One Mitzva Or Two?

לזכות גילה שושנה בת נעכא גיטל
שמחה בן נעכא גיטל
הודיה בת סיגל הדסה

1] The Rambam says that parts of a mitzvah are not enumerated separately. So the arba minim will be one mitzvah and all of the plants used to purify the metzora will be counted as one etc.

2] Tzitzis is one mitzvah even thought it is composed of both white and tcheiles because the חפצא דמצוה the very nature of the mitzvah is to remember the mitzvos. 

3] Krias Shma is one mitzvah that is repeated and what we do at night is but a repetition of the mornin, so it is counted as one.

4] Tfillin is called by the gemara two separate mitzvos of the shel yad and shel rosh, so it's counted as two. [It is also two different actions but we see other mitzvos that require two different actions that only count as one such as burning the Ktores twice and the two Tomids a day]

5] Ktores is one mitzvah not to repeat according to the Rambam but rather the two acts of burning the incense compromise one mitzvah  ["לתן את הקטורת בכל יום פעמיים"]. The second burning completes the act of the first burning [as opposed to Krias Shma where each reading is a separate entity that is done and repeated but not two parts that compromise one whole]. The mitzvah to bring the Tomid twice is also one mitzvah with the same structure as the Ktores, two parts of one whole [להקריב במקדש שני כבשים בכל יום]. 

6] Taharas Hametzora is one mitzvah that includes various items [אזוב שני תולעת וכו] but the one goal is to purify the metzora. And so too, the act of ripping his clothing and not cutting his hair etc. is all part of his being separate from others. 

Let's delve into the שרשים of the Rambam in his Sefer Hamitzvos!!!

משאת המלך סימן א
בענין שאין ראוי למנות חלקי המצות בפנ"ע

כתב הרמב"ם בספהמ"צ שורש י"א ז"ל, שאין ראוי למנות חלקי המצוה חלק חלק בפנ"ע כשיהיה המקובץ מהם מצוה אחת, כגון מצות לולב שהוא ד' מינים, הנה לא נאמר כי פרי עץ הדר מצוה בפנ"ע וענף עץ עבות מצוה בפנ"ע וכו' לפי שאלו כולם חלקי המצוה, כי הוא מצוה לקבצם ואחרי קבצם תהיה המצוה לקיחת הכל ביד ביום ידוע, וע"ז ההיקש עצמו אין ראוי שימנה אמרו במצורע שהוא יטהר בשתי צפרים חיות ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכלי חרש בשש מצות, אבל טהרת המצורע מצוה אחת בכל תאריה, ומה שיצטרך בה מאלו כו' כי כל אלו הם חלקי המצוה שנצטוינו בה, והוא טהרת המצורע, וזה ההיקש בעצמו בהיכר אשר צונו לעשות למצורע בעת טומאתו כדי שירחיקוהו, והוא אמרו בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה, ואין פעולה מכל אלו מצוה בפנ"ע, אבל קבוצם הוא המצוה, והוא שאנחנו נצטוינו שנעשה היכר למצורע, כשם שנצטוינו לשמח לפני ה' ביום ראשון של סוכות, וביאר שאותה השמחה תהיה בלקיחת כו"כ כו' שכל מה שאמרו מעכבין זא"ז, הרי ברור שזו מצוה אחת כגון ד' מינים שבלולב ולחה"פ עם לבונה כו', וכך כל מה שיתברר לך שהתכלית המבקשת לא תשיג בחלק אחד מאותם החלקים, הרי ג"כ ברור שכללותם היא הענין המנוי, כגון הכרת המצורע כו', ואמנם מקום הקושי הוא בדברים שאין מעכבין זא"ז כו', כמ"ש התכלת אין מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת, והנה היה אפשר לנו שנאמר שלבן ותכלת ימנו שתי מצות לולא מה שמצאנו להם במכילתא יכול שהם שתי מצות כו' ת"ל והיה לכם לציצית מצוה אחת היא ואינה שתי מצות כו', כי הכוונה בציצית למען תזכרו א"כ כלל הדבר המחייב בזכרון ימנה מצוה אחת עכ"ל.

