שמות לב, ד), מכאן: "צוּרַת הַבַּיִת", "צוּרֹתָו", "צוּרָתוֹ" (יחזקאל מג, יא). שכן כל נתינת צורה ויצירה יש בהן הגבלה קבועה ואיתנה של החומר בתוך קווי התיחום של המטרה הרצויה.
לפיכך, גם כשם עצם, "צור" אינו בא רק במובן של סלע, אלא הוא מבטא גם שני מושגים אלה: יציבות בלתי משתנה, וקשיות הגוברת על כל חומר אחר. בספר תהילים (מט, טו) מורה "צור" על החלק הנצחי בן האל־מוות באדם, שאיננו נתון לתהליך ההתפרקות והריקבון לא שולט בו. "וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ": היסוד הנצחי שבהם נועד "לבלות" את השאול, להתקיים יותר ממנו; השאול, הקבר, איננו מקום המנוחה האחרון של החלק הנצחי. שם בהמשך (פט, מד) מורה "צור" על החדות הקשה של החרב. "אַף־תָּשִׁיב צוּר חַרְבּוֹ": אתה משיב לאחור את חדות חרבו – הווי אומר, אתה מסיר מעליו את כוחו החותך.
ככינוי לאלוקים, "צור" הוא סמל של אי־השתנות ושל הכוח להתגבר על כל דבר באופן מוחלט. הוא המקור המוחלט של כל הוויה ושל כל סוג של הוויה. הדבר שהוא גזר שיתקיים מוצא בו את משענתו הנצחית, וכל צורה שהוא ייעד לו מתממשת בוודאות מוחלטת.
משום כך נאמר: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי־עַד כִּי בְּיָ־הּ ה' צוּר עוֹלָמִים" (ישעיהו כו, ד). כבר ביארנו (פירוש, שמות טו, ב) את משמעותו של שם ה' בן שתי האותיות. הוא מורה על כוח ה' המתגלה בהתגברות המנצחת על כל הכוחות המתנגדים. אילו הייתה ממשלת ה' מתנהגת רק במידה זו, הרי שכל דבר עלי אדמות היה מתאים עצמו באופן מידי לאידיאל של הרצון האלוקי, שכן הוא אינו אלא תוצר של כוח רצון ה' שאין לעמוד בפניו. אולם ה' העניק לאדם חופש בחירה, ובכך הפקיד בידיו את התפקיד לעצב את העולם בהתאם למטרות ה'. האדם נועד למלא תפקיד זה תוך התפתחות חופשית, אך בוודאות מוחלטת לא פחות. דבר זה בא לידי ביטוי בשם ה' בן ארבע האותיות. לפיכך "בטחו בה' ", בשם בן ארבע אותיות; "עדי עד", עד להשגת המטרה הסופית; שכן ב"י־ה ה' " נמצא המשען הנצחי של שני "עולמים": של העולם הזה, על כל חוסר השלמות שעדיין דבק בו; ושל העולם שלעתיד לבוא, שבו האידיאל האלוקי יתקיים בפועל.
לפיכך, כאשר ה' קרוי "צור" ביחסו לישראל, מבטא כינוי זה ודאות כפולה. ישראל יודע שה' הוא המשענת הנצחית של קיומו בדברי ימי העולם. רצון ה' הוא שישראל יתקיים, ולכן ישראל לעולם לא יכלה. אולם רצון ה' הוא גם שישראל יתקיים בצורה מסוימת, שאותה גילה לישראל בתורתו. ישראל לעולם אינו יכול להפקיע עצמו מדרישות אלו. הן בלתי ניתנות לשינוי, כדרך שמציאותו ורצונו של ה' אינם ניתנים לשינוי. כל תהפוכות הגורל שעשויות לבוא על ישראל, תשמשנה כולן לתכלית אחת: להביא לידי מימוש סופי של מטרות ה' למען ישראל ועל ידי ישראל. אין הן אלא מכות הפטיש המעצבות של כוח ממשלת ה', הצר את צורת עולמו, "כי בי־ה ה' צור עולמים" (השווה פירוש, במדבר ח, ד).
