I heard a talk from a teacher in a Yeshiva [which got a ton of listeners on line besides the young impressionable students in the audience] where he BLASTED Ben Gvir. He listed [all apparently taken from his very negative and slanted wiki page] many of his personality defects. He was OK with inviting Netanyahu to speak b/c at least he is law abiding [even though one can agree or disagree with him] but not the radical Ben Gvir.
This rabbi is left - left politically, religiously, and economically [a proponent of soft socialism, it seems]. It is important to take that into account when hearing his ad hominem attacks.
I have no interest in defending Ben Gvir. He surely has many character defects [as do we all].I never voted for him and never plan to [although I do have a bit of envy for anyone whose father is such a Gvir that he is called Ben Gvir...]. But I do want to make the point that Ben Gvir keeps Shabbos. His wife surely goes to mikva. He keeps kosher. He davens three times a day. And the list goes on. In contrast, Netanyahu is a מחלל שבת בועל נדה אוכל נבילות וטריפות. And the list goes on. So why is Netanyahu OK when he has done countless עבירות המזיד that under certain circumstances would make him liable to capital punishment??? Ben Gvir no but Netanyahu yes!!??? [BTW - Netanyahu has been accused of crime as well. But that is besides the point].
I personally have no interest in inviting Ben Gvir to speak anywhere or in hearing him. But Netanyahu is better?? That is not to say that Netanyahu has no redeeming qualities [i.e. nerves of absolute steel. Imagine being hated by tens of millions worldwide, including in your own country, having people constantly demonstrate publicly against you and have a never ending stream of insults and criticism hurled against you - and to keep going on as if nothing happened. WOW!!].
This is only [IMHO] b/c our Hashkafos are so far from the Torah and are so influenced by contemporary attitudes.
Some thoughts on BN and his ilk.
כא. אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים. כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. ועל כן מי שמטהר נפשו, ומעמיד את סכום חייו על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו, וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי, ובעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי, וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות, בזיקוקם העממי הכללי לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה, וכל היצורים יתנו כבוד לשם ד', ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, כי המלכות שלך היא ולעולמי עד תמלוך בכבוד, ככתוב בתורתך ד' ימלוך לעולם ועד.
אדם שמלווה לחברו סכום כסף, נותן בו אמון שהוא ישיב לו את ההלוואה, מתוך מחשבה ותחושה המבוססות על חוויות מהעבר שזהו אדם הגון וישר. האמון השורר בין המלווה ללווה מאפשר את הביטחון הנפשי בכך שסכום הכסף ישוב בעתיד לבעליו. תחושת האמון היא מרכזית בחיים האנושיים. כל מערכות היחסים שמתקיימות לטווחים ארוכים מבוססות על אמון. האמונה באלוהים, כמו אמון בין אנשים – היא זיקה אל עניין שקיים מעבר לרובד המוחשי והמיידי.
בדברים אלה מתייחס הרב קוק לתפיסה מטריאליסטית קיצונית, השוללת את קיומו של כל מה שאינו מוחשי ומוגדר. קשה לחיות בתפיסה כזו, ועל כן מעטים הם המטריאליסטים הקיצוניים, אך השקפתם משפיעה על רבים בצדדים שונים. גרסה אחת של המטריאליזם באה לידי ביטוי בעמדתו של קרל מרקס,[44] שראה את הדת כמבוססת על אמונה בלבד, שאין לה כל גורם מדעי מוחשי שיכול לאשש אותה. על כן מרקס השווה את הדת לאופיום – סם הגורם לתודעה כוזבת של אושר, אושר מדומה שאין לו טעם וסיבה אמיתית במציאות, מלבד הסם שהשפיע על מערכות הגוף והמוח.[45] גם אדם אומלל שאין לו כל סיבה לשמוח, ירגיש מאושר על ידי צריכת הסם. כך, טען מרקס, עושה הדת למאמינים: הדת יוצרת תודעה כוזבת של אופטימיות וביטחון, וכך בפועל מונעת מן האנושות להתפתח ולהתקדם לקראת אושר אמיתי, חומרי ומוחשי. ואילו תודעת אמת, לפי מרקס, משקפת את מצבו הפיזי, החברתי והגלוי של האדם – האם הוא בריא או חולה, עני או עשיר, שולט או נשלט.
אדם אובד הוא הכופר. שכן הוא איבד את זיקתו אל כל מה שמעבר לגבולות החומר. כמו אדם שטעה בדרכו והוא תועה ביער עבות, ללא אפשרות ליצור קשר עם מכריו וחבריו שהוא יכול לסמוך עליהם. לכופר אין דבר מלבד העולם החומרי. הוא תועה ביער המציאות החומרית הסבוכה, ללא זיקה אל מה שמעבר לה, ואין לו עוגן להיאחז בו כדי שיושיע אותו ממגבלות החומר ואכזבותיהן. ממילא חייו אינם חיים. בחייו חסר ממד כה מרכזי – קשר אל הרבדים הנשגבים יותר של המציאות, עד שאינם יכולים להיקרא חיים.