והנה הרמב"ם אף על פי שמנה בציצית תכלת ולבן למצוה אחת, מיהו בתפילין תפלה ש"ר וש"י מנה לב' מצות, ז"ל במצוה י"ב להניח תפילין של ראש, ובמצוה י"ד ז"ל להניח תפילין של יד, וכתב הראיה על היות תפילין ש"ר וש"י שתי מצות, אמרם במנחות על צד התימה ממי שיחשוב שתפילין של ראש ושל יד לא יונח אחד מהם בלתי האחר כו' מאן דלית ליה שתי מצות חד מצוה לא לעביד כו', הנה התבאר לן שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצות. והשיגו הרמב"ן שלהי שורש ששי במה שחילק למנות ציצית תכלת ולבן כמצוה אחת ותפילין של יד ושל ראש לשתי מצות דמ"ש, דאי כהטעם שכתב שהעיקר הוא הזכירה היינו שנביט לענינם, הרי תפילין יחשבו יותר ענין אחד כו', והענין בהם למען תהיה תורת ה' בפינו כו', ואולי יטעון הרמב"ם שזה מעשה אחד לבישת התכלת והלבן כאחד ותפילין שתי מעשים, שהרי הוא מונה ק"ש שחרית וערבית מצוה אחת, והקטרת בוקר וערב אחת, ושתי תמידים אחת. ואמנם הרמב"ן שלהי ספהמ"צ השיג למנות תפילין ש"ר וש"י לשתים, וכן ב' תמידין וקטורת בקר וערב כשתים, ז"ל שהן מצות שאינן מעכבות זא"ז וזמנה של זו לא כזמנה של זו ע"ש.

ולכאורה שי' הרמב"ם מבוארת דאה"נ שמודה לרמב"ן שאין להחשיב כל הני דמני ק"ש וקטורת ותמידין כחלקי המצוה ובשביל כך מנאם כאחת, אלא דס"ל דמטעם אחר יש למנותם לאחת והוא דס"ל דבוקר וערב היינו אותה המצוה עצמה, אלא שנכפל חיובה לבוקר וערב, וכמו שנכפל החיוב כל יום ויום כמו"כ נכפל החיוב הן בבוקר והן בערב, וא"כ בודאי שאין למנות זאת לשתים כמו שאין מונים המצוה כמספר הימים שמצוה בהם. ואמנם בשורש י"א שתפס הרמב"ם המצות שהם חלקי המצוה לא הזכיר מק"ש וקטורת ותמיד כלל, ולכאורה הוא מבואר שאינו ענין לחלקי המצוה אלא כמוש"כ לפי שזו מצוה שנכפלה. והרמב"ן ס"ל דבוקר וערב אין זה אותה המצוה שנכפלה, אלא ב' מצות שונות הם, וזה נראה בכוונת הרמב"ן במש"כ שהן מצות שאינן מעכבות זא"ז וזמנה של זו לא כזמנה של זו, דבא לאפוקי מהנך ב' סיבות שיחשבו כאחת, דאי תחשבם כאחת לפי שמצוה אחת היא ובוקר וערב ב' חלקי מצוה הן, זאת א"א שהרי אין מעכבות זא"ז, ואי תחשיב אמנם למצוה שלמה אלא שנכפלה, לזה כתב דזמנה של זו לא כזמנה של זו שהן ב' מצות שונות שהרי זו זמנה בוקר וזו זמנה ערב.
אמנם הן אמת דבק"ש נראה דעת הרמב"ם שבוקר וערב כל או"א היא מצוה שלמה בפנ"ע וכמוש"כ במצוה י' ז"ל שנצטוינו לקרוא ק"ש בכל יום ערבית ושחרית כו' לשון התוספתא כשם שנתנה תורה קבע לק"ש כו', והרי נתבאר דענין ערבית ושחרית מדין זמן ק"ש הוא ולא משום דהערב משלים למצות הבוקר. וכמו"כ אף נתבאר דערב אינו אלא כפל המצוה של הבוקר, ושנקבעה לב' זמנים אלו אבל בקטורת ותמידין נראה לא כן, שכ' במצוה כ"ח במצות קטורת ז"ל שנצטוו הכהנים לתן את הקטורת בכל יום פעמים, דטפי נראה דהחפצא של המצוה היא ליתן פעמים שלא כתב ע"ד שכתב בק"ש שהמצוה היא להקטיר קטורת בבוקר ובערב, דאזי יראה שערב ובוקר זה רק זמן המצוה, וכמו"כ במצוה ל"ט בתמידין כתב להקריב במקדש שני כבשים בכל יום, ולא הזכיר בוקר וערב כלל, אלא שהמצוה היא להקריב ב' כבשים ושתחלק זמן הקרבתם האחד בבוקר והאחד בין הערבים.

