In principal, one may not be מחלל שבת to save anyone's life - even that of a Jew, and even if that Jew is the Gadol Ha-dor. However, the gemara in Yoma [85b] works hard to find sources to prove that for a Jew one may violate Shabbos in order to save his life. One reason is the rule חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה! Violate Shabbos just this once in order that he keep many Shabbosos. This dispensation would not seem to apply to Jews who don't keep Shabbos or to Goyim!!
MUCH has been written on the topic. Here is one teshuva that presents the heter to treat non-Jews as due to איבה - hostility. If they see that we are not treating their patients then they won't treat Jewish patients and our lives will be endangered. An additional heter for Jewish patients who are don't observe Shabbos is that since we live in a generation of teshuva, the hope is that this person will become a Baal Teshuva and ultimately keep Shabbos. so we may violate Shabbos in order to save him.
To heal a gentile in general is a mitzvah because one may not even cause suffering to an animal - certainly we want to prevent human beings from suffering!
See especially the last paragraph where there is an AMAZING story about Rav Yisrael Salanter who was of the opinion that he was possibly a thief [since he dealt with public money and it is very hard to be 100 percent completely scrupulous] and the gemara says that thieves have a status of לא מעלין which means that we don't save them from death during the week and one certainly is not מחלל שבת to save them!
Bottom Line: Jewish doctors must treat non-Jewish patients on Shabbos, even if it means חילול שבת. But ideally, one should try to avoid working in places where this will be necessary in the first place. See the teshuva in its entirety.
תשובות והנהגות כרך ג סימן שנז
שאלה: טיפול בחולים מחללי שבת ועכו"ם בזה"ז
הנה ידוע דעת האחרונים שהתירו בזמננו לחלל שבת אפילו לחולה עכו"ם שמסוכן, ומביאים מדברי תשובות הגה"ק "דברי חיים" זצ"ל ח"ב ס"ס כ"ב, ואף שדעתו שם להחמיר באיסור דאורייתא (וע"ע בשו"ת חתם סופר סימן קל"א), מ"מ מסיק שהמנהג שמקילין, ושמע שמקורו בתקנת ועד ארבע ארצות. ונראה פשוט שכל זה שהתירו היינו רק לרופא שמטפל ביהודים ובגויים, או בבתי חולים לשניהם, ולכן התירו שאם ירפא רק לישראל ולא לעכו"ם, עלול להביא ח"ו איבה שיהא סכנה לכל היהודים, וע"כ נמנו וגמרו להתיר לכל אחד, אבל בבית חולים כאן בדרום אפריקא, המיועד רק לעכו"ם השחורים, ורופאים יהודים באים לעבוד שם, לכאורה היאך נתיר לו ליכנס להיות רופא שמה ולהביא עצמו לידי חילול שבת ודאי, והלוא בזה הוא מחלל שבת במזיד ממש וכמו שפירש הרמב"ם בפ"ה דיסודי התורה (ה"ד) "אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד ע"ז במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם", והיינו דמי שמכניס עצמו לאונס בשעה שיכול לימלט הוא מזיד, וכאן מי ביקש ממנו ליכנס לבית חולים המיועד לחולי עכו"ם ולעבוד שם גם בשבתות, ואינו דומה לעובד בבתי חולים לישראל ולעכו"ם שכן חייב הוא לטפל בחולי ישראל, ע"כ עליו לטפל גם בעכו"ם מדין איבה במקום ששייך חשש סכנת נפשות. וכן רופא המטפל ביהודים וגויים בימות החול, ובשבת בא לפניו העכו"ם במקום סכנה ואינו יכול להשתמט, מרפא אותו אף בחילול שבת משום איבה, אבל שיטפל בחילול שבת דאורייתא בעכו"ם לבד, מקום שאין ישראל מצויין כלל, מאן יימר לן שהתירו, ודי לן להתיר באופן שהבאנו.
ונראה ביאור חדש בטעם שנהגו לטפל בשבת בחולי עכו"ם, כעין מה שהבאנו ב"מועדים וזמנים" (ח"ב סימן ק"מ) שהגאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל הורה בשנת תרכ"א במגפה דחולירע, שבכל העיר וילנא לא יצומו, ויאכלו ביוה"כ שהצום מסוכן, שאם נדון ע"פ אומד ונתיר רק למקצת אנשים לצום ולשאר לא, יש לחשוש שרבים יתעקשו שרוצים דוקא לצום ויבואו לידי סכנה, וע"כ מפני פיקוח נפש לא יתענו כולם אף מי שיכול לצום, ובזה לא יגיעו בעיר זו לידי פיקוח נפש כלל. וכן בעניננו כיון שיש חשש סכנה, וע"כ הסכימו בועד ד' ארצות שכדאי להתיר בכל אחד. וכעין זה מביא הגה"ק הגרי"ל דיסקין זצ"ל שהתירו לעבוד בשביעית משום ארנונא, ומפרש דאף שרק עניים שאין בכחם לשלם הארנונא בשביעית בסכנה, מ"מ התירו לכל אחד, שבלאו הכי העניים לא יוותרו ויסתכנו. וי"ל דזהו היסוד כאן, שאם נתיר רק ליהודים בסופו של דבר יתגלה הדבר ויתגבר שנאת העכו"ם לישראל ויסתכנו, וזו כוונת הח"ס ביו"ד שם להתיר אפילו מלאכה דאורייתא כיון שיש חשש סכנת נפשות, ועכ"פ די בזה מה שהתירו כשמרפאים לישראל שירפאו עכו"ם עמהם, אבל להיות רופא בבית חולים לעכו"ם לבד, שאין בזה שום איבה אם לא ייכנס שמה כרופא, אין לנו להוסיף ולהתיר בזה איסור תורה.
וראיתי ב"שפע קודש" מכ"ק הגאון האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל שמפרש ההיתר דמשום איבה, שאם מתכוין רק להציל מאיבה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכעין זה כתב במהרי"ק (קל"ז) דכשעושה מיראת העונש הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומביא מתקנת ד' ארצות לאסור בשכר ומבאר דהיינו משום שאז מוכח שכוונתו למלאכה, אבל כשאינו נוטל שכר שרי דמוכח שאין כוונתו למלאכה שבריפוי רק למניעת איבה, כיון שבלי זה תהא איבה.
ועיקר סברתו דמשום איבה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, צ"ע דלכאורה לא דמי לאנסוהו עכו"ם שבכפו אותו הוה אונס שאינו רוצה כלל ועובד בכפייה, אבל במתרפאין רוצה הוא ואינו אנוס ורק הותר מדין וחי בהם, וגם כאן הלוא למעשה רוצה הוא עכשיו ברפואת העכו"ם אף שהסיבה היא איבה, וכה"ג לא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו למהרש"א ב"ב קיט. שצלפחד שנתכוין לש"ש היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, התם לא רצה את הפעולה כלל ולא הוי מלאכת מחשבת, אבל כאן המלאכה היא שיתרפא מחוליו ורוצה הוא בכך [דרצון הרופא שיועילו מעשיו דאל"כ אינו רופא וז"פ] וזוהי תכלית המלאכה חשיב מלאכה גמורה.