כיוון שאין אידאל במציאות הכללית, לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשרות לזיק של אידאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו. מכיוון שאין לו ציור של שלמות אלוהית אידאלית, דגם נשגב שאפשר לנסות ולדבוק בדרכיו, גם אין לו לאן לשאוף. אין לו מטרה עליונה שתאיר את חייו מחשכת מוגבלותם, אלא רק מטרות זמניות וחלקיות – שאינן עצמיוֹת אלא חולפות ומשתנות בנסיבות החיים. וחיים בלא אידאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. חיי בהמה הם מיידיים ומוחשיים. אמנם אצל בעלי חיים עיליים, כמו קופים וכלבים למשל, קיימת יכולת מסוימת של זיכרון המבוסס על רפלקס, שנראית כמו האמון והאמונה שקיימים אצל בני אדם – אך זה ודאי איננו הדבר המרכזי בחייהם, שעיקרם מבוסס על המיידי והמוחשי, בעוד העבר והעתיד אצלם חסרי משמעות כמעט לחלוטין. מכיוון שבבהמה לא קיים חוש האמונה (עי' לעיל פסקה ו), היא איננה יכולה להיות מודעת לחסרונו. ואילו האדם הכופר מרגיש בחסרון האמונה, ומנסה לפצות על כך בתחליפים שונים ולא מספיקים, לכן חייו של הכופר גרועים מחיי בהמה.
ועל כן מי שמטהר נפשו, מנקה אותה משכבות ההסתרה החומרית, כך שאפשר לראות מבעדה את הממדים הרוחניים העמוקים יותר שבאישיות, [46] ובכך מעמיד את סכום חייו – עיקר חייו, על התוכן האידאלי הראוי באמת לאדם ישר לחשוק רק בו, מכיוון שהוא אינו מתמקד בנתוני החושים, מעייניו נתונים לערכים ולעקרונות שעומדים בשורשי המעשים החיצוניים. אדם ישר חושק בכוונות הטובות ובמימושן הראוי, ולא רק בחוויית החושים החומריים שבמציאות הגלויה. כאשר אדם יתעלה למדרגה זו, ימצא מיד את נטייתו החזקה אל האמונה. יעמיד את האמונה במרכז חייו, כך שמעשיו יהיו הביטוי הממשי של אותה אמונה, והשעשוע העליון של אור אלוהים יחייהו. העיסוק הרוחני והמעשי בהשפעה ובמעבר מממד אחד של קיום לממד אחר, מן המציאות האלוהית האידאלית אל המציאות הממשית המוחשית ולהפך, יעצים אותו ויענג אותו, כך שהוא יותר ויותר ייפתח אל מלוא העומק של ההוויה וייגאל מן השעבוד לגבולות החושים החומריים.
וממילא ירצה להצביע את הצבע של חייו, שהם המעשים וההתנהגות החיצונית, על פי אותו העניין המתאים אל החשק האידאלי הפנימי. הוא ירצה לתת ביטוי לאמונה, שעולמו הפנימי, ערכיו ושאיפותיו יופיעו בחייו הגלויים באופן מוחשי. שכן על ידי טהרת הנפש הולך ופוחת הנתק והפער בין הכוונות הנעלות למעשים הגלויים. ומשום כך בעצמו ידור נדרים ויסכים הסכמות לסמן בהם חייו בסימנים של זיקוק אלוהי. הזיקה אל הרבדים הרוחניים בחייו, אל הערכים והאידאלים, גורמת לאדם לרצות לתת ביטוי מעשי ומוחשי לאמונה. כך הוא מסמן ומגלה תחומים בחייו שיש בהם זיקוק אלוהי, טהרה שמאפשרת זיקה וקשר אל המקור האלוהי. וקל וחומר שישמח מאוד בכל הנדרים הכלליים, שהם כל מסורת האבות. מאחר שאדם שטיהר את נפשו מחפש כיצד לבטא את הזיקה למקור האלוהי, הוא כמובן שמח על כל אפשרות שכבר קיימת עבור כך – על ידי מצוות ומנהגים שהתקבלו במסורת ישראל במשך הדורות, בזיקוקם העממי הכללי. הזיקה שיצר העם כנדר כללי שהציבור קיבל על עצמו, מתוך זיקוק וטהרה נפשית, לצור משגבם ואלוהי חשקם ותשוקתם. גם ההחלטה להתקשר אל צורת החיים המסורתית היא בחירה חופשית של היחיד כמובן. בעבר, תלותו של האדם בחברה ובקהילה בה היה חי הייתה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיום. מבחינות רבות כל אדם היה מוכרח לקבל על עצמו את ההסכמות הציבוריות. אחד מסימני התקופה המודרנית הוא אותה יכולת להחליט באופן חופשי – כשם שהאדם הוא בן חורין לכפור באמונה ולהתעלם מזיקותיו אל העולמות הרוחניים, כך הוא בן חורין לעצב את חייו על פיהן.