ומעתה קמה ונצבה קושי' הרמב"ן לרמב"ם דאם בא החילוק שכל שהם ב' מעשים יש למנות כשנים, א"כ כמו"כ אף בקטורת ותמידין, ונהי דמה שהק' ק"ש תי' לפי שהיא כפל המצוה אבל בקטורת ותמידין הרי אין זה כפל המצוה כמוש"נ. (ואמנם הרס"ג מנה ק"ש בוקר וערב למצוה אחת וקטורת ותמידין כב' מצות, וכפה"נ דעתו דב' מעשים נמנה כב' מצות, אלא דק"ש חשיב מצוה אחת כמוש"כ לפי שהוא כפל המצוה).

ומה שנתבאר דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אי ק"ש בוקר וערב הוי כפל המצוה או כב' מצות, יתכן דתלוי בביאור בשכבך ובקומך דאי הכונה ללילה ויום אזי מסתברא מילתא שאין זה אלא ענין זמן שנכפלה המצוה בזמן זה ובזמן זה, אבל אי הכונה בשכיבה ובקימה ממש (ומתקיים בזמן שכיבה ובזמן קימה לב"ה) א"כ הרי אין ענין השכיבה והקימה מענין זמן, אלא זהו החפצא לקרותה בשכיבה ובקימה, וא"כ נראה דאין זה כפל אלא מצוה אחרת היא וזהו שכתב הרמב"ן שהבאנו לעיל זמנה של זו לא כזמנה של זו וצ"ע.

אמנם עיקר השגת הרמב"ן לרמב"ם במש"כ הטעם למנות לבן ותכלת כחדא מצוה כי הכוונה בציצית למען תזכרו, וכמוש"נ בדברי הרמב"ם, והשיג דכמו"כ אף תפילין הרי ג"כ הענין הוא למען תהיה תורת ה' בפינו כו', ולכן כ' דהרמב"ם יחלק בין ב' מעשים למעשה אחד, ומשום כך הוקשה לו מק"ש וקטורת ותמידין, הנה י"ל דאין כוונת הרמב"ם דאזלינן בתר כוונת התורה וטעמא דקרא, אלא דס"ל דכל היכא שהטעם הוא בעצם החפצא של המצוה ומדיני המצוה הוא, אזי יש בזה הטעם כדי לכללם כאחת לכל עניני המצוה, ובכל הני דמני הרמב"ם הטעם הוא מדיני המצוה. דלהדיא ביאר דבריו בהרחבה בשורש י"א דבכל הני דמני שהם חלקי מצוה הוא לפי שהחפצא של המצוה היא התכלית, דבד' מינים הרי המצוה היא לקיחת הכל בהקבץ יחד, וכן מש"כ להלן שנצטוינו לשמוח לפני ה' ביום ראשון של סוכות, ביאר שאותה שמחה תהיה בלקיחת אחד מאותם החלקים, וכ"כ במצוה קס"ט הצווי שנצטוינו ליטול לולב ולשמוח לפני ה' שבעת ימים, וכן לענין צפרי מצורע ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ומים חיים וכל"ח, הרי המצוה היא טהרת המצורע, וכמוש"כ במצוה ק"י צווי שנצטוינו שהטהרה מין הצרעת תהיה ע"י המעשה המפורש במקרא, וביותר מבואר ברמזיו ריש הל' טומ"צ מצוה ה' טהרת המצורע. וכן לענין פריעה ופרימה ושפם יעטה כתב ברמזיו מצוה ד' שיהיה המצורע מפורסם בקריעת בגדיו וכו', וכן כתב במצוה קי"ב בהצווי שנצטוינו לעשות היכר במצורע כדי שיפרשו ממנו, ולהדיא דזו היא החפצא של המצוה.

