Moreh Nevuchim 2-48
מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש - אי אפשר לו מבלתי סיבה קרובה חדשה אותו ולסיבה ההיא - סיבה וכן עד שיגיע זה לסיבה הראשונה לכל דבר - רצוני לומר רצון האלוה ובחירתו ומפני זה יחסרו הנביאים פעמים בדבריהם הסיבות ההם האמצעיות- כולם וייחסו זה הפועל האישי המתחדש אל האלוה ויאמרו שהוא ית' עשאו. וזה כולו ידוע וכבר דיברנו בו אנחנו וזולתנו מן המאמתים והוא דעת אנשי תורתנו כולם:
IT is clear that everything produced must have an immediate cause which produced it; that cause again a cause, and so on, till the First Cause, viz., the will and decree of God is reached. The prophets therefore omit sometimes the intermediate causes, and ascribe the production of an individual thing directly to God, saying that God has made it. This method is well known, and we, as well as others of those who seek the truth, have explained it; it is the belief of our co-religionists.
ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאבארהו בזה הפרק והתבוננהו התבוננות מיוחד בו מוסף על התבוננותך לשאר פרקי זה המאמר. והדבר אשר אבארהו לך הוא זה: דע כי הסיבות הקרובות כולם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסיבות ההם עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה. ורצוני לומר ב'בחירה' שתהיה סיבת המתחדש ההוא - בחירת אדם; עד שאפילו היתה הסיבה - רצון אחד משאר בעלי החיים - שזה כולו ייוחס לאלוה בספרי הנביאים ויתירו על הפועל ההוא בלשונותם שהאלוה פעלו או צוה בו או אמרו - ובא באלו הדברים כולם 'לשון אמירה ולשון חיבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה'. וזהו הענין אשר רציתי לבעיר עליו בזה הפרק. והוא שאחר שהאלוה - לפי מה שהונח והתיישב - הוא אשר העיר הרצון ההוא לבעל החיים ההוא שאינו מדבר והוא אשר חיב הבחירה ההיא לחי המדבר והוא אשר המשיך הענינים הטבעיים על מנהגיהם והמקרה הוא ממותר הענין הטבעי - כמו שהתבאר - ורובו משותף בין טבע והרצון והבחירה יתחיב לפי זה כולו שיאמר על מה שהתחיב מהסיבות ההם שהאלוה צוה שיעשה כך או אמר שיהיה כך: ואני אזכר לך מאלו כולם משלים ועליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אמר במה שימשך מן הענינים הטבעיים תמיד - כהתוך השלג כשיחם האויר והמית מי הים בהסתער הרוח - אמר "ישלח דברו וימסם" "ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו"; ואמר בירידת המטר "ועל העבים אצוה מהמטיר וגו'": ואמר במה שתהיה סיבתו בחירת אדם כמלחמת עם ישלטו על עם או איש יתעורר להזיק איש אחר עד אפילו חרפו - אמר בשלוט 'נבוכדנצר הרשע' ומחנהו "אני צויתי למקודשי גם קראתי גבורי לאפי" ואמר "בגוי חנף אשלחנו" ובענין שמעי בן גרא אמר "כי יי אמר לו קלל את דוד"; ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר "שלח מלך ויתירהו"; ובשלוט פרס ומדי על הכשדים אמר "ושלחתי לבבל זרים וזרוה"; ובענין 'אליהו ע"ה' כאשר סיבב האלוה לו אשה תפרנסהו נאמר לו "הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים": ואמר במה שתהיה סיבתו רצון בעל חיים והתעוררו בצרכי חייו "ויאמר יי לדג" - אחר שהאלוה הוא אשר העיר בו הרצון ההוא לא שהוא שמהו נביא והשרה עליו נבואה. וכן נאמר בארבה אשר בא בימי יואל בן פתואל "כי עצום עושה דברו". וכן עוד נאמר בשלוט החיות על 'ארץ אדום' בעת חורבנה בימי סנחריב "והוא הפיל להן גורל וידו חילקתה להם בקו" - ואף על פי שלא נזכר הנה 'לשון אמירה' ולא 'צווי' ולא 'שליחה' אלא ענינו - הקש מבואר. והקש גם כן על כל המאמרים הבאים הדומים לזאת התכונה: ואמר בענינים המקריים מקרה גמור אמר בענין רבקה "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר יי"; ובענין יוסף "וישלחני אלוקים לפניכם". והנה כבר התבאר לך איך יסופר על הזדמן הסיגות - הזדמנו על אי זה דרך שהזדמנו - יהיו סיבות בעצם או במקרה או בבחירה ברצון - הכל בשוה באלו החמש לשונות - והם 'צווי אמירה דיבור שליחה קריאה'. ודע זה והנהיגהו בכל מקום כפי ענינו ויוסרו רחוקים רבים ותתבאר לך אמיתת הענין במקום ההוא אשר יביא לחשוב בו שהוא רחוק מן האמת: וזה תכלית מה שהגעתי אל המאמר בו בענין הנבואה ומשליה ולשונותיה. וזה כלל מה שאזכרהו לך מזה הענין בזה המאמר. ונתחיל בענינים אחרים 'בעזרת שדי': נשלם זה החלק השני ממורה הנבוכים:
After having heard this remark, listen to what I will explain in this chapter; direct your special attention to it more than you have done to the other chapters of this part. It is this: As regards the immediate causes of things produced, it makes no difference whether these causes consist in substances, physical properties, freewill, or chance--by freewill I mean that of man--or even in the will of another living being. The prophets [omit them and] ascribe the production directly to God and use such phrases as, God has done it, commanded it, or said it: in all such cases the verbs "to say," "to speak," "to command," "to call," and "to send" are employed. What I desired to state in this chapter is this: According to the hypothesis and theory accepted, it is God that gave will to dumb animals, freewill to the human being, and natural properties to everything; and as accidents originate in the redundancy of some natural force, as has been explained [by Aristotle] and are mostly the result of the combined action of nature, desire, and freewill: it can consequently be said of everything which is produced by any of these causes, that God commanded that it should be made, or said that it should be so. I will give you instances, and they will guide you in the interpretation of passages which I do not mention. As regards phenomena produced regularly by natural causes, such as the melting of the snow when the atmosphere becomes warm, the roaring of the sea when a storm rages [I quote the following passages], "He sends his word and melts them" (Ps. 147:18); "And he said, and a storm-wind rises, and lifts up its waves" (ibid. 107:25) In reference to the rain we read: "I will command the clouds that they shall not rain," etc. (Isa. 5:6). Events caused by man's freewill, such as war, the dominion of one nation over another, the attempt of one person to hurt another, or to insult him, [are ascribed to God, as] e.g., in reference to the dominion of Nebuchadnezzar and his host, "I have commended my holy ones, also I have called my heroes for my anger" (Isa. 13:3); and "I will send him against a hypocrite nation" (ibid. 10:6) in reference to Shimei, son of Gera, "For God said to him, Curse David" (2 Sam. 16:10); in reference to the deliverance of Joseph, the righteous, from prison, "He sent an angel and loosed him" (Ps. 105:20); in reference to the victory of the Persians over the Chaldees, "I will send to Babylon scatterers, and they shall scatter it" (Jer. 51:2); in reference to the providing of food to Eliah, "I have commanded there a woman, a widow, to maintain you" (1 Kings 17:9); and Joseph, the righteous, says: "Not you have sent me here," etc. (Gen. 45:8). The case that the will of an animal or its desire for some of its natural wants is the cause of some event, may be illustrated by the following instance: "And God spoke unto the fish, and it vomited out Jonah" (ii. 11). The act is ascribed to God, because He gave the fish the will, and not because He made it a prophet or endowed it with a prophetical spirit. Similarly it is said of the locusts that appeared in the days of Joel, son of Pesuel, "Mighty is he that accomplishes his word" (Joel 2:11); or of the beasts that took possession of the land of Edom when destroyed in the days of Sennacherib, "He cast lot for them, and his hand divided it unto them by a line" (Isa. 34:27). Although here the verbs "to say," "to command," "to send," are not used, the meaning is evidently the same, and you must explain all passages that are analogous to it in a similar manner. Events evidently due to chance are ascribed to God: e.g., in reference to Rebecca, "Let her be a wife to the son of your master, as the Lord spoke" (Gen. 24:51); in reference to David and Jonathan, "Go, for the Lord has sent you." (1 Sam. 20:22); in reference to Joseph, "God sent me before you" (Gen. 45:7). You see clearly that the providing of a cause, in whatever manner this may take place, by substance, accident, freewill, or win, is always expressed by one of the five terms, commanding, saying, speaking, sending, or calling. Note this, and apply it everywhere according to the context. Many difficulties will thereby be removed, and passages apparently containing things far from truth will prove to be true. This is the conclusion of the treatise on Prophecy, its allegories and language.