ובירור דעה עליונה וטהורה זו תנצח את העולם כולו ביפעתה. בירור הדעה שיגרום לה להיות עליונה וטהורה יביא אותה לכך שהיא תנצח, כלומר – תוביל את העולם. העולם יבין שמעשי מצוות ומנהגים שנעשים כדי לבטא בחיים את האמונה, אינם עול מעיק, אלא ביטוי לצד הפנימי והאידאלי שיש באדם. ודווקא כאשר תפיסה זו תהיה מבוררת, שהאמונה וביטוייה יהיו מזוככים מכל מיני סיגים של טעויות ודמיונות כוזבים, כך שהם ירוממו את האדם ויעשו אותו יותר מוסרי, שלם ואידאלי, ולא להפך. במצב עתידי זה, כל היצורים יתנו כבוד לשם ד'. שם הוא הגדרה להופעת הדבר במציאות – כשתנצח הדעה העליונה של זיקת האדם לאלוהים, מכל היצורים יותן כבוד להופעה מוגדרת ומוכרת של ה' הנעלה ונעלם מכל הכרה כשלעצמו. שמות רבים לה'. אף שבמסורת ישראל יש אמנם שמות מבוררים ועליונים יותר, כל אדם, קהילה או אומה, נותנים שם אחר לה', שכן לכל אחד ישנה זיקה שונה לאותו אידאל פנימי נשגב, וממילא גם ביטויים שונים לזיקתו: "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי" (מלאכי א, יא). השוני בין השמות והזיקות לא יהווה גורם מפריד ומסכסך, כלשון התפילה: ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. מתוך השלמה הדדית של השמות והזיקות השונים, כי המלכות שלך היא. כלל המציאות היא של ה', ובכולה ניתן לבטא את הזיקה אליו, שכן הוא מתגלה בכולה, ולעולמי עד תמלוך בכבוד. בכל אופן ורובד של המציאות יתגלה כבוד ה' – גילוי הזיקה אליו, וכך החיים יהיו מלאי כבוד, משמעות וערך. חיים ללא זיקה אל ה' הם נקלים ושפלים, שכן אין בהם קשר לנצח. עם כל כמה שאדם יפאר וישכלל את חייו בסופו של דבר הם חולפים ואובדים, על כל תענוגיהם, אכזבותיהם ואושרם. ככתוב בתורתך: "ד' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד" (שמות טו, יח) – למילה וָעֶד יש משמעות של נצח, וגם של עדות וסימן. כאשר המעשה הוא עד וגילוי לתוכן רוחני אידאלי נעלה, יש לו גם קיום נצחי.
[44] קרל היינריך מרקס, ה'תקע"ח-ה'תרמ"ג (1818-1883). סוציולוג יהודי יליד גרמניה. הציג את הגורמים החומריים כמעצבים את הרוחניים, וטען שההתפתחות ההיסטורית נקבעת על ידי כוחות הייצור. לשיטתו, הרעיונות, הדת והמדיניות, נובעים מן המבנה הכלכלי של החברה.
[45] "הדת היא האופיום של המון העם. ביטולה של הדת בתור אשליית האושר של העם הוא התביעה שיהא לעם אושר ממשי […] ביקורת הדת פוקחת את עיני האדם, כדי שיחל לחשוב, להיות פעיל ולעצב את מציאותו כאדם שהתפכח מאשליות וזכה בבינתו…" ק. מרקס, 'לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל: מבוא', לשאלת היהודים: כתבים מוקדמים א, רסלינג 2016 בתרגום בר וזילברשייד, עמ' 320.
[46] בשפות השֶמיות, האותיות ט' וצ' מתחלפות, ועל כן טוהר הוא כמו צוהר, חלון שמאפשר לראות מבעד לגבולות החומר. בניגוד לטומאה, שהיא צמצום הסתרה – טומטום הוא אדם שחלקים מגופו מכוסים ומוסתרים בעור עודף.
----
הכופר שאין לו קישור בענין אלהי, אין לו באמת צורת אדם, ואין מגמת-חייו חיים של אדם כלל. כל הרגשותיו הנם רק בהמיות, ואפילו אם יהיה איש מלא דעה וחכמה, ומלא מוסר ויושר כפי הנראה, אין זה כ"א כמו בהמה מלומדת ובעלת תרבות, אבל רוח האדם בכל עומק הוייתו, אינינו נופח כי אם עם הקישור אל הענין האלהי העליון. אמנם כל מה שהדעה האנושית מתבררת, כך מתמעטת הכפירה המוחלטת וכחה תשש. על כן ישנם הרבה אפיקורסים שהם כופרים לפי המדה של ההלכה, אבל כשנבין לחקר נפשם, נמצא בהם קישור לתוכן האלהי בצורה נעלמה. ומטעם זה רבה היא מאד הנטיה כלפי זכות וחסד בדורותינו, אפילו לאלה הכופרים המוחלטים.
----
שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה, בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו. וקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב. וטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת. השכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.