נמצא שהשם "צור" אופייני לשירת האזינו. טמון בו המפתח להבנת שירה זו, שבה המשורר חוזה בעיני רוחו ("שור", עיין פירוש, בראשית מט, כב) את התגלות ממשלת ה', כפי שהיא משפיעה על ישראל ועל ידי ישראל.
תמים פעלו – כבר אמרנו שחז"ל מייחסים לשם "צור" את המשמעות הפעילה של עשייה מעצבת. תפיסה זו מסתייעת מהאמור כאן אודות "הצור": "תמים פעלו"; שכן תיבות אלה מעידות על טיב פועלו.
"פועל" איננו רק המושא, התוצר של פעילות יוצרת, היצירה הגמורה; אלא "פועל" הוא גם הפעילות היוצרת עצמה, העבודה, העשייה. כך במשלי (כ, יא; כא, ח); באיוב (לד, יא); ברות (ב, יב).
המשמעות הבסיסית של "תמים" היא דבר מושלם וגמור, שלא חסר בו דבר (עיין פירוש, בראשית יז, א).
את מה שאמור כאן על אודות "צור העולמים" יש להבין כך: כל זמן הווה שעדיין נמצא בתהליך היצירה הוא בלתי גמור, בלתי שלם; ואילו פעילותו המעצבת של ה' – בכל שלב ושלב של היצירה – היא גמורה ומושלמת. פעילות אנושית עשויה מסדרה שלמה של פעולות בלתי מושלמות שנצטרפו יחד, המשלימות ומתקנות בקושי זו את זו, ומנסות להגיע לכלל שלמות. לא כן פעילות ה'. כל אימת שאדם מבקש להבין את שלטון ה', הוא מוצא אותו שלם; בכל רגע ורגע הוא שלם וגמור בהתאם לדרישות הרגע. בעוד שפעילות אנושית מתקדמת על ידי מעשים שכולם פגומים, הרי שממשלת ה' משיגה את מטרתה באמצעות מעשים אשר כולם שלמים ותמימים.
כי כל דרכיו משפט – כל דרכי ה', לא רק המטרה הסופית, הן "משפט": הן מוציאות לפועל את המשפט, והן מממשות בכל רגע את מה שראוי לאלה שפסק דינו נוגע אליהם. "דרכי ה' " הן מידות הנהגת ה' עם ברואיו, ובייחוד עם האדם (עיין פירוש, שמות לג, יג). נאמר בתהילים (קמה, יז): "צַדִּיק ה' בְּכָל־דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו". כל ברואי ה' הם יצירי חסדו. לשום נברא של ה' אין תביעה לקיום בזכות עצמו, או זכות לצפות ששאיפותיו יתמלאו. כל קיומו הוא מתנת חינם, יצירת חסדו של ה'. ואף על פי כן, ה' נוהג בו כאילו יש לו זכות לקיומו ולרווחתו. עצם זכות זו, היא מתנתו הראשונה של חסד ה'.
אל אמונה – הוא אֵל שניתן לבטוח בו, הוא איננו עוזב את בריותיו; ומשום שהוא "צור" בלתי ניתן לשינוי, הוא תמיד יהיה כמו שהיה. גם בעת שהוא עושה משפט, אין הוא פועל אך ורק בהתאם לצדק האובייקטיבי אלא הוא עושה רק מה שטוב לאדם שאליו נוגע משפטו. (על אודות "אמונה" עיין גם פירוש, בראשית טו, ו.)
ואין עול – הוא אף פעם לא מפעיל את כוחו על שום נברא רק כדי להראות את כוחו. הסך הכולל של הכוח בעולם הוא כאין וכאפס לעומת בוראו ואדונו; ואף על פי כן, אין הבורא נוהג באלימות אפילו כלפי הפחות שבברואיו. (אודות "עול" עיין גם פירוש, ויקרא יט, טו,לה.)
צדיק וישר הוא – "צור העולמים" – ביציבות המוחלטת של רצונו ובאיתנות המוחלטת של הווייתו – הוא צדיק ברצונו וישר בהווייתו. לא רק שמטרותיו נכונות, אלא גם אמצעיו להגיע לאותן מטרות הן כאלה. הוא עושה את מה שנכון בדרך הישרה; היושר הוא מהותו.
