תפילה בעת צרה

 כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות תענית מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל

צרה שתבוא על הציבור שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות.

ובהלכה ב' כתב ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל

שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם ככתוב עונתיכם הטו וזהו שיגרום להסיר הצרה מעליהם עכ"ל.

ומשמע ברמב"ם שיסוד המצוה לזעוק ולהריע זהו מצוה של תשובה ומהות המצוה שיתעוררו

ויחזרו בתשובה.

אמנם דעת הרמב"ן בספה"מ בהשגה למצוה ה' משמע שיסוד המצוה זהו מצות אמונה דכתב

שנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עיננו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם ואח"כ כתב

שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה עכ"ל ומשמע

שזו מצות אמונה.

ונתבאר דפליגי הרמב"ם והרמב"ן ביסוד המצוה, דלרמב"ם זו מצות תשובה דע"י שזועקים

ומריעים, זה מביא להכרה שידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ואז המה עושים תשובה.

וזהו יסוד המצוה.

אבל לדעת הרמב"ן זו מצוה של אמונה, דאדם שלא מתפלל כשיש לו צרה קיים בו חסרון

באמונה.

ולכן כתב החינוך מצוה תל"ג דלרמב"ן יש חיוב תפילה בעת צרה וכתב החינוך העובר על זה

עונשו גדול מאד והוא כמסיר השגחת ה' מעליו עכ"ל. והביאור הוא דמוכח מתוך מעשיו שהוא חי

ללא אמונה.

וכשיש צרת ציבור, דיש מצוה לזעוק בתפילה ובנוסף להריע בחצוצרות, זו מצוה של אמונה.

והרמב"ן השווה מצות תפילה בעת צרה הנלמדת בספרי מהפסוק ולעובדו זו תפילה למצות

חצוצרות, ולשתיהן יסודם אחד ולכן מביאן הרמב"ן יחד.

וי"ל נפק"מ בזמן שיש שתי צרות ביחד על הציבור, כגון מלחמה ובצורת, והאדם מתפלל ומבקש

רק על צרה אחת - האם הוא קיים את המצוה. דאם זו מצוה של תשובה יתכן שסגי במה שמבין

שיש חרון אף ומתעורר לחזור בתשובה. אבל אם זו מצוה של אמונה, נראה דאם הוא מתפלל רק

על צרה אחת ואילו על הצרה השנית אינו מתפלל, זהו חיסרון באמונה, דאל"כ איך הוא לא מתפלל

על הצרה השניה.

♦

בעניין חיוב תפילה בעת צרה קצה

ובאג"מ )ח"ב סכ"ה( כתב דגם בן נח מוזהר על תפילה בעת צרה מכח זה שהוא מצווה במצות

אמונה. אמנם לכאורה אם זו מצות תשובה, בן נח פטור מזה.

ויש לדון האם אדם שמצוי בזמן שיש צרה על הציבור והוא לא יודע שהתחילה צרה, וכגון

שאינו יודע שהתחילה מלחמה ולכן הוא לא מתפלל על ישועה, האם שאר האנשים צריכים להגיד

לו שיתפלל? דיתכן שאם זו מצוה של תשובה ע"י זה שמתעורר שזועק ומריע צריכים להודיעו שיש

צרה ויש חרון אף, דנחשב כאדם המבטל מצוה בשוגג, ולכן חייבים להודיעו.

אבל לדעת הרמב"ן שזו מצוה של אמונה, כל המחייב של המצוה מתחיל מפני שהוא יודע את

מצבו האמיתי ולא מתחנן לישועה, זהו חיסרון באמונה. אבל כשהוא לא יודע, לפי ידיעתו אין

חיסרון באמונה.

♦

ויש לחקור דחיוב תפילה בעת צרה כשיש צרת ציבור - האם התפילה צריכה להיות תפילת

ציבור או סגי שכל אחד יתפלל לעצמו.