אמנם עיקר הדברים תלוי בביאור דברי הרמב"ם פ"ה דיסוה"ת (ה"ו) שאם נתרפא בג' עבירות כמו בעצי אשרה עונשין אותו עונש הראוי לו, ופירשו ב"אור שמח", ב"צפנת פענח" ועוד, שבמתרפאין לא נקרא אונס, שברצונו עושה את המעשה ורוצה הרפואה, רק הותר זה משום שנאמר "וחי בהם", ובג' עבירות שאין בהם היתר ד"וחי בהם" חשיב נעשה ברצון, ושפיר עונשין בעונש חמור הראוי לו.
אמנם אומרים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שגם במתרפאין חשיב אונס דמחלתו הכריחתו, ודמי לעכו"ם שאנסוהו דנקרא אונס, ומש"כ הרמב"ם עונשין אותו עונש הראוי לו, היינו איזה עונש אחר, אבל לא כגוף העבירה. ושמעתי ראייה לזה מכתובות נ: שתחילתו באונס אף שסופו ברצון אינה חייבת מיתה וכמבואר ברמב"ם פ"א דאסו"ב ה"ט, והיינו טעמא שסיבת הרצון מפני האונס לא נקרא רצון, וכן במחלה סיבת הרצון היא המחלה שאנסתו, ולפ"ז גם כאן סיבת הרצון אינה רצון פנימי או הנאה רק מפני איבה ע"כ אין לחייב עלה, ואף דהתם יצרה כופה אותה לרצות וכמבואר בלשון הרמב"ם שם, מ"מ גם בחולי כיון שסיבת הרצון הוא האונס דחולי לא נקרא רצון גמור לחייב עלה עונש.
ולע"ד נראה ליישב הדעות ואין מחלוקת כלל, רק הגר"ח קאי כשהוא מתייסר ביסורים קשים ורעים, ואז ודאי הוה אונס כאנסוהו עכו"ם, והחולקין מיירי שהוא במחלה הממיתה אבל בלי יסורים קשים ויכול להציל ח"ו ברופא שמרפא בשם ע"ז או ברפואה מתקרובות ע"ז וכדומה, ובזה אף שנתכוין להציל חייו ולהתרפאות אינו אונס וחייב, ולפי זה נראה שלזה נתכוין ברמב"ם שמענישים אותו בעונש הראוי לו, שתלוי אי ביסורים קשים פטור, ובלי זה חייב.
מיהו לא נח דעתי בזה, שרק ברופא צדיק וירא שמים שייך לומר שמרפא בגדר לא אפשר ולא ניחא ליה וא"ש, אבל כאן הרופאים אם מתירין להם מתכוונים הם לרפואה ורצונם בכך, וכה"ג הוה ככל מלאכת שבת, ע"כ נלע"ד יסוד ההיתר הוא כמ"ש בתחילת דברינו, שבמניעת רפואה לגויים וכדומה, כשיתפרסם עלול להזיק ולהגביר שנאה ליהודים עד חשש פיקוח נפש. ורבני ד' ארצות הרגישו החשש סכנה בזה, וכעין זה בחנוכה ביטלו עיקר המצוה להדליק בחוץ מפני סכנה בכל מקום, שמא במקום אחר עלול להביא סכנה, וה"נ כשבא לרפאות עכו"ם אינו צריך לדון במקרה שלפניו אם יש סכנה במניעת הרפואה, רק הואיל ואם נאסור עלול להביא במקום אחר לסכנה ע"כ התירו אף כשאין סכנה כלל, כדי שלא יגיעו אי פעם למצב של סכנה.
והנה בעיקר חידוש הגאון רבי ישראל זצ"ל שכל העיר ווילנא יאכלו אף שאין סכנה וכמ"ש לעיל, בשעתו חלקו עליו הבית דין בראשות הגאון רבי בצלאל זצ"ל, ולדבריהם צריך לדון בכל מקרה בנפרד, ולענ"ד יש יסוד לדברי הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל שהתירו מלאכה בסוף אף שאין סכנה משום תחילתן, שאין דנין על המקרה של עכשיו דוקא, עיין בשו"ת חתם סופר (א"ח ר"ג) דמבואר שמתירין אף איסור דאורייתא משום תחילתן, וכבר ביאר כן להדיא בשו"ת יעב"ץ (קל"ב), וכשם שמתירין בו משום פיקוח נפש אף שאין לפנינו עכשיו הסכנה, הוא הדין שרינן הכא כשבזה נמנע פיקוח נפש במקרה אחר.
ואפשר עוד שגם בארץ ישראל, אפילו אין סכנה לפיקוח נפש דיהודים שנתיר משום איבה, מ"מ יש לחשוש שאם רופאים שומרי מצוות יימנעו מטיפול בעכו"ם, אזי רופאים חילונים ימנעו משומרי מצוות טיפול כראוי במקום שיש פיקוח נפש, בטענה שגם אנו מזלזלין בנפשות, וד"ז ידוע לתושבי ארץ ישראל שלפעמים מפני האיבה לדתיים מזלזלים ברפואתם. וכ"ש כשיתפרסם שבשבת אנו לא מטפלים בעכו"ם ובמחללי שבת והפושעים בפרהסיא יקימו סערה וינקמו בנו, ושפיר התירו משום פיקוח נפש בארץ ישראל, שאינם מנסים להבין למה אנו נמנעים ומדמין שזוהי רשעות מצדנו, ומצוי שהם מונעים מאתנו טיפול הכי טוב, ואפילו תשלום לא מועיל על כך, ויש למנוע מצב כזה של פיקוח נפש.
ומ"מ נלע"ד דכשיש פעולות האסורות בשבת מה"ת שאפשר לעשות כמוהו ע"י אחר כמו אחות נכרית בבית חולים חייב לעשות כן, ויזהר שכל פעולותיו יהיו לפי ההלכה, שאין מתירין אלא כשבמניעת פעולות כאלו יכולים לבוא לידי איבה ויהא בכך סכנת נפשות, ורופא חכם עיניו בראשו וישתדל לעשות בשבת גופא רק מה שצריך בו ביומו, ויכוין מעשיו שיהיו טוב לשמים וכרצונו ית"ש, וינהג בזהירות שלא יגיע לחשש איבה עכשיו או לעתיד, שאז נהגו להתיר אפילו מלאכה דאורייתא וכמו שביארנו.
אמנם כל זה משום איבה, אבל כשיכול להשמט מעיקרא אין להתיר כל זה, שאין חשש איבה אם לא ייכנס לעבוד כרופא בבית חולים דגויים, ובלאו הכי בעיקר ההיתר דמשום איבה יש לחשוש אפילו לאיסור גמור, דאיזה רופא יכול לומר נקיתי לבבי ואינו מתכוין לרפואת עכו"ם אלא לאיבה לבד, והיינו שעוסק כאי אפשר ולא מכוין, וכל הכוונה בלתי לה' לבדו, הלוא בודאי מתכוין גם לרפואת העכו"ם שישבחוהו כשמצליח בכך, רק לדידן ההיתר הוא מדין איבה שחוששין לסכנת נפשות ואפילו אינו כעת ממש, מ"מ עלול להסבב עי"ז פיקוח נפש לעתיד. וכעין זה בקידוש החודש התירו ריבוי עדים אף שאין בהם צורך כעת שאל"כ נמצאת מכשילן לעתיד, ואף שמהאי טעמא דעת המג"א סי' תצ"ז שמתירין כה"ג איסור דרבנן לחוד, מ"מ לדעת החת"ס באו"ח סי' ר"ג יש לצדד משו"ה להתיר גם איסור דאורייתא, ועכ"פ יסוד ההיתר רק מדין פיקוח נפש.
