פרשת קורח מספרת על קואליציה של גורמים שחוברים יחד כדי להתקומם כנגד הנהגתם של משה
ואהרן. מהי טענת המורדים?
התורה נותנת להם פתחון פה מצומצם , אבל ניתן לזקק שני ערכים מרכזיים סביבם נסובה ההתקוממות.
מדברי המורדים, "כל העדה כולם קדושים", ברור שהם מחפשים מצב שוויוני יותר מהקיים. לאחר
מכן, מתגובת משה אליהם מתקבל הרושם שהם מבקשים לעצמם תפקיד בעולם הקדושה – כהונה.
שתי השאיפות, לקדושה ולשוויון, הן שאיפות ערכיות שעשויות לעורר אמפתיה.
בתגובתו, משה רבנו מציע מענה לשתי הבעיות הערכיות שעלו בדברי המורדים. בדיבורו הראשון הוא
פונה לקורח ולכל עדתו ומזמין אותם לשים קטורת לפני ה', ובכך לנסות ולהיבחר לכוהנים. בדיבורו
השני, משה פונה לקורח ובעקיפין גם לבני לוי כולם )שכנראה היו גורם משמעותי בהתקוממות(, ומזכיר
להם שכבר כעת יש להם מקום מכובד בעולם הקדושה, לעבוד את עבודת המשכן.
בשלב הזה עובר משה לפנות אל המפלגה האחרת בקואליציי ת המורדים, דתן ואבירם. הוא שולח
לקרוא להם, אבל הם כלל לא מגיעים. הם שולחים אליו תשובה חצופה המבטאת כפירה בה' ובטובתו:
לא א"י אלא מצרים היא הארץ הזבת חלב ודבש האמיתית, ואתה משה – סתם מׂשתרר עלינו . בתגובה
לכך בא הפסוק הבא:
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוָה אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.
במדבר ט"ז ט"ו
זועקת כאן השאלה, כאשר משה אומר "אַל תֵּפֶׁן אֶׁל מִּנְחָתָם", על איזו מנחה הוא מדבר? הרי דתן
ואבירם לא ביקשו להקריב או להקטיר דבר.
רש"י מביא את תשובת המדרש, לפיה מדובר על חלקם של המורדים בקורבן התמיד. עם זה מוסיף
רש"י שזה אינו פשט הכתוב, ולפי פשוטו הכוונה היא לקטורת שהם אמורים להקריב למחר, ואותה
משה מבקש שה' לא יקבל. אך גם פירוש זה קשה, כפי שכותב רמב"ן:
ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן, שחרה לו על דבריהם
- והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת!
ואכן, ניתן לה יווכח שמבחן הקטורת הוצע לקורח ולנשיאים ולא לדתן ואבירם, וגם בהמשך הפרשה
ניכר שאין הם שייכים לעניין הקטורת.
רמב"ן מציע פיתרון אחר: משה מבקש שה' לא ישעה אל מנחה עתידית שעתידים דתן ואבירם להביא,
בין אם תפילה או קורבן. אך גם בהצעה זו יש דוחק. למה שמשה יתייחס למנחה עתידית לא ידועה
שאולי יביאו דתן ואבירם? ועוד, למה שהם בכלל יביאו מנחה כזו, הרי ברור שהם כופרים בכל המהלך
האלוקי?
לכן נציע הצעה חדשה.
בפסוק המדובר משה כלל לא מגיב לדברי דתן ואבירם. הם עצמם לא ראויים
לתגובה, שהרי הם לא שואלים שאלה; הם קובעים קביעה, הכופרת בכל הטובה האלוקית מתחילה
ועד סוף. בנוסף, נראה שכוחם הפוליטי אינו משמעותי, להבדיל מקורח שמגובה ב250- נשיאים.
ואכן, משה לא מדבר כאן אל דתן ואבירם. הוא מתפלל אל ה' שלא יפנה אל "מנחתם". אך מיהו
המושא המרומז בביטויים " מנחתם ", "לא חמור אחד מהם נשאתי"?
נראה שמשה ממשיך כעת לדבר על קורח והנשיאים! קודם לכן, סבר משה כי קורח בא בטענה אמיתית,
שהרי שוויון וקדושה הם ערכים אמיתיים. אך כעת הוא נוכח שקורח ואנשיו חברו לרשעים גמורים,
2 מחרחרי ריב ומדון – דתן ואבירם.
מעתה, משה מבין שאין פה שאלה אמיתית. מתברר כי הדרישה
הצדקנית לשוויון בקדושה אינה אלא אמתלה למרד פוליטי המונע מאינטרסים אישיים וממידות רעות.