-----
הַדְּבֵקוּת, הָרְצוֹנִית וְהַמַּדָּעִית, הַדִּמְיוֹנִית וְהַמַּעֲשִׂית, כְּשֶׁהֵן מִתְאַרְגְּנוֹת בְּיַחַד הֵן פּוֹתְחוֹת אֶת צִנּוֹרוֹת הַחַיִּים שֶׁל טַלְלֵי הָרָצוֹן אֲשֶׁר לַחַיִּים הָעֲדִינִים, חַיֵּי הָאֱמֶת, שֶׁאֵין קֵצֶה לְעֹשֶׁר כְּבוֹדָם וּלְזִיו מִתְקָם, אֲשֶׁר צַדִּיקִים הָרוֹאִים עוֹלָמָם בְּחַיֵּיהֶם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים קְצָת עֶרְכָּם. וּמַה מְאֹד קְרוּאִים אָנוּ לְהֵיטִיב לְעַצְמֵנוּ וּלְכָל הָעוֹלָם, לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ ד', לְפַנּוֹת כָּל מִכְשׁוֹל מֵאוֹר הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן, מֵחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית הָאֲמִתִּית, שֶׁהִיא רַק הִיא מְקוֹר הַהַצְלָחָה וּמְגַמַּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ. מָה אֻמְלָלִים הֵם הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים! מָה עֲלוּבִים הֵם אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם אֱלוֹהֵי אֱמֶת, בְּמַדָּעָם וּבִרְצוֹנָם, בְּדִמְיוֹנָם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם! וּמַה מְאֻשָּׁרִים הֵם הַמִּתְהַלְּכִים לִפְנֵי ד', הַשְּׂמֵחִים בְּאוֹר זִיווֹ, בִּשְׁמוֹ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתוֹ יָרוּמוּ! הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ מֵרֹב צַעַר עַל הָאֲפֵלָה הָאֲיֻמָּה, שֶׁבְּנֵי־אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ נְתוּנִים בָּהּ. הַיֹּשֶׁר הַפְּנִימִי דּוֹחֵק אֶת הַנְּשָׁמָה לְהָאִיר אֶת אֲבוּקַת חַיֵּי הָאֱמֶת, לְהָרִים נֵס לָרַבִּים. יִשְׂרָאֵל אוֹצַר הַחַיִּים הוּא בָּעוֹלָם, בַּהֲוָיָתוֹ מְמֻזֶּגֶת הִיא הַדַּעַת אֶת ד' אֱלוֹהֵי אֱמֶת, בִּתְחִיָּתוֹ יְחַיֶּה אֶת הָעוֹלָם, יָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה הַנְסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִים, אֶת הָאֲפֵלָה שֶׁל הַכְּפִירָה, שֶׁהִיא הַמָּוֶת הַמְכֹעָר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמִּתְהַלֵּךְ כְּקֶטֶב. יָקוּם יִשְׂרָאֵל עַל רַגְלָיו, יִתְרוֹמֵם בִּגְבוּרָה בְּאֶרֶץ חֶמְדָּתוֹ, יַבִּיעַ אֶת אִמְרַת נְבוּאָתוֹ מִמְּקוֹר חַיֵּי נִשְׁמָתוֹ, יָקִיץ לִתְחִיָּה אֶת גַּרְעִינֵי הַחַיִּים הָאֱלוֹהִיִּים הַנִּרְדָּמִים בְּלֵב כָּל אָדָם וְכָל חַי, כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ!
בפרק זה הרב מסביר שהתוכן הפנימי של גאולת ישראל הוא לא רק שחרור משעבוד ומוות, אלא גאולת האנושות כולה מחיי כפירה וריקנות, לחיי אמונה ואושר שיש בהם קרבת אלוהים רבגונית ובלתי פוסקת.
הַדְּבֵקוּת הָרְצוֹנִית וְהַמַּדָּעִית, הַדִּמְיוֹנִית וְהַמַּעֲשִׂית, כְּשֶׁהֵן מִתְאַרְגְּנוֹת בְּיַחַד הֵן פּוֹתְחוֹת אֶת צִנּוֹרוֹת הַחַיִּים שֶׁל טַלְלֵי הָרָצוֹן אֲשֶׁר לַחַיִּים הָעֲדִינִים, במחשבה שטחית דבקות בה' נתפסת כדבר חסידי שקשור לניגונים והתוועדויות, אבל באמת היא אחד המושגים הקשים לביאור. במקומות רבים התורה מצווה על דבקות בה', ואף מתארת אותה כמציאות של חיי ההווה שבמרכזם עומד הקשר עם הא-ל: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד; ובפרקים י; יא; יג). מרכז ההוויה הישראלית מאז ומעולם היה הקשר עם הא-ל. מה שמייחד את ספר התנ"ך אינו ריבוי הסיפורים, המוסר או החכמה הרבה שיש בו, אלא הקשר עם הא-ל ששוזר את כל רבדי החיים. לכן מאז ומעולם התנ"ך סיקרן והתקבל בקרב עמים רבים.
הרב מסביר שהדבקות בה' מתקיימת בכל חלקי האישיות והמציאות, כפי שמבארת חכמת הקבלה: דבקות רְצוֹנִית אלו הן השאיפות העמוקות שקיימות ביסוד האישיות, בחכמת הקבלה ספירת 'כתר' מבטאת את הרצון העליון, ואת השלב הראשוני של עולם ה'אצילות'. דבקות מַדָּעִית נעשית מתוך בירור הרצון הזה באמצעות לימוד, עיסוק בהמשגה וברור תארי האלוהות, עד כמה שניתן, והסקת מסקנות מוסריות ביחס למציאות. דבקות זו מתוארת בחכמת הקבלה על ידי ספירות 'חכמה' 'בינה' ו'דעת', ועולם ה'בריאה'. דבקות דִמְיוֹנִית זה האופן שבו אנו מדמים לעצמינו את הא-ל, על פי המידות הטובות, כמו שאמרו חז"ל – "הוי דומה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה (היה) רחום וחנון" (ילקו"ש בשלח).[309] בחכמת הקבלה דבקות זו מכונה 'מידות' – 'חסד', 'גבורה', 'תפארת', 'נצח', 'הוד' ו'יסוד'. גם בדבקות הזו יש צדדים של המשגה, אבל רק כביטוי לתבונה באמצעות יצירתיות שהיא פחות מחוייבת לכללים המדויקים, זהו עולם ה'יצירה'. ולבסוף ישנה הדבקות הַמַּעֲשִׂית שבאה לידי ביטוי בעשיית מצוות ומעשים טובים, ובחכמת הקבלה היא נקראת ספירת 'מלכות' ועולם ה'עשייה'.