אמנם נראה בזה דבר חדש, דהנה צ"ב עיקר הדין בעכו"ם שאין מעלין אף שמצטער טובא, ולכאורה לא גרע מבהמה חיה ועוף שיש בהם דין צער בעלי חיים ומצוה להצילם. ולמה עכו"ם גרע מכל בעלי חיים, והלוא רחמיו על כל מעשיו כתיב, ובני אדם בצלם דמות אלקים, ונימא שלא גריעי מכל בעלי חיים שאסור להניחם בצער, ומותר לעבור על איסור שבות להצילם וכמבואר בשבת קכח: ע"ש, ונראה דעכו"ם שאין מצילין היינו כשבע אומות דוקא שאדוקים בע"ז, וכלשון המחבר ביו"ד ר"ס קנ"ח שעכו"ם משבע אומות לא מעלין ולא מורידין, וכ"ה לשון הרמב"ם רפ"י מיסוה"ת, והיינו שהאיסור כשעובדי ע"ז והם הפריעו לתיקון העולם, ונקט שבע אומות אף דהם לא ידועים לן כלל בזה"ז, שהדין בדידהו ובדכוותייהו וכמ"ש, ואף שחייבין מיתה כעובדי ע"ז, כל זמן שלא דנו אותם כמו בזה"ז אין חיוב, ורק כשאדוקים אין מצילים אותם ולכן אין מצילין עכו"ם בכה"ג.
ובש"ך שם בשם מהרש"ל כתב שאם מקיים שבע מצוות אסור להורידם וע"ש בש"ך שמפקפק. ולדברינו נראה שלא תלוי בשבע מצוות, שאין דנין או מקבלים בזמן הזה, ועכו"ם שבזמננו אף שהאמונה שלהם היא כע"ז ממש וגרע משיתוף, שהם ר"ל מגשימים אלקינו ית"ש, מ"מ כל זמן שאין אדוקים בע"ז כשבע אומות שמסרו נפשם למלחמה ולא רצו לקבל שבע מצוות, אלא נוהגין כמלכות של חסד להטיב עם הבריות, לא רק שאין מורידין, רק אפשר שראוי להצילם מצער, וכ"ש הוא משאר בעלי חיים. וב"נ אפילו עובר על ז' מצוות אינו חייב מיתה אלא כשדנו אותו כמבואר בתוס' ע"ז סד: ד"ה איזהו גר תושב ע"ש היטב. ואולי גם בדידהו שרי אפילו שבות דרבנן להצילם מצער גדול כשאר בעלי חיים. והא דלא העירו מזה הפוסקים, שבזמנם לחצו את היהודים וציערו אותם והיו נחותי דרגא ולא היה כ"כ נפקא מינה בזה, אבל בזמננו שברוב מקומות פזורנו ב"ה נשתנה יחסם אלינו והמלכות של חסד נוהגת ביהודים כשווי זכויות, עלינו ליזהר שלא לצערם וכן להצילם מצער וכמ"ש, (מלבד החיוב דמפני דרכי שלום וכמבואר במשנה ספ"ה דגיטין). ואף שהפוסקים לא העירו מדין צער בעלי חיים, מ"מ אפשר שיש ליזהר גם בכך, וכמ"ש, וכמדומני שעל סמך זה נהגו להצילם בזה"ז שלא מפני איבה לבד, אלא ששייך נמי משום צער בעלי חיים שראוי להצילם בזה"ז, ומיהו ד"ז צ"ב ולהעיר באתי, והיינו בעיקר העסק ברפואתם, אבל לחלל שבת עליהם ההיתר רק מדין איבה כשיש חשש סכנת נפשות וכמ"ש.
הן אמת שיש באחרונים דס"ל שאין חיוב מדין צער בעלי חיים באדם. ובספר "חוות יאיר" (קצ"א) כתב שאין חיוב באדם מדין צער בעלי חיים, "שהקפידה תורה על צער בעלי חיים דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול משא"כ באדם איבעיא ליה ליתובי דעתא ולקבל מאהבה את אשר יארע לו", וכו', וברם הרמב"ם בסה"מ ר"ג מפורש שיש מצוה פריקה מהתורה גם מאדם שנושא על כתפיו, והרי שהמצוה להציל מצער הוא גם על האדם והוא פשוט דהוא כ"ש מבהמה, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א רכ"ב רנ"ו), ואם כן צער בע"ח שייך גם באדם [ואפילו נימא כדברי החו"י היינו ביהודי חייב לסבול ולקבל ע"ע הצער, שמאמין ויודע שהכל מאתו ית"ש ובאו לטובתו, אבל בנכרים לא מצינו ד"ז, שרק בקדושת תורה"ק מסוגלים להשיג מדרגה זאת, ולא דרשה זאת תורה מעכו"ם, ואם כן לא גריעי מבע"ח שמצוה להצילם מצער, שהקב"ה מצטער על מעשי ידיו, ולא דמי ליהודי כמ"ש. אכן עיקר סברתו תמוהה, דאיבעי ליה ליתובא דעתא, שייך רק בצער התלוי בהרגש הלב (כמבואר בסוכה כה: גבי אבל), וע"ז אמרינן שאפשר לנפש המשכלת לקבל באהבה שלא להצטער, אבל צער מחמת כאב גופני וכדומה, אין בידו שלא יכאיבנו ושפיר צריך להצילו מצרתו וצ"ע.
ולדברינו דלרפאות העכו"ם שאינם אדוקים בע"ז כלל והם בכלל ישובו של עולם בהנהגתם אולי הוי בכלל צער בעלי חיים, וא"כ יש מצוה ברפואתם, יש לנו יסוד להתיר לקבל שכר כשמרפא עכו"ם בשבת, וכמו ביהודי שיש עליו מצוה לא אסרו השכר, שבעכו"ם שאין מצוה לרפאותו אסור מטעם שכר שבת דאסור לקבל שכר שבת אפילו מעכו"ם, עיין מ"ב רמ"ו סק"ג. ולדעת ה"חתם סופר" (ח"מ ס"ס קצ"ד) נוטל מהעכו"ם השכר כדי שלא יעבור על ולא תחנם, ומייעץ ליתנו לצדקה, ולשיטת הריטב"א בע"ז כו: השכר שמקבל מעכו"ם זורקו לים, והיינו מפני איסור שכר שבת שהוא אפילו לקבל שכר מעכו"ם, ולדברינו מצוה לעזור דלא גריעי משאר בעלי חיים, ואף שבריטב"א בע"ז מבואר באותם שאין אדוקין בע"ז וכו' שמפני דרכי שלום אפילו איסור דרבנן לא שרינן, התם מפני שהמצוה קיל, אבל כשהם בצער והם בשלום וחסד עמנו ראוי להתיר כמ"ש. ונראה דיתכן שגם הח"ס שם רמז לדברינו, שמסיים בתשובתו שכל דבריו נאמרים רק לגויים עובדי ע"ז ולא בגויים שאנו חוסים בצילם, ואפשר שלא כתב כן רק מחמת הצנזור אלא הכא רמז לכמ"ש. (מיהו לא נתבאר אם החיוב להציל מצער היינו כשיש צער כמו בפריקה, או שמדין צער בע"ח חייב למנוע גם כדי שלא להגיע לידי צער וכמו בחליבה בשבת דנראה דשרי גם כה"ג וכנלע"ד עיקר).