לשיטת הרמב"ם לא מצינו חיוב תפילה בעת צרה של אדם פרטי, ולשיטתו חיוב תפילה נוהג

מדאורייתא גם ללא צרה, ואדם שהתפלל שחרית ואח"כ התחדשה עליו צרה, לפי הרמב"ן חייב

להתפלל עתה תפילה נוספת על הצרה.

אמנם כשיש צרת ציבור כתב הרמב"ם שיש חיוב לזעוק ולהריע על הצרה. ולכאורה סברתו היא

שחצוצרות זהו כלי של תפילה, ולכן פשוט שהתפילה והחצוצרות שתיהן מעכבות במצוה.

ונראה לחדש כשיש צרת ציבור החיוב של תפילה מוטל על כל יחיד ויחיד להתפלל לישועת

הציבור כולו, דזו הגדרת הצרה והתפילה היא לבקש על ביטול הצרה, ולא סגי שיתפלל על הצלתו

הפרטית. ונראה עוד דגם מעשה התפילה בעינן תפילת הציבור יחד, ולא סגי שכל יחיד יתפלל

בביתו על ישועת הכלל. וקצת ראיה מדחזינן בתפילה שעושים בעצירת גשמים, דמבואר בתענית

שמוציאים את התיבה לרחובה של עיר וכולם מתפללים יחד. ומשמע דאין אפשרות שכל יחיד

יתפלל בביתו ויתאספו אח"כ לשמיעת החצוצרות.

ונראה שזו צורת המצוה שהציבור יחדיו מתפללים וזועקים ומריעים, ולא סגי שכל יחיד יתפלל

בביתו. ולרמב"ן יש חיוב תפילה בעת צרה גם בצרה פרטית על יחיד. ומקורו מדברי הספרי לעובדו

זו תפילה. ובפסוק של חצוצרות יתרבה שכשיש צרת ציבור יש חיוב חצוצרות בנוסף לתפילה. ועוד,

דבעינן תפילה של ציבור בצרת ציבור, ולא סגי שכל יחיד יתפלל ביחידות.

ובאופן שהציבור לא תוקע בחצוצרות, לכאורה אין קיום מצות תפילה לחוד. ואף דכתב החינוך

מצוה שפ"ד דתכלית החצוצרות לעורר הכונה בתפילה והעיקר זו התפילה אבל לכאורה מעכבות

החצוצרות, ואין מצוה בתפילה לחוד.

אמנם המנ"ח דן האם יש דין חצי שיעור במצוה, ושמא גם תפילת הציבור אף בלי תקיעות יש

בזה קיום במקצת של המצוה. וביותר לדעת החינוך שכל מטרת התקיעה היא לעורר את הכונה

בתפילה, והתפילה היא העיקר, והאדם מרגיש יותר כשמתפללים על הצרה כשאומרים הוספה על

התפילה הרגילה, כמו שנוהגים באמירת תהילים בעת צרה. ושמא יש מעלה כשהציבור מתפלל יחד

על צרת הציבור.

בדעת הרמב"ן משמע דיסוד המצוה של תפילה בעת צרה הוא מצות אמונה, שיחשוב וירגיש

בלבו שהאפשרות היחידה לישועה היא רק ע"י הקב"ה. וכתב הרמב"ן דיסוד המצוה שנאמין שהוא

יתברך ויתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה עכ"ל. ועוד כתב שנפלל אליו

בעת הצרות ותהיינה עיננו ולבנו אליו לבדו כעיני עבדים אל יד אדוניהם עכ"ל. דהיסוד הוא

שירגיש חסר ישע, ואין לו אפשרות להינצל בשום אופן, אלא ע"י הקב"ה.

ולדעת הרמב"ן שיש חיוב תפילה בעת צרה בצרת יחיד הגדרת הצרה תלויה לכאורה בהרגשת

האדם. ולמשל שנים שזקוקים לזיווג, ואחד מרגיש במצוקה והשני אינו מרגיש כך, יתכן שרק

המרגיש במצוקה חלה עליו חובת תפילה דאורייתא. ושמא תלוי איך רוב העולם מסתכלים ומגדירים

את הדבר, וזה לא נמדד בהרגשתו הפרטית. אמנם מסתברא שאדם שמרגיש צער גדול מדבר שרוב

העולם לא מחשיבים כצרה, מסתברא שחייב, וסגי בזה שהוא מצטער.

