לזכות לאה ביילא בת אילנה לברכה והצלחה בכל מעשי ידיה יחד עם כל הנלווים אליה
I once lent someone some money. I know him well and see him just about every day. As I was handing him the money, I looked at him and knew that he had no intention of repaying me. I just knew. But it was too late. Of course we wrote a shtar to confirm the transaction but the same way he could ignore the debt, he could ignore the shtar. I don't want to say that I have ruach hakodesh but when the due date came around months later and I reminded him, he wasn't even aware. Repaying the loan wasn't on his radar. In his mind he received the money and there was no due date.
I once lent someone some money. I know him well and see him just about every day. As I was handing him the money, I looked at him and knew that he had no intention of repaying me. I just knew. But it was too late. Of course we wrote a shtar to confirm the transaction but the same way he could ignore the debt, he could ignore the shtar. I don't want to say that I have ruach hakodesh but when the due date came around months later and I reminded him, he wasn't even aware. Repaying the loan wasn't on his radar. In his mind he received the money and there was no due date.
Almost two years have passed and after nagging him enough he returned a little over ten percent of the loan. At some point, we made an agreement that he would pay about 25 dollars a month which of course he hasn't done.
At first I was angry and told him the pasuk [Tehillim 37/21] לוה רשע ולא ישלם - A person who borrows and doesn't repay is evil and added some of my own commentary. He was offended [surprisingly:-)]. I am no longer angry. Just wondering how an otherwise very religious man can be such a liar and thief. I had a similar story with another person [for a much more significant sum] and after about 6 years he has made zero effort to even repay a penny. If they would be apologetic and do everything in their power to return the money, I would understand. But not a word of apology or explanation and [in both cases] complete surprise that I expect my money back [!!!:-)]. Like - What do you want from my life??
Anyway - anger is poison and the truest healing is love so I am trying to let go [not of the money but of the anger]. It is still true that a person who doesn't repay his debts is a Rasha but I will let Hashem handle that and get busy with my job in life [which I THOUGHT was to play point guard for the Knicks but I just turned 46 and a HALF and I am not getting any younger, taller, faster or stronger. Plus, I don't know if they would let me put a slit in the uniform and turn it into tzitzis].
Anyway - does a person who owes money have to go collecting on order to repay the money?
If he is already going door to door for his own expenses then why should his debtors not also get a piece. He is essentially holding on to their money [מלוה להוצאה ניתנה but still]. But if he isn't then we can't force him. Repaying a debt is a mitzvah but a mitzva only requires one to spend up to a fifth to fulfill the mitzvah and the disgrace of being a tzdaka collector is worth more than a fifth. So ideally he SHOULD go collecting but we can't force him to do so.
If he lives a comfortable lifestyle he also has no right to tell his debtors that he will be going to Florida for Pesach and therefore he can't repay the money because he needs it for the vacation. When one owes money he has to live on the bare necessities until he pays everything back.
The S.A. [95/15] say that if he doesn't work we can't force him to work but if he normally works and says "what's the point if all of the money I make will go to other people" then we force him to work [Radbaz 1/60].
There is a famous question of Rav Chaim Brisker and others: All mitzvos require one to spend up until a fifth but the halacha that when it comes to paying back loans one must spend every last cent. If he owes a hundred and has a hundred, he has to fork it over [which may mean that he also has to collect door to door even if it is a disgrace and embarrassment - in contrast to what we wrote earlier]. Why? Why is repaying loans different from all other mitzvos??
Numerous answers are offered. 1] He is not spending his own money but merely returning the other person's money. 2] One has to spend up until a fifth when the price of the mitzvah is beyond the normal fee like Rabban Gamliel who paid a thousand zuz for an esrog. But if the actual cost of the mitzvah is more than a fifth then one must pay it all. Here, whatever he borrowed is the actual price of the mitzvah regardless of how much money he has in the bank. 3] One must distinguish between the PRICE of a mitzvah and the ESSENCE of the mitzvah. If the price is more than a fifth then he need not pay. For example, the essence of the mitzvah of tefillin is to wear tefillin. The cost is a side factor. But if the essence of the mitzvah is to pay, then he needs to pay everything. When it comes to repaying a loan the essence of the mitzvah is to pay it back - regardless of the price.
If a person owns a house and owes money then he must sell it in order to repay his loans. He won't be out on the street. He can live in a rental. I have always lived in rentals. Not the end of the world.