אמנם עיקר דברי האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל מתקנת ד' ארצות דבמרפא עכו"ם בשבת ע"י מלאכות האסורות אסור ליקח שכר, דמוכח כוונתו שאינו משום איבה אלא שמחפש כסף, לכאורה נראה לחלק בזה. והאמת דאף שמקבל שכר, מ"מ אם הרופא עובד בבית חולים ומקבל משכורתו מהם, והחולה משלם לבית החולים, הרי היה עושה הריפוי גם בלי כסף, או משום המצוה או דרכי שלום ומקבל שכרו בלאו הכי, אבל כיון דלמעשה עביד הריפוי למה הבית חולים יוותרו לגוי על שכרו. ואדרבה בח"ס חושש שכאשר מוותרין על התשלום עוברין על לא תחנם, ונראה שעיקר האיסור הוא ברופא פרטי, דחיישינן שאם נתיר בכסף יתכוין רק לכסף ואסור, אבל רופא בבית חולים דבעבידתיה טריד, ומרפא בבית חולים גם בשבת, ואינו מתכוין בפעולה זאת לשכרו כלל, אלא משום תפקידו כרופא בבית חולים, וכשמשלמין היינו לבית חולים, יש לומר שאפילו מובלע שכרו מותר דלא מוכח שלשכרו עביד, (וצ"ע במשלמין לשבת יותר שכר אי דינו כהבלעה), ואולי גם האדמו"ר זצוק"ל נתכוין ברופא פרטי שמרפא בשכר, אבל בבית חולים שממ"נ מרפאים מאיזה סיבה שהיא, אין סיבה למנוע ליקח מהם הכסף אם משלמין אח"כ להם. [דמשום שכר שבת יש לצדד להקל משום דהוי כלצורך מצוה וכמ"ש].
וכל ההיתר לרפאות עכו"ם במלאכה דאורייתא אף שאין בו עצמו עכשיו סכנה כלל אלא משום החשש סכנה שעלול להסבב מכך לעתיד, נראה פשוט דהוא לכו"ע בגדר דחויה, ואשר ע"כ לכתחילה ראוי לחפש לשבת רופא עכו"ם, ולא לסמוך לכתחילה להתיר מלאכה דאורייתא לעכו"ם, וכשאי אפשר בו אז יש להתיר מה שאי אפשר בעכו"ם וכמ"ש לעיל.
ויש רופאים כאן בדרום אפריקא כשיש להם שנת התמחות, הולכים לבתי חולים עכו"ם ומחללין שבת במלאכות דאורייתא כמו בחול, וטוענים שרב אחד הורה להם היתר, ולדעתי זהו זלזול ממש במלאכת שבת שחמורה כע"ז, ועליהם לגמור השנה בארץ ישראל או במקום שאין שבת כחול, דאילו נמצאים בבית חולים לעכו"ם השבת הוא כהפקר, וכאשר נכנסים שמה לעבוד דינם כמחללי שבת במזיד, ומצוה לפרסם ד"ז שלא ייכשלו באיסור שבת ח"ו.
ולענין טיפול במחללי שבת בפרהסיא, הנה היום כאן בדרום אפריקא רובם ככולם לא זכו בעצמם להתחנך בחינוך חרדי, ודינם כתינוק שנשבה, עיין רמב"ם בפ"ג דממרים, ובבית מאיר על ש"ע א"ח (ש"ל) דעתו שבתינוק שנשבה אין מחללין עליו שבת שלא שייך חלל שבת אחת שישמור שבתות הרבה, והגרע"א פליג עליו, ועיין בדברינו בספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (קצ"א) ולא נכפול כאן הדברים.
וכהיום לע"ד אולי יש מקום לכ"ע להקל שאכשור דרי, ותנועת התשובה כאן הולכת ומתפשטת, ומצוי ב"ה הרבה חוזרים בתשובה, ונקוה שכל אחד יזכה לכך, ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וכמבואר בספ"ק דכתובות שברובו עכו"ם מחללין עליו שבת, וע"כ ראוי לחלל שבת גם על מחלל שבת בפרהסיא גם מטעם שאולי בעתיד ישמור שבתות הרבה, וכשנוגע לנפש יהודי אין לנו להחמיר על חשבונו ולהניחו בסכנה, משא"כ בחילוני שהוא להכעיס או לוחם נגד הדת שאני, אבל בסתמא אין לחוש ותולים שאינו מאלו שדינם גרוע מעכו"ם ממש ואולי יחזור בתשובה, ובמק"א ביארנו הדברים יותר. (עיין ברא"ש פ"ח דיומא ס"ק י' ובק"נ שם שעל עובר פחות ממ' יום מחללין שבת, ומבואר שם דהוא אף מספק, ובפחות ממ' יום דמיא בעלמא הוא עיקר הטעם מפני חלל שבת אחת שישמור שבתות הרבה ואפ"ה גם בספק שרינן).
הנה הארכתי מענין לענין, וכל כוונתי רק בדרך הערה ולא לקבוע הלכה, אבל דברינו ברורים דמה שנהגו רופאים חרדים כאן ללכת לשנת התמחות בבית חולים עכו"ם לשחורים, אף שאין דורשים מהם לעבוד דוקא שמה, ויכולים לעשות זאת בכל בית חולים אפילו בארץ ישראל ששומרים שבת כהלכה, מצוה להפרישם מאיסור, ושאר דברינו להעיר לרופאים במדינה כאן (בדרום אפריקא) שעוברין על דאורייתא לרפואת עכו"ם, שלא תהא שבת קודש אצלם הפקר, אלא בכל מלאכה ומלאכה כשיש צורך הותר וכשאין צורך הוי הוא מחלל שבת קודש האות ברית בינינו להקב"ה, ומה שאפשר בעכו"ם בלי איבה חייבין כן, וכמה נאה הדבר ויפה בארץ ישראל, כשכל מה שאפשר בעכו"ם עושים על ידם ומדקדקין כהלכה אחריהם ואשרי חלקם.
הקדוש ברוך הוא ברחמיו יזכנו לשמור שבת קודש ולקיים מצוותיו כרצונו ית"ש ונזכה לרחמי שמים ולגאולה שלימה במהרה בימינו בקרוב!
ובשולי הדברים אזכיר מעשה נורא מה ששמעתי על הגאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שבחליו האחרון היה תקופה קצרה אצל דודי זקני המופלא ה"ה הרב ברוך זלדויץ זצ"ל, והביע חשש לגבי עצמו, שמצינו שרועה בהמה דקה כיון שאינו נזהר באיסור גזל, הדין הוא שאין מעלין אותו להצילו, וכ"ש בשבת אסור לחלל שבת עבורו, ולדעת רבי ישראל זצ"ל אינו מדובר רק בבעלי בתים סוחרים שאין נזהרין באיסור גזל, שהופקר אצלם לרמות יהודים ועכו"ם שאסור, ודינם כרועה בהמה דקה, אלא גם רבנים או עסקנים שמקבלים כסף, ועושים מלאכת ה' רמייה ולא חוששין, נעשה הפקר אצלם איסור גזל ואסור להצילם, ובבכי טען שנפשו בשאלתו וחושש באמת שדינו כרועה בהמה דקה שאין מצילין ויגרום חילול שבת, ודרש מדוד"ז זצ"ל הבטחה, שאם יצטרכו לחלל שבת עבורו, לא יחלל אלא אחר שאלת גדול בהוראה, וישמע דעתו שהחשש רציני, ודוד"ז זצ"ל הנ"ל הוכרח להסכים, אבל בזמן קצר הוחמר חליו, וייעצו לו לנסוע מיד לקניגסברג, ונסע שמה ונפטר. הרי ברוב ענותנותו ויראת חטאו חשש בסוף ימיו שאסור לחלל שבת עבורו, אף שבבית ישראל רבבות החזיקו אותו למורם ורבם, ומה נענה אנן היום בעו"ה!