והנהגת הגרי"ז כשהייתה לו קושיה ואי הבנה בלימוד היה אומר לישעותך קויתי ה'. וביארו

דיתפלל מחמת חיוב תפילה בעת צרה לרמב"ן, ואי הבנה בלימוד חשיבא לגרי"ז כעת צרה. ומצוי

שאדם מתפלל שחרית, ואח"כ נתחדש דבר המצערו, דלרמב"ן נתחייב עתה בחיוב דאורייתא של

תפילה על צרה זו. וקשה, דיש איסור אכילה לפני התפילה - האם נאמר שאסור לו לאכול קודם

שיבקש על הצרה? וביותר להנהגת הגרי"ז דקושי בלימוד חשיבא כעת צרה. ושמא בדרגה שלנו לא

חשיבא אי הבנה בלימוד כעת צרה.

אף לרמב"ן שחיוב תפילה בעת צרה קאי על צרת יחיד, משמע במס' תענית שבתעניות על

הגשמים כל הציבור מתכנס יחד בתפילה ולא יוצאים אם כל יחיד יתפלל ביחידות ואח"כ יתאספו

לשמוע חצוצרות או שופרות.

ואפש"ל דהחיוב המיוחד שנתחדש בפסוק בפרשת בהעלותך שכתב הרמב"ן מצוה על כל צרה

וצרה שתבוא על הציבור לזעוק לפניו בתפילה ובתרועה, זו מצוה שמתחדש חיוב של תפילת

הציבור. ולא סגי בתפילה בתורת יחידים ושאח"כ יבואו לשמוע חצוצרות. אלא חייבים בתפילת

ציבור, שזו גזירה על הציבור. והחיוב חל שיעמידו תפילה ותרועה של הציבור. וכן לא יועיל אם כל

יחיד ויחיד יתקע בחצוצרות )או בשופרות( בביתו, ובעינן תקיעה משותפת של כל הציבור.

♦

ויש לדון מהו נחשב ציבור. האם כל עיר ועיר או כל קהילה. והאם החיוב הוא שכל אנשים

כולם, אף הזקנים והחולים יגיעו או שסגי שבעיר יעשו זעקה ותרועה, ואינו חיוב על כל יחיד ויחיד

להיות אלא אם רוב הציבור זעק והריע מתקיים החיוב )ובתעניות על גשמים מבואר בתענית שאם יש צרה רק

בעיר אחת, אותה העיר מתענה ומתרעת(.

מצות חצוצרות המחייבת תפלה וחצוצרות כשיש צרה על הציבור, כגון צרה של מלחמה, נראה

דאף אדם פרטי שלא שרוי בסכנה לכאורה גם הוא מחויב לזעוק ולהריע. וזו חובה על כל הציבור

ולאו דוקא על אדם שהצרה חלה עליו בנוגע לגופו. וכן צרה של בצורת, אף אדם שאדרבה ירויח

ממון מהבצורת )כגון שיש לו מפעל שמוכר מים מינרליים(, נמי חל עליו חיוב תפלה ותקיעה, שהחיוב חל

על כל הציבור. אמנם יש אופנים שאין מצות חצוצרות, דכתב הפמ"ג סי' תקעו דאם הצרה אינה

בארצכם אלא בחו"ל אין חיוב של המצוה.

ויש לחדש דכשיש צרה על הציבור בחו"ל חל חיוב תפלה מכח הפסוק לעבדו זה תפלה בעת

צרה, חיוב זה חל גם על צרה של חו"ל. ואף שיש צרה על כלל, ואדם פרטי אינו כלול בצרה, נמי

מחויב להתפלל, משום דהגזירה על הכלל וחל חיוב תפלה על הכלל.