כְּשֶׁהֵן מִתְאַרְגְּנוֹת בְּיַחַד, כאשר כל סוגי הדבקות מתואמות זו עם זו, כמין 'אורגניזם' חי, אז האדם מאוזן ואינו קרוע בתוכו. יש אנשים שאצלם בולטת בעיקר הדבקות הרצונית. יש להם שאיפות גדולות, אבל חסרה להם עבודת ברור המושגים, יצירת הדימויים המתאימים, וממילא גם הדבקות במעשים הטובים והנכונים ואז נוצרת בעיה של פריצת גבולות, מפני שהאדם מנסה לדבוק באינסוף למרות שהוא מוגבל. יש אנשי רוח שאצלם בולטת הדבקות המדעית, הם עוסקים הרבה בפילוסופיה והמשגה, אבל הריאליות המוגזמת עלולה להחליש אצלם את הדמיון. יש בריאליות אמת מסוימת, אך היא עלולה לרפות את הידיים, עד שבסוף לא נותר דבר: היצירתיות הקשורה למידות ולרגש עלולה להתאפס אל מול ההשגות המושגיות הגדולות. גם דבקות דמיונית לבדה היא בעייתית, אמנם יש בה ציורים ודימויים, אך ללא מושגים מדויקים היא עלולה לגרום לויתור על הדבקות המעשית. כך ארע ליהודים רבים בזמן החדש שעזבו את היהדות המעשית גם אם לא התנכרו אליה לגמרי, הם סברו ש"רחמנא ליבא בעי" (ע"פ סנהדרין קו, ב), ויכלו להתענג על פרקי חזנות למרות שהם שודרו ברדיו בעיצומה של השבת. לעתים זה נעשה מתוך כנות גמורה, הזלת דמעה מתוך הזיכרון של בית אבא, אבל בכך הסתיים העניין. מאידך גם דבקות מעשית בלימוד ההלכה וקיומה בדקדקנות היא חשובה, אבל אם היא מנותקת מהצדדים הרוחניים היא עלולה להפוך לקטנונית ויבשה.
כאשר כל סוגי הדבקות מופיעים יחד הֵן פּוֹתְחוֹת אֶת צִנּוֹרוֹת הַחַיִּים, בדומה לצינורות הדם שמזרימים חמצן ומזון שֶׁל טַלְלֵי הָרָצוֹן אֲשֶׁר לַחַיִּים הָעֲדִינִים, החיים המלאים והשלמים, הם כמו החיים בגן עדן, שם האדם היה מחובר לחיות האלוהית באופן נכון בנחת וללא הפסק, כמו הטל שיורד בקביעות ובעדינות.[310] חַיֵּי הָאֱמֶת, בדומה למושג הדבקות, גם מושג האמת הוא מושג מורכב. אנו משתמשים בו כביטוי לכנות. אחת ההגדרות העתיקות, המיוחסת לרס"ג גם בפילוסופיה הכללית, מגדירה את האמת כהתאמה בין מה שמצוי למה שנאמר, אך לא תמיד מה שנאמר ותואם את המציאות, מבטא את האמת האובייקטיבית. כל דבר שנתפס במחשבה הוא מוגבל, מעצם הגדרתו הוא אינו מקיף את כל ההוויה וממילא מבטא אמת חלקית בלבד. רק באינסוף יכולה להיות אמת, כמו שאומר הנביא: "וה' אֱלוֹהִים אֱמֶת" (ירמיהו י, י). הדבקות בה' על כל היבטיה השונים יכולה רק לקרב אותנו אל חיי האמת. המושג חיים מבטא תנועה אל האמת, אל האינסוף. מהבחינה הזו הרשעים "בחייהן קרויים מתים" (ברכות יח, ב), לא רק כעונש, אלא מפני שהם מקבעים את הגבוליות והסופיות שבחיים. שֶׁאֵין קֵצֶה לְעֹשֶׁר כְּבוֹדָם, מושג האינסוף מבטא עושר בלתי נדלה המושג על ידי מאמץ, עבודה ויצירה אנושית.[311] חז"ל הדגישו שעוון הגזל חמור מאד,[312] מפני שבבסיס תפיסת עולמו של הגזלן קיימת הנחה שהעולם סופי. יש גבול לשפע וליכולת הייצור, ואם כם הפעילות האנושית מסתכמת בניצול והחלפת ידיים – במקום חליפין וקניין שמתבססים על יצירה, איסוף וצירוף, בדומה לתהליך בניית קן. וּלְזִיו מִתְקָם. זיו הוא אור שמתפשט ומתרחב מתוך זווית. יש מתיקות בראיית המציאות כפוטנציאל להתפתחות וצמיחה, כמו שנאמר "וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם" (קהלת יא, ז); גם מראה גורם לתחושת מתיקות מפני שההתאמה, הַקִּרְבָה, וההרמוניה משפיעים על מצב רוחו של האדם.