שאלה: טיפול בחולים מחללי שבת ועכו"ם בזה"ז
הנה ידוע דעת האחרונים שהתירו בזמננו לחלל שבת אפילו לחולה עכו"ם שמסוכן, ומביאים מדברי תשובות הגה"ק "דברי חיים" זצ"ל ח"ב ס"ס כ"ב, ואף שדעתו שם להחמיר באיסור דאורייתא (וע"ע בשו"ת חתם סופר סימן קל"א), מ"מ מסיק שהמנהג שמקילין, ושמע שמקורו בתקנת ועד ארבע ארצות. ונראה פשוט שכל זה שהתירו היינו רק לרופא שמטפל ביהודים ובגויים, או בבתי חולים לשניהם, ולכן התירו שאם ירפא רק לישראל ולא לעכו"ם, עלול להביא ח"ו איבה שיהא סכנה לכל היהודים, וע"כ נמנו וגמרו להתיר לכל אחד, אבל בבית חולים כאן בדרום אפריקא, המיועד רק לעכו"ם השחורים, ורופאים יהודים באים לעבוד שם, לכאורה היאך נתיר לו ליכנס להיות רופא שמה ולהביא עצמו לידי חילול שבת ודאי, והלוא בזה הוא מחלל שבת במזיד ממש וכמו שפירש הרמב"ם בפ"ה דיסודי התורה (ה"ד) "אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד ע"ז במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם", והיינו דמי שמכניס עצמו לאונס בשעה שיכול לימלט הוא מזיד, וכאן מי ביקש ממנו ליכנס לבית חולים המיועד לחולי עכו"ם ולעבוד שם גם בשבתות, ואינו דומה לעובד בבתי חולים לישראל ולעכו"ם שכן חייב הוא לטפל בחולי ישראל, ע"כ עליו לטפל גם בעכו"ם מדין איבה במקום ששייך חשש סכנת נפשות. וכן רופא המטפל ביהודים וגויים בימות החול, ובשבת בא לפניו העכו"ם במקום סכנה ואינו יכול להשתמט, מרפא אותו אף בחילול שבת משום איבה, אבל שיטפל בחילול שבת דאורייתא בעכו"ם לבד, מקום שאין ישראל מצויין כלל, מאן יימר לן שהתירו, ודי לן להתיר באופן שהבאנו.
ונראה ביאור חדש בטעם שנהגו לטפל בשבת בחולי עכו"ם, כעין מה שהבאנו ב"מועדים וזמנים" (ח"ב סימן ק"מ) שהגאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל הורה בשנת תרכ"א במגפה דחולירע, שבכל העיר וילנא לא יצומו, ויאכלו ביוה"כ שהצום מסוכן, שאם נדון ע"פ אומד ונתיר רק למקצת אנשים לצום ולשאר לא, יש לחשוש שרבים יתעקשו שרוצים דוקא לצום ויבואו לידי סכנה, וע"כ מפני פיקוח נפש לא יתענו כולם אף מי שיכול לצום, ובזה לא יגיעו בעיר זו לידי פיקוח נפש כלל. וכן בעניננו כיון שיש חשש סכנה, וע"כ הסכימו בועד ד' ארצות שכדאי להתיר בכל אחד. וכעין זה מביא הגה"ק הגרי"ל דיסקין זצ"ל שהתירו לעבוד בשביעית משום ארנונא, ומפרש דאף שרק עניים שאין בכחם לשלם הארנונא בשביעית בסכנה, מ"מ התירו לכל אחד, שבלאו הכי העניים לא יוותרו ויסתכנו. וי"ל דזהו היסוד כאן, שאם נתיר רק ליהודים בסופו של דבר יתגלה הדבר ויתגבר שנאת העכו"ם לישראל ויסתכנו, וזו כוונת הח"ס ביו"ד שם להתיר אפילו מלאכה דאורייתא כיון שיש חשש סכנת נפשות, ועכ"פ די בזה מה שהתירו כשמרפאים לישראל שירפאו עכו"ם עמהם, אבל להיות רופא בבית חולים לעכו"ם לבד, שאין בזה שום איבה אם לא ייכנס שמה כרופא, אין לנו להוסיף ולהתיר בזה איסור תורה.
וראיתי ב"שפע קודש" מכ"ק הגאון האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל שמפרש ההיתר דמשום איבה, שאם מתכוין רק להציל מאיבה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכעין זה כתב במהרי"ק (קל"ז) דכשעושה מיראת העונש הוה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומביא מתקנת ד' ארצות לאסור בשכר ומבאר דהיינו משום שאז מוכח שכוונתו למלאכה, אבל כשאינו נוטל שכר שרי דמוכח שאין כוונתו למלאכה שבריפוי רק למניעת איבה, כיון שבלי זה תהא איבה.
ועיקר סברתו דמשום איבה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, צ"ע דלכאורה לא דמי לאנסוהו עכו"ם שבכפו אותו הוה אונס שאינו רוצה כלל ועובד בכפייה, אבל במתרפאין רוצה הוא ואינו אנוס ורק הותר מדין וחי בהם, וגם כאן הלוא למעשה רוצה הוא עכשיו ברפואת העכו"ם אף שהסיבה היא איבה, וכה"ג לא נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואפילו למהרש"א ב"ב קיט. שצלפחד שנתכוין לש"ש היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, התם לא רצה את הפעולה כלל ולא הוי מלאכת מחשבת, אבל כאן המלאכה היא שיתרפא מחוליו ורוצה הוא בכך [דרצון הרופא שיועילו מעשיו דאל"כ אינו רופא וז"פ] וזוהי תכלית המלאכה חשיב מלאכה גמורה.
אמנם עיקר הדברים תלוי בביאור דברי הרמב"ם פ"ה דיסוה"ת (ה"ו) שאם נתרפא בג' עבירות כמו בעצי אשרה עונשין אותו עונש הראוי לו, ופירשו ב"אור שמח", ב"צפנת פענח" ועוד, שבמתרפאין לא נקרא אונס, שברצונו עושה את המעשה ורוצה הרפואה, רק הותר זה משום שנאמר "וחי בהם", ובג' עבירות שאין בהם היתר ד"וחי בהם" חשיב נעשה ברצון, ושפיר עונשין בעונש חמור הראוי לו.
