לפני 9 שנים ויומיים התקשר אליי שמחה גולדין, אביו של הדר.
היינו אז בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', ובגלל הקפדה ראויה על ביטחון שדה, הורים רבים לא ידעו היכן ילדיהם החיילים נמצאים.
בכמה מקרים אחרים הצלחתי, בעזרת אנשי קשר שונים, לאתר חייל כזה, אבל את הדר לא הצלחתי למצוא.
למחרת, לפני 9 שנים ויום, שמחה שלח לי את התמונה הזאת, הם מצאו את הדר ופגשו אותו מחוץ לשטח הלחימה. על פניו נראים זיפים של ימי בין המצרים, סימני עייפות ואולי מתח בשל המבצע המתמשך, ואף על פי כן, בדומה לכל תמונה אחרת שבה הדר מופיע, החיוך לא מש מפניו.
ואז, לפני 9 שנים בדיוק, הדר נחטף ברפיח, תוך ניסיון אחרון לסכל מנהרת טרור של החמאס.
חלפו השנים, ועדיין לא מילאנו את חובתנו, לא כלפי העיקרון שלא משאירים חיילים מאחור ולא כלפי משפחת גולדין, שלא יהיה לה רגע מנוח עד להשבתו.
אינספור מחבלים שוחררו מאז, תקציבי עתק לשיקום הרצועה זרמו פנימה, והדר?
אני יודע שזה לא עומד עכשיו בראש סדר היום הציבורי אבל כשבני ישראל יצאו ממצרים, משה רבנו לא היה אתם, הוא היה עסוק בקיום השבועה ליוסף, להביא אותו הביתה, לארץ ישראל. אני חושב שבכך הוא לימד אותנו משהו על מנהיגות, אחריות וסדרי עדיפויות.
