This is a BEAUTIFUL piece from the Maor Va-shemesh. As we recently descussed - when someone is suffering from emotional distress the person overeats. It is not about the food - it is about the anxiety or other emotional distress. The cure then is not to focus on the SYMPTOM but on the root. The root of all problems is in the soul.
וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וגו' וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וגו' וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ וגו' וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וגו' וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר וגו' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וגו' לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ וגו' וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג וגו' וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי וגו' וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר וגו' עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא וגו' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וגו' הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם וגו' וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֲיַד ה' תִּקְצָר וגו' וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים וגו' וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת וגו'. צריך להבין, כתיב 'ויהי העם כמתאוננים' ולא פירש על מה היתה התאונה, והיה לו לפרש כמו שפירש הכתוב אחר כך בענין התאוה שאמרו 'מי יאכילנו בשר'. גם צריך להבין טענת משה במה שאמר 'הצאן ובקר ישחט להם', הגם שרש"י כתב לפי שלא אמר ברבים - חיסך לו הכתוב, מכל מקום אין הדעת סובלת מי שכתוב בו (במדבר יב ז) בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, יאמר 'אין המקום מספיק'.
אך הענין הוא, דהנה יסוד גדול בעבדות ה' להרחיק עצמו מעצבות ומרה שחורה רחמנא ליצלן בכל האפשרות, שמצינו בזוהר הקדוש שעצבות הוא שמץ עבודה זרה, עיין שם. והמופת לזה, דְּמִי שהוא עצבון - משוטט במוחו מחשבות עבודה זרה. על כן צריך להתרחק מהעצבות מאד ומאד, כי הוא מביא את האדם לכל מיני עבירות. והעצבון תחילתו הוא שמתגבר בקרבו תאוות אכילה, כאשר עינינו רואות האיש אשר הוא שרוי במרה שחורה רחמנא ליצלן - אוכל בתאוה ורעבתנות ובמהירות. ומתאות אכילה נמשך אחר תאוות אחרים, כגון משגל ודומיהן. ולתת עצות לנפשו להתגבר על יצרו לשבר תאות היצר אי אפשר - כי אם שידבק עצמו לצדיקים ומהם ילמוד אוֹרְחוֹת חַיִּים. אך הצדיק אשר כבר הוא מזוכך מכל וכל - ממנו אינו יכול ללמוד האיש אשר הוא משוקע בתאוות, כי הצדיק הזה הביא הכל אל הקדושה, על כן הוא אוכל ושותה משמנים ויין, ולובש בגדים נאים ויפים, ויושב בדירות נאות, ובכל אלה הוא עובד עבודתו הגבוה שמעלה ניצוצין קדושים ומכניס הכל אל הקדושה; ואיך יוכל השפל - ערך ללמוד ממנו, שאינו רואה ממנו שום עבדות מענינים אלו שהוא צריך, אלא צריך להתדבק עצמו לצדיק אשר לא הגיע עדיין למעלות הצדיק הנ"ל, רק הוא בתוך העבודה - דהיינו בתוך ההזדככות, דהיינו שלא הזדכך עדיין לגמרי רק שהוא עסוק בה עדיין, ולפעמים הוא נתפס באיזה דקה מן הדקה; וצדיק זה הוא עושה גדרים וסייגים לעצמו, ושומר עצמו גם מן המותר לו כדי לזכך עצמו כראוי, ויוכל השפל - ערך ללמוד ממנו איך לעשות גדרים לעצמו להתגבר על יצרו. וזהו שאמרו חז"ל (יומא כב ב) אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו. רצה לומר, שיש לו עדיין מה לתקן, ועל ידי שהוא מתקן עצמו בתשובה - הוא ממשיך תשובה גם על הציבור, כיון שיש לו חלק מָה עמהם בעניני עולם הזה, אבל מי שמתקן עצמו מכל וכל - אין עבודתו על דרך זה כלל, איך יוכל להמשיך עליהם שיעשו תשובה, מכיון שאינם רואים ממנו שום דבר כנ"ל. ולכך נבחר אהרן לכהן - מפני שהיה בו שמץ מה מנהם כנ"ל, והיה יכול להביאם אל תשובה.