This is a BIIIIIIG topic. Ask a Rov for any personal questions. Here is a teshuva of Rav Shternbuch Shlita:
תשובות והנהגות כרך ג סימן רפד
שאלה: נצרך לבריות ולוה ואינו יכול לפרוע אם חייב לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובו
בא לפני בן תורה שלוה סכום כסף, ועכשיו בהגיע זמן הפרעון טוען שאין לו להחזיר, והמלוה טוען שכמו שחוזר על הפתחים כדי להשיג אוכל ושאר צרכיו, כן עליו לחזור על תשלום חובותיו, שבאמת גם הם צרכיו. אכן הלוה טוען דמה שהוא חוזר על הפתחים ומבזה עצמו היינו רק לצורך פרנסת ב"ב שמוכרח, אבל לפרעון חובות אינו חייב לעשות כן, ואף שיש לו זמן שיש לו ולבני ביתו כל צרכיו מצדקה, אינו מוכן לתת מזה לבע"ח וטוען שעבור זה לא נתנו לו.
ולע"ד נראה דאף שלמ"ע אין חיוב אלא עד חומש מנכסיו, וכ"ש שאינו מחוייב לחזור על הפתחים וכמבואר בירושלמי פ"ק דפאה, היינו משום שהנצרך לבריות זהו בזיון רב, וביותר מחומש לא חייבו שמא יצטרך לבריות, וכ"ש אם באמת ירד מנכסיו וצריך לחזור על הפתחים ולהתבזות, אינו חייב למ"ע, אבל מי שכבר בלאו הכי צריך לבריות לכל צרכיו, למה יגרע תשלום חובותיו משאר צרכיו, ונראה דחייב להשתדל להשיג כסף כדי לקיים מצות פריעת בעל חובו, אף שאין כופין אותו על כך וכמו שיבואר.
ונראה דהנה נחלקו הפוסקים אם בעל חוב חייב להשכיר עצמו, וקיימא לן מסדרין לב"ח ואינו חייב לתת הכל, ובש"ע ח"מ (צ"ז סעיף ט"ו) כתב דבעל חוב אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע, וע"ש בפתחי תשובה בשם רמ"א שבאמת חיוב מוטל עליו, אבל אנו לא כופין אותו, ולפ"ז בנדון דידן אף שאין בידינו לכופו לכך אבל באמת הלוה עצמו חייב לשלם ואף לחזור על הפתחים כנ"ל.
מיהו באופן שהלוה אינו חוזר על הפתחים, רק אחרים מסתובבים בשבילו ומקבל כל חודש כסף כדי להחיותו, אי אפשר לכופו לחזור על הפתחים. ונראה דהיינו דוקא אם אכן חי בצמצום גדול אזי אי אפשר לנו לנכות, אבל אם חי ברווח, ראוי לנו לכופו וליקח ממנו כסף לאחר שמשאירים לו ולב"ב כדי ההכרח ממש לבד, וכדין מסדרין לבעל חוב הנ"ל.
אמנם נחלקו הרמ"א והגר"א בהלכות צדקה (ס"ס רנ"ג), ולרמ"א כשגובין לצדקה לא הותר לבעלי חובות לגבות מהצדקה, ובביאור הגר"א שם פליג שגובין ממעות צדקה שלו לב"ח, ולע"ד נראה שהרמ"א מיירי כשגובין סתם לצדקה לעניים, ונותנים מכסף זה גם להאי עני, אבל כשאוספין כסף עבורו ממש א"כ הרי זה שלו לכל צרכיו, ושפיר משלמין ממנו גם לב"ח שמייתב דעתו, ויש בזה מצוה, ולא אמרינן בזה דאדעתא דהכי לא נתנו, ורק אם גבו להדיא בשביל אוכל עבורו לא ניתן לב"ח, ועיין בש"ע (תרצ"ד סעיף ב) שבמעות פורים הגבאים נותנים רק לפורים, אבל העני עושה בזה מה שירצה דמשבאו ליד עני הוי שלו לכל דבר, ולדעת הגר"א לכן הבעלי חובות גובים ממנו, אבל לדעת הרמ"א אמדינן דעת הנותנים (לעני ששט אחר פרנסתו) שיהא לפרנסתו דוקא שלא יוכלו הבע"ח לגבות ממנו בע"כ, אבל גם להרמ"א וודאי שהעני יכול לתת ממנו לבעלי חובות, ומצותו להשתדל בכך כפי האפשרות, וכמבואר ברמ"א שם.