אֲשֶׁר צַדִּיקִים הָרוֹאִים עוֹלָמָם בְּחַיֵּיהֶם יוֹדְעִים וּמַרְגִּישִׁים קְצָת עֶרְכָּם, של חיי האמת, משום שהם מתקרבים לדבקות העליונה עוד בחייהם. "אמר ר' יוסי בר חלפתא לר' ישמעאל בנו, מבקש אתה לראות את השכינה בעולם הזה? עסוק בתורה בארץ ישראל" (מדרש תהלים קה); רק בארץ ישראל ניתן להגיע לדבקות בה' בכל חלקי האישיות, ועדיין הדבקות לא תהיה מלאה. אפשר לראות, לדעת ולהרגיש מעט, אך לא לחוות באופן מלא.
וּמַה מְאֹד קְרוּאִים אָנוּ לְהֵיטִיב לְעַצְמֵנוּ וּלְכָל הָעוֹלָם, לאחר שהבנו שהדבקות בה' יוצרת באדם שאיפה גדולה, מחשבה נשגבה, יצירתיות, אחריות ועצמאות בחיי המעשה הברוכים – הרב מסביר שהתפקיד שלנו כעם הוא להיטיב לעצמינו ומתוך כך גם לשאר העמים. זוהי "חובת האדם בעולמו" כמו שכתב הרמח"ל בספר 'מסילת ישרים'. אמנם אמרו חז"ל "אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם" (יבמות סא.), אבל 'האדם' כולל את האנושות על כל חלקיה (עי' עבודה זרה ג.). לְיַשֵּׁר דֶּרֶךְ ד', לְפַנּוֹת כָּל מִכְשׁוֹל מֵאוֹר הַתַּעֲנוּג הָעֶלְיוֹן, מֵחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁל הַדְּבֵקוּת הָאֱלוֹהִית הָאֲמִתִּית, הטבע הבסיסי של האדם הוא היושר: "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר, וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). לאחר החטאים והגלויות הקשר עם הא-ל נעשה בצורה עקלקלה, מתוך ספקות ומבוכות, מכשולים של זדונות, תאוות או טיפשות – אותם יש לסלק ולבנות חיים לאומיים המבוססים על הדבקות האמתית, שֶׁהִיא רַק הִיא מְקוֹר הַהַצְלָחָה וּמְגַמַּת הַחַיִּים וְהַהֲוָיָה כֻּלָּהּ. היא נותנת לאדם שלמות פנימית המאפשרת לו לגשר ולצלוח את מכשולי הפיתויים ודמיונות השווא.
מָה אֻמְלָלִים הֵם הוֹלְכֵי חֲשֵׁכִים! מָה עֲלוּבִים הֵם אוֹתָם שֶׁאֵין לָהֶם אֱלוֹהֵי אֱמֶת, בְּמַדָּעָם וּבִרְצוֹנָם, בְּדִמְיוֹנָם וּבְמַעֲשֵׂיהֶם! חווית החיים של אדם שהולך בחשיכה היא של חוסר יציבות, הוא נתון למקריות מוחלטת, מפני שבכל צעד שנדמה בעיניו כהתקדמות הוא עלול למעוד. זהו מצבו של אדם המהלך בעולמו של הבורא מבלי להבין את ייעודו. אין לו שורשים בעבר, ולא חזון לעתיד. הוא לא יודע על מה ניתן לסמוך, ולמה ראוי לצפות ולקוות. בלית ברירה הוא מנסה להיאחז בדברים שאותם הוא ממשש והם נדמים לו כחזקים ויציבים, אבל הם מתגלים כסופיים ומוגבלים. הדבר שהאדם דימה כעליון – בין אם זה פסל מתכת, ובין אם זה אידאל נשגב – מתגלה כמוגבל, ויש בזה עליבות ועלבון.
וּמַה מְאֻשָּׁרִים הֵם הַמִּתְהַלְּכִים לִפְנֵי ד', הַשְּׂמֵחִים בְּאוֹר זִיווֹ, "בִּשְׁמוֹ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתוֹ יָרוּמוּ"! (על פי תהלים פט, יז). הדבקים בה' שמחים בהתפשטות אורו לתוך המציאות. שמות ה' לא מבטאים את עצמותו, ועדיין הם רבי משמעות עבור האדם. אפשרות הדבקות בה' מתפרשת על פני כל המציאות: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו), אפילו כאשר המציאות אינה נוחה, יש הכרה בכך שהכל נעשה בהשגחתו ובצדקתו של הבורא. כך ניתן להתרומם מעל קשיי החיים, לתפוס את המציאות במבט יותר גבוה.