ונראה עוד כשיש צרה על הכלל, חיוב התפלה חל שכל יחיד ויחיד יתפלל על שורש הגזירה.

והוא מחוייב להתפלל על ישועת הכלל, ולא סגי שיתפלל על הצלתו הפרטית. ולכן לא סגי בזמן

מלחמה שאדם מתפלל שרק הוא ומשפחתו לא ייפגעו במלחמה, אלא חייב להתפלל על כלל ישראל

שלא יינזקו במלחמה.

♦

ובעיקר דברי האג"מ דנכרי מצוה על תפילה בעת צרה, דיסודו מצות אמונה, לכאורה יש

לדחות, דכתב הרמב"ן בסוף דבריו שנאמין שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה והוא המציל

מן הצרות בתפילה וזעקה עכ"ל.

ומשמעות לשונו דהמצוה להאמין שהקב"ה דרך הנהגתו לקבל תפילות. ולכן הרמב"ן כתב

שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה, דמשמע שכן דרך הנהגת השי"ת ולא רק שהקב"ה יכול

להושיע.

וביאור הדברים י"ל דכתיב בדברים )פ"ד פ"ז( כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה'

אלקינו בכל קראנו אליו. ומשמע דזהו ענין מיוחד שיש לעם ישראל, דאע"ג דמצינו כח של תפילה

גם אצל אומות העולם, כדאשכחן בנינוה ובפסוק בישעיהו כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים.

אבל רק אצל עם ישראל נאמר כה' אלקינו בכל קראנו אליו. וממילא יתכן שנכרי פטור, דהגדרת

המצוה להאמין שהקב"ה דרכו לשמוע תפילה ומכח זה להתפלל. )ושמא נכרי מחוייב רק במעשה תפילה

בעת צרתו, ולא בחלק הנוסף של להאמין שהנהגת השי"ת שומע תפילה(.

♦

וכשיש צרה על הציבור ויש מצוה לזעוק בתפילה ולהריע בחצוצרות, יש לדון האם חובת

התפילה היא שיתפללו יחד ויעמידו כח של תפילה בציבור, שכוחה גדול מתפילה של יחיד, כמבואר

בר"ה דף י"ח.

ובחרדים פרק ד' אות י"ט כתב: מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות לפני ד' בכנופיא על כל

צרה שלא תבוא שנאמר והרעותם תרועה בפה דהיינו תפילה וזעקה עכ"ל.

ונקט החרדים שיש חיוב תפילה בכנופיא.

ובמיוחס לרש"י בתענית דף י"ד כתב ואהכי מתריעין בשופרות כדכתיב ותקעתם בחצוצרות

תוקעין בשופרות כדי שיכניעו ליבם לקול השופר ויהיו נרתעים מחטאתם. ומבואר שיסוד התקיעות

בחצוצרות זהו מדרכי התשובה, וכדעת הרמב"ם.

ובריטב"א בתענית דף י"ב כתב שנהגו בצרפת שלא לתקוע לעולם בתענית ציבור כיון שאין לנו

חצוצרות. וקשה, מדוע אי אפשר לעשות חצוצרות. ובאג"מ כתב לחדש שדוקא חצוצרות שתוקעים

במקדש, בהן אפשר לתקוע בעת צרה. ובחזקוני כתב דמצות חצוצרות של המלחמה שיזכיר את זכות

החצוצרות של הקורבנות, ובזמן החורבן ליתא למצוה.

והנצי"ב כתב דמצות חצוצרות מן התורה נוהגת דוקא לפני ד' במקום הארון או בביהמ"ק.

ומצינו בדברי הח"ח ספר חומת הדת )פרק י"ד( דכתוב במצרים ונצעק אל ד' וישמע את קולינו

משמע שאין די בתפילה בלחש שאנו מתפללים בכל יום, אלא צריכים להתאסף ביחד ולצעוק כגון

באמירת אבינו מלכנו עכ"ל.

הרב דוד הרשטיין - ירחון האוצר