סוף דבר אף שמן הדין פטור לעבוד, מ"מ אם יש לו כסף העודף על פרנסה המוכרחת לב"ב, כופין אותו לתת קצת לצורך פרעון חובותיו, אף שיצטרך לצמצם ובלבד שיהא לו מחייתו אפילו בדוחק, ואין אנו חוששין שדעת התורמים היתה לשלם עבור צרכיו דוקא ולא שיהא חלק מהצדקה עבור פרעון חובותיו. מיהו אם הוא בעצמו יכול לעבוד ולהשתכר והיה רגיל לעבוד להשתכר לפרנסתו, אזי כופין אותו לעבוד כהרגילו תמיד ולא להשמט בטענה שרוצה למנוע כדי שלא ישתלם לבעלי חובו, וכדאיתא בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן ס' שמסתברא שאם רגיל לעשות מלאכה ונמנע כדי שלא יגבה ממנו בע"ח שכופין אותו ע"ש, והיינו דכל דאינו כעבד אינו רשאי להמנע, ונראה דהוא הדין אם בלאו הכי חוזר על הפתחים, ראוי לחזור על הפתחים גם כדי להחזיר חובותיו, אבל אין כופין אותו על כך.
והגר"ח מבריסק זצ"ל הקשה אי פריעת ב"ח מצוה, אמאי אין דינו ככל מצוות עשה דעד חומש מנכסיו חייבין לשלם ותו לא, ובפשוטו במלוה רק מחזיר מה שקיבל ולא נחשב מבזבז מנכסיו ושאני, אבל נראה בלאו הכי ל"ק שחיוב חומש היינו רק כשזהו למעלה משויו הרבה, כמו ר"ג ששילם אלף זוז לאתרוג, אבל כפי שויו חייבין בכל מ"ע וכמבואר בבה"ל (תרנ"ו) ע"ש. ואף אי נימא שלא כדבריו, מ"מ פריעת ב"ח מצוה שלו היא בממון שלו, כפי שיעור שמסדרין לב"ח. וכיון שהמצוה כן לתת מממונו כפי החוב פשיטא דחייב בכל אופן שמצותו כן. ועוד אינו דומה המצוה להשיב ממון חבירו שלקח או הזיק לכל מ"ע שיסודו דלא מחויב ביותר מחומש כדי שאח"כ לא יתבטל ממ"ע הרבה, אבל כאן אדרבה ראוי לחייבו, דהוא חייב עצמו בכך בהאי כסף, ופשוט.
סוף דבר. אם יש לו כסף בין ממלאכתו ועסקיו בין שנתנו לו לצרכיו ויכול לצמצם, חייב להצטמצם כדי לתת לב"ח. ואינו יכול לפטור עצמו בטענה שקיבל הכסף רק לצורכי עצמו וב"ב לבד, אלא אם כן התנו הנותנים כן להדיא. ואם מערים ואומר שהכסף שהוא מקבל זה רק למזונות אבל כשלעצמו חי ברווח ויכול לדרוש בסתמא לצרכיו ולא לפרש למזונות לבד ואינו עושה כן, ה"ה מזלזל במצוה חמורה דפריעת ב"ח ולוה רשע ולא משלם, ואם יש לו דירה משלו חייב למוכרה כדי לשלם חובותיו, הכל כפי מה שיורו בית דין. שלא מחייבין למכור אלא כשאין סיכוי אחר והמלוה מפציר לתשלומין אזי אף שימכור דירתו זכותו כן. וכשהלוה מזלזל בחובותיו לשלם יש להורות ללוה מהי חובתו מדין תורה. (ומיהו בעיקר הדין שחייב בעל חוב למכור דירה שגר בו ולגור בדירה שכורה צ"ב, שלפעמים יש תביעה קודמת לאשתו שנשאה לו על דעת שיקנה דירה ויגורו שמה, ועולה עמו ואינה יורדת לדירה פחותה, וכ"ש כשהדירה רשומה גם על שמה, אבל אפילו כשרשומה רק על שמו, התחייב לה קודם ועל דעת כן נשאה וכמ"ש, ומיהו תלוי אי התחייב החובות בידיעתה והסכמתה, וכן יש עוד הרבה דברים שעל בית דין לדרוש ולחקור כשרוצים לחייב אותו למכור דירתו שגר בו לשלם לבעל חובו ואכמ"ל).
