רש"ר הירש דברים ל"ב:ה'
שחת לו לא בניו מומם – ביאור פסוק זה מעלה קשיים ניכרים.
רגילים לחלק חמש תיבות אלה לשניים או אפילו לשלושה משפטים, ו"שִחֵת" מתפרש בדרך כלל כשם עצם, כדוגמת "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה, יג). פירוש אחד על דרך זו: "ההשחתה איננה לו; אלא בניו – המום הוא שלהם". פירוש אחר: "האם ההשחתה לו? לא! בניו – המום הוא שלהם".
לפירוש הראשון, הקושיא היא: למיטב ידיעתנו, בשום מקום לא באה תיבת השלילה "לא" לאחר הדבר הנשלל. היה לו לומר: "שחת לא לו".
לפירוש השני, הקושיא היא: ככלל, טעמי המקרא המשמשים במשפט הזה מפרידים בין חלקי משפט אחד, ולא בין כמה משפטים.
המשמעות של "בניו מומם" שווה בשני הפירושים, אך משמעות זו אינה מסתייעת לא מטעמי המקרא ולא ממבנה המשפט.
יתירה מכך, אם הבנו פירושים אלה בצורה הנכונה, "שחת" איננו ההשחתה המוסרית אלא האסון החברתי והמדיני הבא בעקבותיה. לפי זה, כך תהיה גם משמעות השם המקביל "מום". אולם "מום" איננו אלא פגם אישי, בדרך כלל פגם גופני, ועל ידי הרחבה הוא יכול לשמש גם לפגם מוסרי; אך קשה להניח שהוא יתפרש במובן של חורבן אישי או מדיני.
ולבסוף, נשווה את טעמי המקרא הדומים במשפטים הבאים: "מַרְכְּבֹ֥ת פַּרְעֹ֛ה וְחֵיל֖וֹ יָרָ֣ה בַיָּ֑ם" (שמות טו, ד), "כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י" (איכה א, טז), "כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י" (שם א, כב), "הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב" (שם ב, ג), "בִּדְמִ֥י יָמַ֛י אֵלֵ֖כָה בְּשַׁעֲרֵ֣י שְׁא֑וֹל" (ישעיהו לח, י); וכן גם: "כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽ-י", (איכה ג, לא), "פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ" (שם ג, מו), "צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם" (שם ג, נב). טעמי המקרא בפסוקים האלה מכריחים אותנו לומר שגם "שחת לו לא בניו מומם" הוא רק משפט אחד, שבו "מומם" הוא הנושא [subject], "שחת לו" הנשוא [predicate], ו"לא בניו" תואר הפועל [adverb].
"שִׁחֵת" – בלשון עבר, משורש "שחת" – מורה על השחתה מוסרית, כדוגמת "כי שחת עמך" (שמות לב, ז).
"מומם": פגם האופי הדבק בהם מימים קדמונים – "עם קשה עורף". בהמשך מתואר פגם זה בביטוי "דור עקש ופתלתל".
משמעות כל הפסוק תהיה אם כן: הפגם העתיק שלהם השחית אותם עד כדי כך שהם הפכו להיות לא־בניו של ה', והפגם הזה הטבוע בהם הוא: "דור עקש ופתלתל".