אמנם אומרים בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שגם במתרפאין חשיב אונס דמחלתו הכריחתו, ודמי לעכו"ם שאנסוהו דנקרא אונס, ומש"כ הרמב"ם עונשין אותו עונש הראוי לו, היינו איזה עונש אחר, אבל לא כגוף העבירה. ושמעתי ראייה לזה מכתובות נ: שתחילתו באונס אף שסופו ברצון אינה חייבת מיתה וכמבואר ברמב"ם פ"א דאסו"ב ה"ט, והיינו טעמא שסיבת הרצון מפני האונס לא נקרא רצון, וכן במחלה סיבת הרצון היא המחלה שאנסתו, ולפ"ז גם כאן סיבת הרצון אינה רצון פנימי או הנאה רק מפני איבה ע"כ אין לחייב עלה, ואף דהתם יצרה כופה אותה לרצות וכמבואר בלשון הרמב"ם שם, מ"מ גם בחולי כיון שסיבת הרצון הוא האונס דחולי לא נקרא רצון גמור לחייב עלה עונש.
ולע"ד נראה ליישב הדעות ואין מחלוקת כלל, רק הגר"ח קאי כשהוא מתייסר ביסורים קשים ורעים, ואז ודאי הוה אונס כאנסוהו עכו"ם, והחולקין מיירי שהוא במחלה הממיתה אבל בלי יסורים קשים ויכול להציל ח"ו ברופא שמרפא בשם ע"ז או ברפואה מתקרובות ע"ז וכדומה, ובזה אף שנתכוין להציל חייו ולהתרפאות אינו אונס וחייב, ולפי זה נראה שלזה נתכוין ברמב"ם שמענישים אותו בעונש הראוי לו, שתלוי אי ביסורים קשים פטור, ובלי זה חייב.
מיהו לא נח דעתי בזה, שרק ברופא צדיק וירא שמים שייך לומר שמרפא בגדר לא אפשר ולא ניחא ליה וא"ש, אבל כאן הרופאים אם מתירין להם מתכוונים הם לרפואה ורצונם בכך, וכה"ג הוה ככל מלאכת שבת, ע"כ נלע"ד יסוד ההיתר הוא כמ"ש בתחילת דברינו, שבמניעת רפואה לגויים וכדומה, כשיתפרסם עלול להזיק ולהגביר שנאה ליהודים עד חשש פיקוח נפש. ורבני ד' ארצות הרגישו החשש סכנה בזה, וכעין זה בחנוכה ביטלו עיקר המצוה להדליק בחוץ מפני סכנה בכל מקום, שמא במקום אחר עלול להביא סכנה, וה"נ כשבא לרפאות עכו"ם אינו צריך לדון במקרה שלפניו אם יש סכנה במניעת הרפואה, רק הואיל ואם נאסור עלול להביא במקום אחר לסכנה ע"כ התירו אף כשאין סכנה כלל, כדי שלא יגיעו אי פעם למצב של סכנה.
והנה בעיקר חידוש הגאון רבי ישראל זצ"ל שכל העיר ווילנא יאכלו אף שאין סכנה וכמ"ש לעיל, בשעתו חלקו עליו הבית דין בראשות הגאון רבי בצלאל זצ"ל, ולדבריהם צריך לדון בכל מקרה בנפרד, ולענ"ד יש יסוד לדברי הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל שהתירו מלאכה בסוף אף שאין סכנה משום תחילתן, שאין דנין על המקרה של עכשיו דוקא, עיין בשו"ת חתם סופר (א"ח ר"ג) דמבואר שמתירין אף איסור דאורייתא משום תחילתן, וכבר ביאר כן להדיא בשו"ת יעב"ץ (קל"ב), וכשם שמתירין בו משום פיקוח נפש אף שאין לפנינו עכשיו הסכנה, הוא הדין שרינן הכא כשבזה נמנע פיקוח נפש במקרה אחר.
ואפשר עוד שגם בארץ ישראל, אפילו אין סכנה לפיקוח נפש דיהודים שנתיר משום איבה, מ"מ יש לחשוש שאם רופאים שומרי מצוות יימנעו מטיפול בעכו"ם, אזי רופאים חילונים ימנעו משומרי מצוות טיפול כראוי במקום שיש פיקוח נפש, בטענה שגם אנו מזלזלין בנפשות, וד"ז ידוע לתושבי ארץ ישראל שלפעמים מפני האיבה לדתיים מזלזלים ברפואתם. וכ"ש כשיתפרסם שבשבת אנו לא מטפלים בעכו"ם ובמחללי שבת והפושעים בפרהסיא יקימו סערה וינקמו בנו, ושפיר התירו משום פיקוח נפש בארץ ישראל, שאינם מנסים להבין למה אנו נמנעים ומדמין שזוהי רשעות מצדנו, ומצוי שהם מונעים מאתנו טיפול הכי טוב, ואפילו תשלום לא מועיל על כך, ויש למנוע מצב כזה של פיקוח נפש.
ומ"מ נלע"ד דכשיש פעולות האסורות בשבת מה"ת שאפשר לעשות כמוהו ע"י אחר כמו אחות נכרית בבית חולים חייב לעשות כן, ויזהר שכל פעולותיו יהיו לפי ההלכה, שאין מתירין אלא כשבמניעת פעולות כאלו יכולים לבוא לידי איבה ויהא בכך סכנת נפשות, ורופא חכם עיניו בראשו וישתדל לעשות בשבת גופא רק מה שצריך בו ביומו, ויכוין מעשיו שיהיו טוב לשמים וכרצונו ית"ש, וינהג בזהירות שלא יגיע לחשש איבה עכשיו או לעתיד, שאז נהגו להתיר אפילו מלאכה דאורייתא וכמו שביארנו.
אמנם כל זה משום איבה, אבל כשיכול להשמט מעיקרא אין להתיר כל זה, שאין חשש איבה אם לא ייכנס לעבוד כרופא בבית חולים דגויים, ובלאו הכי בעיקר ההיתר דמשום איבה יש לחשוש אפילו לאיסור גמור, דאיזה רופא יכול לומר נקיתי לבבי ואינו מתכוין לרפואת עכו"ם אלא לאיבה לבד, והיינו שעוסק כאי אפשר ולא מכוין, וכל הכוונה בלתי לה' לבדו, הלוא בודאי מתכוין גם לרפואת העכו"ם שישבחוהו כשמצליח בכך, רק לדידן ההיתר הוא מדין איבה שחוששין לסכנת נפשות ואפילו אינו כעת ממש, מ"מ עלול להסבב עי"ז פיקוח נפש לעתיד. וכעין זה בקידוש החודש התירו ריבוי עדים אף שאין בהם צורך כעת שאל"כ נמצאת מכשילן לעתיד, ואף שמהאי טעמא דעת המג"א סי' תצ"ז שמתירין כה"ג איסור דרבנן לחוד, מ"מ לדעת החת"ס באו"ח סי' ר"ג יש לצדד משו"ה להתיר גם איסור דאורייתא, ועכ"פ יסוד ההיתר רק מדין פיקוח נפש.