שאלה: נצרך לבריות ולוה ואינו יכול לפרוע אם חייב לחזור על הפתחים כדי לפרוע חובו
בא לפני בן תורה שלוה סכום כסף, ועכשיו בהגיע זמן הפרעון טוען שאין לו להחזיר, והמלוה טוען שכמו שחוזר על הפתחים כדי להשיג אוכל ושאר צרכיו, כן עליו לחזור על תשלום חובותיו, שבאמת גם הם צרכיו. אכן הלוה טוען דמה שהוא חוזר על הפתחים ומבזה עצמו היינו רק לצורך פרנסת ב"ב שמוכרח, אבל לפרעון חובות אינו חייב לעשות כן, ואף שיש לו זמן שיש לו ולבני ביתו כל צרכיו מצדקה, אינו מוכן לתת מזה לבע"ח וטוען שעבור זה לא נתנו לו.
ולע"ד נראה דאף שלמ"ע אין חיוב אלא עד חומש מנכסיו, וכ"ש שאינו מחוייב לחזור על הפתחים וכמבואר בירושלמי פ"ק דפאה, היינו משום שהנצרך לבריות זהו בזיון רב, וביותר מחומש לא חייבו שמא יצטרך לבריות, וכ"ש אם באמת ירד מנכסיו וצריך לחזור על הפתחים ולהתבזות, אינו חייב למ"ע, אבל מי שכבר בלאו הכי צריך לבריות לכל צרכיו, למה יגרע תשלום חובותיו משאר צרכיו, ונראה דחייב להשתדל להשיג כסף כדי לקיים מצות פריעת בעל חובו, אף שאין כופין אותו על כך וכמו שיבואר.
ונראה דהנה נחלקו הפוסקים אם בעל חוב חייב להשכיר עצמו, וקיימא לן מסדרין לב"ח ואינו חייב לתת הכל, ובש"ע ח"מ (צ"ז סעיף ט"ו) כתב דבעל חוב אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע, וע"ש בפתחי תשובה בשם רמ"א שבאמת חיוב מוטל עליו, אבל אנו לא כופין אותו, ולפ"ז בנדון דידן אף שאין בידינו לכופו לכך אבל באמת הלוה עצמו חייב לשלם ואף לחזור על הפתחים כנ"ל.
מיהו באופן שהלוה אינו חוזר על הפתחים, רק אחרים מסתובבים בשבילו ומקבל כל חודש כסף כדי להחיותו, אי אפשר לכופו לחזור על הפתחים. ונראה דהיינו דוקא אם אכן חי בצמצום גדול אזי אי אפשר לנו לנכות, אבל אם חי ברווח, ראוי לנו לכופו וליקח ממנו כסף לאחר שמשאירים לו ולב"ב כדי ההכרח ממש לבד, וכדין מסדרין לבעל חוב הנ"ל.
אמנם נחלקו הרמ"א והגר"א בהלכות צדקה (ס"ס רנ"ג), ולרמ"א כשגובין לצדקה לא הותר לבעלי חובות לגבות מהצדקה, ובביאור הגר"א שם פליג שגובין ממעות צדקה שלו לב"ח, ולע"ד נראה שהרמ"א מיירי כשגובין סתם לצדקה לעניים, ונותנים מכסף זה גם להאי עני, אבל כשאוספין כסף עבורו ממש א"כ הרי זה שלו לכל צרכיו, ושפיר משלמין ממנו גם לב"ח שמייתב דעתו, ויש בזה מצוה, ולא אמרינן בזה דאדעתא דהכי לא נתנו, ורק אם גבו להדיא בשביל אוכל עבורו לא ניתן לב"ח, ועיין בש"ע (תרצ"ד סעיף ב) שבמעות פורים הגבאים נותנים רק לפורים, אבל העני עושה בזה מה שירצה דמשבאו ליד עני הוי שלו לכל דבר, ולדעת הגר"א לכן הבעלי חובות גובים ממנו, אבל לדעת הרמ"א אמדינן דעת הנותנים (לעני ששט אחר פרנסתו) שיהא לפרנסתו דוקא שלא יוכלו הבע"ח לגבות ממנו בע"כ, אבל גם להרמ"א וודאי שהעני יכול לתת ממנו לבעלי חובות, ומצותו להשתדל בכך כפי האפשרות, וכמבואר ברמ"א שם.