ויותר מזה מבואר שהחפצא היא שיפרשו ממנו בנ"א, דהנה כתב הרמב"ן במנין עשין שהשמיטו הרמב"ם עשין י"ד כאשר שבתו בדד מחוץ למחנה נמנה מצוה בפנ"ע, ותמוה שהרי לא מצאנו למי שמנאו למצוה בפנ"ע, והרמב"ן עצמו לא מנאה, וכבר עמד ע"ז במגל"א. אמנם נראה דמבואר דהכונה ששבתו בדד היא אותה המצוה של פריעה ופרימה שהכל הוא שיבדלו ממנו בנ"א כמוש"כ הרמב"ם, וכן מתבאר מדברי הרשב"ץ בזוהר הרקיע עשין פ' שכתב על מש"כ הרמב"ם בעשה קי"ב להביא ראיה שפו"פ הוי מ"ע דא"צ לראיה זו שהרי אין ספק שיש מ"ע שכך אמרו בפסחים בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה, וקשה דפתח בפו"פ וסיים בבדד ישב, ומבואר כנ"ל דחד מצוה היא ממש, ועמש"כ בחי' להל' טו"צ סי' שצ"א להכריח עוד הדבר.

ואף במצות ציצית נראה ג"כ דהוזכרתם היינו החפצא של המצוה ואינה רק תכלית המצוה, ולכן אין דומה לתפילין שאף שם כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, דהנה בגמ' זבחים (יב ב) וראיתם אותו פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור הא מה אני מקיים וראיתם אותו פרט לכסות לילה ומה ראית כו' מרבה אני סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים. והרמב"ם בפ"ג מציצית הל"ז ז"ל, כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת כו' גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית כו' שחובת ציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראיה וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו עכ"ל.
ומוכרח ומבואר דמה שאמרו למעט לילה לפי שאינה בראיה ולרבות סומא שכן ישנו בראיה אצל אחרים אין זה טעם לברור הריבוי לסומא והמיעוט ללילה, שהרי אין דרך הרמב"ם להביא הדרש בהלכותיו ובמיוחד כאן שאף אין זה הדרש אלא טעם לדרוש לסומא ריבוי ומיעוט ללילה, וגם מאי האי דתלי ליה זב"ז לשנותם בהלכה אחת כשבא לבאר דין לילה לומר אבל סומא חייב, אלא מבואר דזהו עיקר הדין והחפצא של המצוה היא וראיתם אותו, ולכן נתמעט לילה ונתרבה סומא דאף ראיה אצל אחרים חשוב וראיתם אותו, וכן הוא ל' המחבר או"ח ס' ח' סעיף י"א עיקר מצות ט"ק ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראה ויזכור המצוה, ועי' במג"א דמיהו האנשים ההולכין בין העכו"ם ומצניעין הציצית יוצאין בזה, והרי מבואר דאין זה מענין הידור אלא שהחפצא של מצות ציצית היא הראיה אלא שהתורה תחמה בדין זה דאם לובש בשעת הראיה לראות אף על פי שלא נראה זהו חיובו אבל לא בלילה שאין ראוי לראות כלל, וכן סומא מתקיים הדין במה שראוי לראות אצל אחרים, [ועי' מש"כ בחי' להל' ציצית סי' צ"ח מה שיתבאר לביאור זה]. ומבואר להדיא דהן במצורע והן בציצית מה שהתכלית במצורע שיובדלו בנ"א וכן בציצית הראיתם אותו וזכרתם הרי"ז מעצם דיני המצוה כמוש"כ.