לעומת מה שראוי ואפשרי, הרב מתאר את משבר החילון שנגלה לפניו בימיו: הַלֵּב מִתְכַּוֵּץ מֵרֹב צַעַר עַל הָאֲפֵלָה הָאֲיֻמָּה, שֶׁבְּנֵי־אָדָם יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ נְתוּנִים בָּהּ. הרב ראה את המשבר המערכתי של הריחוק מהיהדות, ובמקביל את התפרצות השנאה של העמים נגד היהודים, ואת המשברים הכלל עולמיים שנבעו מחוסר הבנת המציאות; את הגאווה העצומה של אנשי המדע והמדינאים שזלזלו בכל האמונות הקודמות, בזמן שהאמונות החדשות היו תוהו ובוהו מצד עצמן. הם חשבו שיש בידם פתרונות לכל בעיות החברה, אבל גרמו לצרות איומות. הַיֹּשֶׁר הַפְּנִימִי דּוֹחֵק אֶת הַנְּשָׁמָה לְהָאִיר אֶת אֲבוּקַת חַיֵּי הָאֱמֶת, לְהָרִים נֵס לָרַבִּים. מאחורי המהפכות והניסיונות לתקן את העולם, עומדים רצונות טובים ואידיאליזם שדוחפים את האנושות לחפש שינויים, כפי שהרב מתאר במאמרו 'הדור', שהיהודים שקפצו בראש כל המהפכות, היו טובים מצד עצמם, גם אם הדברים לא נכרו כלפי חוץ.
יִשְׂרָאֵל אוֹצַר הַחַיִּים הוּא בָּעוֹלָם, מי שמסוגל לשנות את המצב, זה עם ישראל, מפני שלכל אורך תולדות חייו, הן בגלותו ואבלו והן בישועתו והצלחתו, חייו היו מלאי עוצמה של חיים ודבקות בא-ל. זה מה שנתן לקהילות השונות חיוניות ותקווה שהחזיקה אותן במשך אלפי שנים בגלות, בניגוד לכל היגיון, ככבשה בין שבעים זאבים. אמנם העם היהודי הוא "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז), פחות מאחוז מכלל אוכלוסיית העולם, אך הוא יכול וצריך לטהר את כל העמים, כשם שאוצר מי גשמים של מקווה יכול להכשיר מים שאובים רבים. בַּהֲוָיָתוֹ מְמֻזֶּגֶת הִיא הַדַּעַת אֶת ד' אֱלוֹהֵי אֱמֶת, כפי שהסביר הרב במקומות רבים, תפיסת האלוהות המזוככת שיש באמונת ישראל, שלילת צד ההגשמה יחד עם צד החיוב העצום, מטביעה את חותמה על כל תחומי החיים ומביאה להשפעה אדירה של ישראל על התרבות האנושית כולה (עי' לעיל פרק נד). ומשום כך – בִּתְחִיָּתוֹ יְחַיֶּה אֶת הָעוֹלָם, כשם שהשקת מים שאובים עם אוצר מי הגשמים מכשירה את המקווה, כך גם קיבוץ הגלויות ותחיית ישראל בארצו נותנים תקווה, משמעות ותוכן לחיי העמים שיזדהו, יתמכו, וילמדו מאורחות חייו של עם ישראל. יָסִיר אֶת הַמַּסֵּכָה הַנְסוּכָה עַל כָּל הַגּוֹיִים, המסכות הן התפיסות הלא נכונות של האלוהות, המזהות את העצמות עם ההופעה החיצונית החולפת. אֶת הָאֲפֵלָה שֶׁל הַכְּפִירָה, היו שניסו להסיר את המסכות שבתפיסת האלוהות, אך כאשר הם ויתרו על כל האלילים והפסלים הם הגיעו למסקנה שלא נותר דבר והגיעו לכפירה מוחלטת. הכפירה הוסיפה אפילה וייאוש על אמונות הכזב האליליות; קודם עוד היה איזה דבר עמום, איזה פסלון שניתן לחבק, וכעת לא נותר דבר והאדם נעשה בודד.[313] נדרשת עבודה רוחנית מעמיקה על מנת להבין מה כן נותר לאחר הגילוי שאין ממשות מוחשית לאלוהות. שֶׁהִיא הַמָּוֶת הַמְכֹעָר לָעוֹלָם כֻּלּוֹ, הַמִּתְהַלֵּךְ כְּקֶטֶב. זה אינו מוות הירואי על גבי מזבח, אפילו של עבודה זרה. אלא מוות של ריקנות, סתמיות ללא חזון ומשמעות כְּקֶטֶב, כמו כוח שהורס הכל, מחריב ולא מצמיח שום דבר אחר במקומו.[314]
כעת הרב עובר לתקווה הגדולה: יָקוּם יִשְׂרָאֵל עַל רַגְלָיו, יִתְרוֹמֵם בִּגְבוּרָה בְּאֶרֶץ חֶמְדָּתוֹ, יַבִּיעַ אֶת אִמְרַת נְבוּאָתוֹ מִמְּקוֹר חַיֵּי נִשְׁמָתוֹ – עם ישראל לא יחפש רק את הטבת מצבו החומרי והיכולת להתגונן מפני האויבים, אלא גם ייתן תקווה לעולם כנגד הכפירה והאלילות; יחזיר את כל עצמת האמונה, המחייה את נשמת האדם ונותנת ערך לרצונותיו, שאיפותיו, ומאמציו כפרט וכחברה. יָקִיץ לִתְחִיָּה אֶת גַּרְעִינֵי הַחַיִּים הָאֱלוֹהִיִּים הַנִּרְדָּמִים בְּלֵב כָּל אָדָם וְכָל חַי, "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, הַלְלוּיָהּ!" (תהלים קנ, ו). הלל הוא גם הארה גדולה של כל חלקי האישיות: ברצון, בדעת, בדמיון ובמעשה, שתעורר את האנושות מתרדמת התרבות הזרה, שיצרה מציאות אלטרנטיבית ללא קשר עם האלוהות. עם ישראל יקיץ את כל הכוחות החבויים שקיימים בכל האנושות, ואפילו בחי, בצומח ובדומם.