ועל פי דברי אלה יתבאר פרשה זו; ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' פירוש, שנפלו לעצבות, והוא מגזירת 'אונן'; ותבער בם אש ה' כי מרה שחורה הוא שנאוי ומשוקץ, שהוא שמץ עבודה זרה כנ"ל, על כן נענשו; ויתפלל משה ותשקע האש. אך נמשך להם על ידי העצבות שהתאוו תאווה, ויאמרו מי יאכילנו בשר כמאמרינו לעיל, שתאות אכילה נמשך ממרה שחורה; על כן כתיב ובעיני משה רע שמשה היה יודע בעצמו שהוא מזוכך מכל וכל מהגשמיות, אם כן איפוא יוכל לתקן אותם, כיון שאין בו שום שמץ מנהם. על כן אמר לפני הקדוש ברוך הוא למה הרעת לעבדך וגו' לשום את משא כל העם הזה עלי וכי אפשר שיבואו על ידי לידי תיקון, האנכי הריתי לעם הזה אם אנכי ילדתיהו פירוש, כי 'הריון' מורה על המחשבה שהוא בהעלם, ו'הלידה' מורה על המעשה; והנה הולד, על ידי שהיה בבטן אמו וילדתו בחיקה - יש בו מטבע האם, וזהו שטען משה האנכי הריתי וגו' כלומר, אילו הריתי אותם ואם ילדתים וכהולד יש בו מטבע האם - היה ביכולתי לתקן אותם, אבל הואיל שֶׁאֵין מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם, וְאֵין מַעֲשַׂי מַעֲשֵׂיהֶם, שאין בי אפילו שמץ מה מהם - אם כן איך אוכל לתקן אותם. ואם ככה את עושה לי רצה לומר, לשאת אותם עלי - הרגני נא הרג רצה לומר, הורידני ממדרגתי, שנפילה ממדריגה היא בחינת 'הריגה', כדי שיהיה לי אחיזה מָה עמהם, ועל ידי זה אוכל לתקן אותם. ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רצה לומר, זאת אי אפשר להוריד אותך ממדריגתך, רק תאסוף לי שבעים איש והן בערך זה שיש להם אחיזה מָה עמהם, ומהם יכולים ללמוד מה שהם צריכים כנ"ל. וגם השבעים איש, מחמת שהן צדיקים גדולים - הן יכולים להיות דבוקים בך, אם כן באמצעותיהם יהיו הפשוטי - עם דבוקים אליך ועל ידי זה יבואו לידי תיקון. ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא פירוש, כי מטבע האדם אחרי שמילא תאותו כל צרכו ואכל אכילתו גסה - נמאס בעיניו לאכול עוד, אבל קודם שמילא כריסו - הוא מתאוה להמאכל למלאות תאותו. אבל הקדוש ברוך הוא אמר שיתן להם מין בשר אשר תיכף כשיתחילו לאכול יתמאס בעיניהם. וזהו ואכלתם בשר וגו' עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא רצה לומר, תיכף בהתחלתם לאכול יהיה להם לזרא וְיִמָּאֵס בעיניהם. ומשה לא הבין כוונתו של הקדוש ברוך הוא במה שאמר 'והיה לכם לזרא', וסבר שכוונת הקדוש ברוך הוא היא שיתן להם די שיאכלו וימלאו כריסם, עד שאחר כך יהיה להם לזרא וימאס בעיניהם, לכן טען לפניו הצאן ובקר ישחט להם רצה לומר, הן אמת שתוכל להספיק להם די תאותם, אבל זאת יגרום להם שיתמשכו אחר תאוות אחרות, שעל ידי תאות המאכל נמשך תאוות אחרות כגון משגל ודומיהן, וזה דבר שאין לו שיעור ואם כן מה יהיה בסופם. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר וגו' רצה לומר, וכי קצרה יָדִי מליתן להם די תאותם, ואף על פי כן תיכף כשיתחילו לאכול ישובר תאותם וימאסו אותה מלאכול. והפסוק מעיד שכן היה, שכן כתיב הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף ה' וגו' רצה לומר, כשהיה הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת בשיניהם לאכול - ואף ה' חרה בהם וגו'. על כן קרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים רצה לומר, כי שם נקבר תאותם, שטרם אכלם נמאס לפניהם כנ"ל, ולא נמשכו עוד לתאוות אחרים. אך אף על פי כן זאת נשאר על ידי התאום לאכול בשר - לשון הרע שהוא נמשך על ידי תאוות אכילה, כמאמר חז"ל (סנהדרין קג ב) גדולה לגימה וכו', וכן (גיטין נו א) איכול קורצא ביה מלכא. ואפילו אהרן ומרים שהיו צדיקים גדולים, על ידי שלא נזדככו את עצמם כמשה והיה להם אחיזה מה עמהם כנ"ל - נתפסו בעון לשון הרע על ידי העם המתאוים; הגם שכוונת מרים ואהרן היה לשם שמים היה בו קצת לשון הרע, כמאמר רש"י. והמרגלים הוציאו דבת הארץ, לכך נסמך לכאן ותדבר מרים ואהרן במשה, ואחר כך פרשת מרגלים, והבן.