סוף דבר אף שמן הדין פטור לעבוד, מ"מ אם יש לו כסף העודף על פרנסה המוכרחת לב"ב, כופין אותו לתת קצת לצורך פרעון חובותיו, אף שיצטרך לצמצם ובלבד שיהא לו מחייתו אפילו בדוחק, ואין אנו חוששין שדעת התורמים היתה לשלם עבור צרכיו דוקא ולא שיהא חלק מהצדקה עבור פרעון חובותיו. מיהו אם הוא בעצמו יכול לעבוד ולהשתכר והיה רגיל לעבוד להשתכר לפרנסתו, אזי כופין אותו לעבוד כהרגילו תמיד ולא להשמט בטענה שרוצה למנוע כדי שלא ישתלם לבעלי חובו, וכדאיתא בשו"ת הרדב"ז ח"א סימן ס' שמסתברא שאם רגיל לעשות מלאכה ונמנע כדי שלא יגבה ממנו בע"ח שכופין אותו ע"ש, והיינו דכל דאינו כעבד אינו רשאי להמנע, ונראה דהוא הדין אם בלאו הכי חוזר על הפתחים, ראוי לחזור על הפתחים גם כדי להחזיר חובותיו, אבל אין כופין אותו על כך.
והגר"ח מבריסק זצ"ל הקשה אי פריעת ב"ח מצוה, אמאי אין דינו ככל מצוות עשה דעד חומש מנכסיו חייבין לשלם ותו לא, ובפשוטו במלוה רק מחזיר מה שקיבל ולא נחשב מבזבז מנכסיו ושאני, אבל נראה בלאו הכי ל"ק שחיוב חומש היינו רק כשזהו למעלה משויו הרבה, כמו ר"ג ששילם אלף זוז לאתרוג, אבל כפי שויו חייבין בכל מ"ע וכמבואר בבה"ל (תרנ"ו) ע"ש. ואף אי נימא שלא כדבריו, מ"מ פריעת ב"ח מצוה שלו היא בממון שלו, כפי שיעור שמסדרין לב"ח. וכיון שהמצוה כן לתת מממונו כפי החוב פשיטא דחייב בכל אופן שמצותו כן. ועוד אינו דומה המצוה להשיב ממון חבירו שלקח או הזיק לכל מ"ע שיסודו דלא מחויב ביותר מחומש כדי שאח"כ לא יתבטל ממ"ע הרבה, אבל כאן אדרבה ראוי לחייבו, דהוא חייב עצמו בכך בהאי כסף, ופשוט.
סוף דבר. אם יש לו כסף בין ממלאכתו ועסקיו בין שנתנו לו לצרכיו ויכול לצמצם, חייב להצטמצם כדי לתת לב"ח. ואינו יכול לפטור עצמו בטענה שקיבל הכסף רק לצורכי עצמו וב"ב לבד, אלא אם כן התנו הנותנים כן להדיא. ואם מערים ואומר שהכסף שהוא מקבל זה רק למזונות אבל כשלעצמו חי ברווח ויכול לדרוש בסתמא לצרכיו ולא לפרש למזונות לבד ואינו עושה כן, ה"ה מזלזל במצוה חמורה דפריעת ב"ח ולוה רשע ולא משלם, ואם יש לו דירה משלו חייב למוכרה כדי לשלם חובותיו, הכל כפי מה שיורו בית דין. שלא מחייבין למכור אלא כשאין סיכוי אחר והמלוה מפציר לתשלומין אזי אף שימכור דירתו זכותו כן. וכשהלוה מזלזל בחובותיו לשלם יש להורות ללוה מהי חובתו מדין תורה. (ומיהו בעיקר הדין שחייב בעל חוב למכור דירה שגר בו ולגור בדירה שכורה צ"ב, שלפעמים יש תביעה קודמת לאשתו שנשאה לו על דעת שיקנה דירה ויגורו שמה, ועולה עמו ואינה יורדת לדירה פחותה, וכ"ש כשהדירה רשומה גם על שמה, אבל אפילו כשרשומה רק על שמו, התחייב לה קודם ועל דעת כן נשאה וכמ"ש, ומיהו תלוי אי התחייב החובות בידיעתה והסכמתה, וכן יש עוד הרבה דברים שעל בית דין לדרוש ולחקור כשרוצים לחייב אותו למכור דירתו שגר בו לשלם לבעל חובו ואכמ"ל).