[309] סוטה יד, א: "ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא? אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ ה' אֱלוֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְא, אף אתה קבור מתים".
[310] [הע' העורך] כתובות קיא, ב: "אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים, שנאמר (ישעיהו כו, יד) מֵתִים בַּל יִחְיוּ רְפָאִים בַּל יָקֻמוּ וגו' […] במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר. א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, ההוא במרפה עצמו לעבודת כוכבים הוא דכתיב, א"ל מקרא אחר אני דורש דכתיב (ישעיהו כו, יט) "יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו. כיון דחזייה דקמצטער, א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד): וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב (דברים ד, כד) "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא"? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה". בספר המצוות (עשה ו) הסביר הרמב"ם שמתוך שהאדם דבק ותומך בתלמיד חכם, הוא לומד מדרכיו וממעשיו. אם כן הדבר שיחייה את עמי הארץ, גם במובנם הרחב שכולל עמים רבים, הוא ההזדהות והתמיכה במדינת ישראל כחזון הנביאים: "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ, לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלוֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָים" (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב).
[311] לאחר דורות של עיון ומחשבה התקבל בישראל המושג העליון ביותר – 'אינסוף', כשלילת הסופיות שמובלעת בה אפשרות של התפשטות והתפתחות.
[312] ויקרא רבה לג, ג: "וּבְצַעַם בְּרֹאשׁ כֻּלָּם (עמוס ט, א) – ר' שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן, משל לסאה שהיא מלאה עונות; מי מקטרג בה? גזל. ר' יודן בשם ר' יוחנן אמר, משל לבני אדם שהיו בהן עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים, וגזל שקול כנגד הכל. ר' יעקב בר אידי בשם רב אחא: עשרים וארבעה חטאות סדר יחזקאל, ומכלם לא חתם אלא בגזל".
[313] [הע' העורך] הרצי"ה סיפר על היינריך היינה (יהודי יליד גרמניה, שהתנצר בגיל צעיר כדי להתקבל כמשורר), שאמר לעת זקנתו: "כשהייתי יהודי ידעתי שהא-ל רואה אותי, ואני לא רואה אותו. כשגדלתי ונעשיתי קתולי, ידעתי שאני רואה את הא-ל אך הוא לא רואה אותי. אך בהמשך השנים, מאז שנעשיתי פרוטסטנטי – לא אני רואה את הא-ל ולא הוא רואה אותי…".
[314] דברים לב, כד: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי". ופרש רש"י: 'וקטב מרירי' – וכריתות שד ששמו מרירי, 'קטב' – כריתה, כמו "אֱהִי קָטָבְךָ שְׁאוֹל (הושע, יג, יד)".
-----
הנטיות הנפשיות של התאוות החומריות, בראשית התגלותן, הנן מצויירות באופן הקרוב לאידיאליות, ונכללות בקדושה. כשהן פועלות על האדם להמסר אל תוך הזרם המהיר והדוחף שלהם, עד כדי ביטול חופשתו וטוהר שלטונו העצמי על עצמו, הן הולכות ונעכרות. והאדם צולל במעמקי החושך, וכל כחות נפשו הטובים הולכים שבויים בשבי החומריות הגסה והזוללה, החושך של עכירות המחשבה, והעדר הבהירות של הבנת ההויה - בקישור כל טובה עד עליוניות מקוריותה - עד כדי חשכת ע"ז וסעיפיה, כפירה, שכחת אלהים. וכל מדורי המחשכים שאפשר ושאי אפשר לקרא בשמות, הולכים ומתגברים, ותופסים את הנשמה וכחותיה האציליים ברשתם.
כשמתישבת דעתו של אדם עליו, והתורה והתפילה, עילוי הדעת ועילוי הרצון, פועלים עליו את פעולתם, חוזר הוא ועולה ממעמקיו, לוקח הוא עמו מניות של חיים ושל הרגשים כאלה, שהתקרב אליהם דוקא בנפילתו. ובשובו הם שבים עמו, מתרוממים ומתעלים בעילוייו, ונשמתו נעשה יותר מבהקת ויותר חזקה. ואור חיי העולם השייך לחלקו במציאות, מוסיף הוא רכוש גדול, ושמחת עולמים מתרחבת והולכת, וגדולה של רֹחב דעת מתעטרת על ראשו. צחצחות שכלית וחשק אלהי אצילי, אהבת עולמים ובריותיהם ודבקות עליונה בשלמות של כל במקור התענוגים, שהוא שורש כל תענוג שעתי ועולמי, הולכת ומתגברת בקרבו. ועולם מלא הרת עולם ועולמי עד הולכים ומתנוצצים בהדר תפארתם. והאדם נעשה אוצר הטוב והחיים לכל היצור, וסגולת אלהי עולם.