אלו הן המידות הכלליות של הנהגת "צור העולמים", והן מתגלות גם במגמת הנהגתו כלפי ישראל.
הכתב והקבלה דברים ל"ב:ד'
הצור – בספרי אמרו הצור הצייר שהוא צר העולם תחלה וצר בו את האדם. ד"א הצור התקיף. וע"ד הפשט יהי' ענין צור בזה ובשאר מקומות מענין צרירה ואגד וקשירה (פערבינדונג), ונקרא הוא ית' צור בשתי בחינות הא' שהוא צורר ומקשר כל פרטי הברואים יחד לשיהיו צרורים וקשורים זה בזה באופן שכולם יחד עצם אחד שלם בתכלית השלמות. ובבחינה זו שם צור שם הפועל (דער אללעס פערבינדענדע), כשם נוס לנוס אל עיר מקלטו. והבחינה הב' הוא שכל הנמצאים כולם צרורים ואגודים בו ית' שהוא המקור והסבה לכל. ובבחינה זו שם צור שם התאר, והיינו עצם שהוא הנושא הכללי של כל הנמצאים, שכל הנמצאים נשואים עליו כמאמר הפייטן הכל יכול וכוללם יחד (אללער אינ- בעגריף) וכשם סוג לב (רש"פ), ועל כוונה זו יתואר הוא ית' צור עולמים (ישעיהו כ"ו), ואנשי מעלה שאהבתם אל ה' גדולה מאד המקיימים במחשבתם שויתי ה' לנגדי תמיד, ונכספים תמיד להדבק בו בנפשותם דבקות נפשי גמורה, יתארוהו ית' בשם צורי, כמאמר המשורר ברוך ה' צורי, צורי וגאלי, הוא צורי וישועתי, כלומר הדבוק בנפשו תמיד עד שלא אוכל להפריד מחשבתו ממנו לעולם, צורי (מיין פערבונדנער), כאשר יאמר בל"א על ריעו ואהובו. וכן בעבור חביבותו ית' את האבות ויבחר בזרעם אחריהם להיות לו עם סגלתו עד שאמר עליהם לשון של חבה מעדות הנביא כאשר ידבק האזור על מתני איש כן הדבקתי אתכן אלי ב"י לכן יתואר צור ישראל (שמואל ב כ"ג ישעי' למ"ד) כלומר שמצד חבתו אליהם דבקם אליו תמיד. ולפי שחיי הגוף אינו כ"א ע"י התקשרות רוח החיוני בקרבו, ובהרפו ממנו רגע אחד אינו עוד בחיים, והוא ית' שומר רוח האדם בקרבו שישאר מקושר בו עד עת הקצוב עליו, לכן תארוהו מסדרי התפלות בברכת הודאה בשם. צור חיינו.
פעלו – פועל ישמש לפעולה והוא המעשה וכן לשכר המעשה, כמו וכשכיר יקוה פעלו, פועל אדם ישלם לו, ופועלו לא יתן ר"ל שכרו ויראה שכן משמעו כאן תמים ישלם שכר ותשלומיו, אינו מותר ואינו מקפח, כי כל דרכיו משפט וצדק, וסוף המקרא מעין תחלתו, וכן אמונה ואין עול (רל"ש).
רלב"ג תועלות דברים ל"ב:ד'
התועלת הרביעי הוא להודיע שהרע והחטא אינם עלולים מי"י יתעלה בעצמות וראשונה אבל הרע והחטא הם דברים מתחדשים מצדנו ואחר זה נתאונן עליה ונחשוב שי"י יתעלה הוא סבת נפילתם כאמרו מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו ולזה אמר בזה המקום שי"י יתעלה אל אמונה ואין עול כי הוא לא יגזור ברע ובחטא אבל אנחנו סבת חדושם ולזה אמר גם כן שחת לו לא בניו מומם כמו שביארנו בביאורנו לדברי זאת הפרשה.