אמנם נראה בזה דבר חדש, דהנה צ"ב עיקר הדין בעכו"ם שאין מעלין אף שמצטער טובא, ולכאורה לא גרע מבהמה חיה ועוף שיש בהם דין צער בעלי חיים ומצוה להצילם. ולמה עכו"ם גרע מכל בעלי חיים, והלוא רחמיו על כל מעשיו כתיב, ובני אדם בצלם דמות אלקים, ונימא שלא גריעי מכל בעלי חיים שאסור להניחם בצער, ומותר לעבור על איסור שבות להצילם וכמבואר בשבת קכח: ע"ש, ונראה דעכו"ם שאין מצילין היינו כשבע אומות דוקא שאדוקים בע"ז, וכלשון המחבר ביו"ד ר"ס קנ"ח שעכו"ם משבע אומות לא מעלין ולא מורידין, וכ"ה לשון הרמב"ם רפ"י מיסוה"ת, והיינו שהאיסור כשעובדי ע"ז והם הפריעו לתיקון העולם, ונקט שבע אומות אף דהם לא ידועים לן כלל בזה"ז, שהדין בדידהו ובדכוותייהו וכמ"ש, ואף שחייבין מיתה כעובדי ע"ז, כל זמן שלא דנו אותם כמו בזה"ז אין חיוב, ורק כשאדוקים אין מצילים אותם ולכן אין מצילין עכו"ם בכה"ג.
ובש"ך שם בשם מהרש"ל כתב שאם מקיים שבע מצוות אסור להורידם וע"ש בש"ך שמפקפק. ולדברינו נראה שלא תלוי בשבע מצוות, שאין דנין או מקבלים בזמן הזה, ועכו"ם שבזמננו אף שהאמונה שלהם היא כע"ז ממש וגרע משיתוף, שהם ר"ל מגשימים אלקינו ית"ש, מ"מ כל זמן שאין אדוקים בע"ז כשבע אומות שמסרו נפשם למלחמה ולא רצו לקבל שבע מצוות, אלא נוהגין כמלכות של חסד להטיב עם הבריות, לא רק שאין מורידין, רק אפשר שראוי להצילם מצער, וכ"ש הוא משאר בעלי חיים. וב"נ אפילו עובר על ז' מצוות אינו חייב מיתה אלא כשדנו אותו כמבואר בתוס' ע"ז סד: ד"ה איזהו גר תושב ע"ש היטב. ואולי גם בדידהו שרי אפילו שבות דרבנן להצילם מצער גדול כשאר בעלי חיים. והא דלא העירו מזה הפוסקים, שבזמנם לחצו את היהודים וציערו אותם והיו נחותי דרגא ולא היה כ"כ נפקא מינה בזה, אבל בזמננו שברוב מקומות פזורנו ב"ה נשתנה יחסם אלינו והמלכות של חסד נוהגת ביהודים כשווי זכויות, עלינו ליזהר שלא לצערם וכן להצילם מצער וכמ"ש, (מלבד החיוב דמפני דרכי שלום וכמבואר במשנה ספ"ה דגיטין). ואף שהפוסקים לא העירו מדין צער בעלי חיים, מ"מ אפשר שיש ליזהר גם בכך, וכמ"ש, וכמדומני שעל סמך זה נהגו להצילם בזה"ז שלא מפני איבה לבד, אלא ששייך נמי משום צער בעלי חיים שראוי להצילם בזה"ז, ומיהו ד"ז צ"ב ולהעיר באתי, והיינו בעיקר העסק ברפואתם, אבל לחלל שבת עליהם ההיתר רק מדין איבה כשיש חשש סכנת נפשות וכמ"ש.
הן אמת שיש באחרונים דס"ל שאין חיוב מדין צער בעלי חיים באדם. ובספר "חוות יאיר" (קצ"א) כתב שאין חיוב באדם מדין צער בעלי חיים, "שהקפידה תורה על צער בעלי חיים דחסירה דעת ונפש המשכלת לסבול משא"כ באדם איבעיא ליה ליתובי דעתא ולקבל מאהבה את אשר יארע לו", וכו', וברם הרמב"ם בסה"מ ר"ג מפורש שיש מצוה פריקה מהתורה גם מאדם שנושא על כתפיו, והרי שהמצוה להציל מצער הוא גם על האדם והוא פשוט דהוא כ"ש מבהמה, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א רכ"ב רנ"ו), ואם כן צער בע"ח שייך גם באדם [ואפילו נימא כדברי החו"י היינו ביהודי חייב לסבול ולקבל ע"ע הצער, שמאמין ויודע שהכל מאתו ית"ש ובאו לטובתו, אבל בנכרים לא מצינו ד"ז, שרק בקדושת תורה"ק מסוגלים להשיג מדרגה זאת, ולא דרשה זאת תורה מעכו"ם, ואם כן לא גריעי מבע"ח שמצוה להצילם מצער, שהקב"ה מצטער על מעשי ידיו, ולא דמי ליהודי כמ"ש. אכן עיקר סברתו תמוהה, דאיבעי ליה ליתובא דעתא, שייך רק בצער התלוי בהרגש הלב (כמבואר בסוכה כה: גבי אבל), וע"ז אמרינן שאפשר לנפש המשכלת לקבל באהבה שלא להצטער, אבל צער מחמת כאב גופני וכדומה, אין בידו שלא יכאיבנו ושפיר צריך להצילו מצרתו וצ"ע.
ולדברינו דלרפאות העכו"ם שאינם אדוקים בע"ז כלל והם בכלל ישובו של עולם בהנהגתם אולי הוי בכלל צער בעלי חיים, וא"כ יש מצוה ברפואתם, יש לנו יסוד להתיר לקבל שכר כשמרפא עכו"ם בשבת, וכמו ביהודי שיש עליו מצוה לא אסרו השכר, שבעכו"ם שאין מצוה לרפאותו אסור מטעם שכר שבת דאסור לקבל שכר שבת אפילו מעכו"ם, עיין מ"ב רמ"ו סק"ג. ולדעת ה"חתם סופר" (ח"מ ס"ס קצ"ד) נוטל מהעכו"ם השכר כדי שלא יעבור על ולא תחנם, ומייעץ ליתנו לצדקה, ולשיטת הריטב"א בע"ז כו: השכר שמקבל מעכו"ם זורקו לים, והיינו מפני איסור שכר שבת שהוא אפילו לקבל שכר מעכו"ם, ולדברינו מצוה לעזור דלא גריעי משאר בעלי חיים, ואף שבריטב"א בע"ז מבואר באותם שאין אדוקין בע"ז וכו' שמפני דרכי שלום אפילו איסור דרבנן לא שרינן, התם מפני שהמצוה קיל, אבל כשהם בצער והם בשלום וחסד עמנו ראוי להתיר כמ"ש. ונראה דיתכן שגם הח"ס שם רמז לדברינו, שמסיים בתשובתו שכל דבריו נאמרים רק לגויים עובדי ע"ז ולא בגויים שאנו חוסים בצילם, ואפשר שלא כתב כן רק מחמת הצנזור אלא הכא רמז לכמ"ש. (מיהו לא נתבאר אם החיוב להציל מצער היינו כשיש צער כמו בפריקה, או שמדין צער בע"ח חייב למנוע גם כדי שלא להגיע לידי צער וכמו בחליבה בשבת דנראה דשרי גם כה"ג וכנלע"ד עיקר).
אמנם עיקר דברי האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל מתקנת ד' ארצות דבמרפא עכו"ם בשבת ע"י מלאכות האסורות אסור ליקח שכר, דמוכח כוונתו שאינו משום איבה אלא שמחפש כסף, לכאורה נראה לחלק בזה. והאמת דאף שמקבל שכר, מ"מ אם הרופא עובד בבית חולים ומקבל משכורתו מהם, והחולה משלם לבית החולים, הרי היה עושה הריפוי גם בלי כסף, או משום המצוה או דרכי שלום ומקבל שכרו בלאו הכי, אבל כיון דלמעשה עביד הריפוי למה הבית חולים יוותרו לגוי על שכרו. ואדרבה בח"ס חושש שכאשר מוותרין על התשלום עוברין על לא תחנם, ונראה שעיקר האיסור הוא ברופא פרטי, דחיישינן שאם נתיר בכסף יתכוין רק לכסף ואסור, אבל רופא בבית חולים דבעבידתיה טריד, ומרפא בבית חולים גם בשבת, ואינו מתכוין בפעולה זאת לשכרו כלל, אלא משום תפקידו כרופא בבית חולים, וכשמשלמין היינו לבית חולים, יש לומר שאפילו מובלע שכרו מותר דלא מוכח שלשכרו עביד, (וצ"ע במשלמין לשבת יותר שכר אי דינו כהבלעה), ואולי גם האדמו"ר זצוק"ל נתכוין ברופא פרטי שמרפא בשכר, אבל בבית חולים שממ"נ מרפאים מאיזה סיבה שהיא, אין סיבה למנוע ליקח מהם הכסף אם משלמין אח"כ להם. [דמשום שכר שבת יש לצדד להקל משום דהוי כלצורך מצוה וכמ"ש].
וכל ההיתר לרפאות עכו"ם במלאכה דאורייתא אף שאין בו עצמו עכשיו סכנה כלל אלא משום החשש סכנה שעלול להסבב מכך לעתיד, נראה פשוט דהוא לכו"ע בגדר דחויה, ואשר ע"כ לכתחילה ראוי לחפש לשבת רופא עכו"ם, ולא לסמוך לכתחילה להתיר מלאכה דאורייתא לעכו"ם, וכשאי אפשר בו אז יש להתיר מה שאי אפשר בעכו"ם וכמ"ש לעיל.
ויש רופאים כאן בדרום אפריקא כשיש להם שנת התמחות, הולכים לבתי חולים עכו"ם ומחללין שבת במלאכות דאורייתא כמו בחול, וטוענים שרב אחד הורה להם היתר, ולדעתי זהו זלזול ממש במלאכת שבת שחמורה כע"ז, ועליהם לגמור השנה בארץ ישראל או במקום שאין שבת כחול, דאילו נמצאים בבית חולים לעכו"ם השבת הוא כהפקר, וכאשר נכנסים שמה לעבוד דינם כמחללי שבת במזיד, ומצוה לפרסם ד"ז שלא ייכשלו באיסור שבת ח"ו.
ולענין טיפול במחללי שבת בפרהסיא, הנה היום כאן בדרום אפריקא רובם ככולם לא זכו בעצמם להתחנך בחינוך חרדי, ודינם כתינוק שנשבה, עיין רמב"ם בפ"ג דממרים, ובבית מאיר על ש"ע א"ח (ש"ל) דעתו שבתינוק שנשבה אין מחללין עליו שבת שלא שייך חלל שבת אחת שישמור שבתות הרבה, והגרע"א פליג עליו, ועיין בדברינו בספר "הלכות הגר"א ומנהגיו" (קצ"א) ולא נכפול כאן הדברים.
וכהיום לע"ד אולי יש מקום לכ"ע להקל שאכשור דרי, ותנועת התשובה כאן הולכת ומתפשטת, ומצוי ב"ה הרבה חוזרים בתשובה, ונקוה שכל אחד יזכה לכך, ואין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב וכמבואר בספ"ק דכתובות שברובו עכו"ם מחללין עליו שבת, וע"כ ראוי לחלל שבת גם על מחלל שבת בפרהסיא גם מטעם שאולי בעתיד ישמור שבתות הרבה, וכשנוגע לנפש יהודי אין לנו להחמיר על חשבונו ולהניחו בסכנה, משא"כ בחילוני שהוא להכעיס או לוחם נגד הדת שאני, אבל בסתמא אין לחוש ותולים שאינו מאלו שדינם גרוע מעכו"ם ממש ואולי יחזור בתשובה, ובמק"א ביארנו הדברים יותר. (עיין ברא"ש פ"ח דיומא ס"ק י' ובק"נ שם שעל עובר פחות ממ' יום מחללין שבת, ומבואר שם דהוא אף מספק, ובפחות ממ' יום דמיא בעלמא הוא עיקר הטעם מפני חלל שבת אחת שישמור שבתות הרבה ואפ"ה גם בספק שרינן).
הנה הארכתי מענין לענין, וכל כוונתי רק בדרך הערה ולא לקבוע הלכה, אבל דברינו ברורים דמה שנהגו רופאים חרדים כאן ללכת לשנת התמחות בבית חולים עכו"ם לשחורים, אף שאין דורשים מהם לעבוד דוקא שמה, ויכולים לעשות זאת בכל בית חולים אפילו בארץ ישראל ששומרים שבת כהלכה, מצוה להפרישם מאיסור, ושאר דברינו להעיר לרופאים במדינה כאן (בדרום אפריקא) שעוברין על דאורייתא לרפואת עכו"ם, שלא תהא שבת קודש אצלם הפקר, אלא בכל מלאכה ומלאכה כשיש צורך הותר וכשאין צורך הוי הוא מחלל שבת קודש האות ברית בינינו להקב"ה, ומה שאפשר בעכו"ם בלי איבה חייבין כן, וכמה נאה הדבר ויפה בארץ ישראל, כשכל מה שאפשר בעכו"ם עושים על ידם ומדקדקין כהלכה אחריהם ואשרי חלקם.
הקדוש ברוך הוא ברחמיו יזכנו לשמור שבת קודש ולקיים מצוותיו כרצונו ית"ש ונזכה לרחמי שמים ולגאולה שלימה במהרה בימינו בקרוב!
ובשולי הדברים אזכיר מעשה נורא מה ששמעתי על הגאון וצדיק רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שבחליו האחרון היה תקופה קצרה אצל דודי זקני המופלא ה"ה הרב ברוך זלדויץ זצ"ל, והביע חשש לגבי עצמו, שמצינו שרועה בהמה דקה כיון שאינו נזהר באיסור גזל, הדין הוא שאין מעלין אותו להצילו, וכ"ש בשבת אסור לחלל שבת עבורו, ולדעת רבי ישראל זצ"ל אינו מדובר רק בבעלי בתים סוחרים שאין נזהרין באיסור גזל, שהופקר אצלם לרמות יהודים ועכו"ם שאסור, ודינם כרועה בהמה דקה, אלא גם רבנים או עסקנים שמקבלים כסף, ועושים מלאכת ה' רמייה ולא חוששין, נעשה הפקר אצלם איסור גזל ואסור להצילם, ובבכי טען שנפשו בשאלתו וחושש באמת שדינו כרועה בהמה דקה שאין מצילין ויגרום חילול שבת, ודרש מדוד"ז זצ"ל הבטחה, שאם יצטרכו לחלל שבת עבורו, לא יחלל אלא אחר שאלת גדול בהוראה, וישמע דעתו שהחשש רציני, ודוד"ז זצ"ל הנ"ל הוכרח להסכים, אבל בזמן קצר הוחמר חליו, וייעצו לו לנסוע מיד לקניגסברג, ונסע שמה ונפטר. הרי ברוב ענותנותו ויראת חטאו חשש בסוף ימיו שאסור לחלל שבת עבורו, אף שבבית ישראל רבבות החזיקו אותו למורם ורבם, ומה נענה אנן היום בעו"ה!