מי שפועל מכוונות טהורות איננו חובר לאנשים כמו דתן ואבירם אלא סולד מהם. כאשר משה מבין
עם מי יש לו עסק, הוא מתפלל לה' שלא יקבל את מנחתם – של קורח ועדתו , וכוונתו לקטורת שהם
אמורים להביא למחרת.
להבנה הזו של דברי משה חשיבות גדולה לחיינו. החיים, ובפרט הזירה הפוליטית, מלאים בקונפליקטים
מסובכים. לעיתים יש לנו טענות כבדות משקל כנגד הסדר הקיים, טענות המבוססות על ערכים אמיתיים
ונכונים, ומתעורר רצון עז לפעול.
או אז עולה השאלה: האם אני פועל בכוונות טהורות, או שמא בהשפעה סמויה של מידות רעות ומניעים
אנוכיים נסתרים?
במקרה כזה כדאי לבחון: עם מי אני בוחר לשתף פעולה, וכנגד מי?
דפוס שיתופי הפעולה מהווה אבן בוחן לטוהר הכוונות, כדברי הפתגם "אמור לי מי חבריך ואומר לך
מי אתה".
הנטייה לחבור לגרועים יותר כנגד ה גרועים פחות, מלמדת על פעולה ממניעים לא נקיים
כגון קנאה, שנאה, פחדנות או רצון למצוא חן. מי שהטוב והצדק בראש מעייניו, יעדיף לכרות ברית עם
הפחות גרועים. כדוגמה לדבר, נזכיר שתי דוגמאות קיצוניות לבריתות כאלה במלחמת העולם השנייה.
בקיץ ,1941 כאשר היטלר ימ"ש פלש לברית-המועצות, צ'רצ'יל התייצב לפני בית- הנבחרים בלונדון
והודיע כי יתמוך בסטלין עד נשימת אפו האחרונה. הוא ספג על כך ביקורת קשה מבית: סטאלין כבר
נודע באותה עת כרוצח המונים אכזרי )בטיהורים הגדולים(. האם מגיע לו שבריטניה תעמוד לצדו?
צ'רצ'יל היה יכול לחמוק מהביקורת אילו היה נוקט בעמדה ניטרלית ביחס לנעשה באירופה, בבחינת
"שב ואל תעשה". הוא היה יכול להצדיק עמדה כזו בשלל טיעונים צדקניים – שהיו מחביאים מאחוריהם
מניעים אפלים של פחד והדוניזם, שהרי בחירה כזו הייתה חוסכת לבריטניה הרבה דם, יזע ודמעות.
אך לאותו אמיץ-לב היה ברור שבחירה כזו היא כשל מוסרי חמור. צ'רצ'יל הבין שבעת שהנאצים
שולטים באירופה, המטרה העליונה והבלעדית היא להביסם, ומוטב לסתום את האף ולחבור לכל גורם
מפוקפק אחר למען המטרה הנעלה הזו. ואכן, כאשר שאלו אותו מבקריו איך יתכן שהוא פתאום נהיה
חבר של סטאלין, הוא ענה באירוניה האופיינית לו: "אילו היה היטלר פולש לגיהינום, הייתי מוכן
להתייצב לפני בית-הנבחרים ולהשמיע כמה מילים בזכות השטן".
בחירתו של צ'רצ'יל העידה על טוהר כוונתו: הוא העדיף להתחבר עם הפחות גרוע כנגד הגרוע מכל,
ואכן יש לו זכויות רבות בהצלת העולם מ"רייך אלף השנים" שהיטלר הבטיח להשיג.
ברית פחות מפורסמת באותה מלחמה הייתה "מבצע עולם תחתון" (Underworld Operation). זו
הייתה ברית חשאית בין הצי האמריקאי (Navy ) לבין ראשי המאפיות של ניו יורק, לאקי לוצ'יאנו
האיטלקי ומאיר לנסקי היהודי. ראשי המאפיה, ששלטו ביד רמה בנמלי החוף המזרחי, התחייבו להגן
על הנמלים מהשפעת מדינות הציר, לספק עליהן מודיעין ולמנוע שביתות בנמלים, ובתמורה רשויות
החוק העלימו מהם עין באותה תקופה.
בשני המקרים, צ'רצ'יל ומפקדי הצי האמריקאי זיהו את גרמניה וגרורותיה כסכנה הרצינית ביותר
לעולם, והעדיפו לשתף פעולה עם הרע במיעוטו כנגד הרע המוחלט. אלה דוגמאות מאלפות לאופן שבו
שיתופי פעולה ובריתות מהווים אינדיקציה לאומץ מוסרי. האם אתה באמת פועל לטפל בבעיה החמורה
והדחופה ביותר, או שאתה נלחם במי שקל ונוח להילחם בו כי זה מרגיש צודק ומזכה אותך באישור
חברתי – וכי אין בך את האומץ והעוז לעמוד אל מול הסכנות החמורות באמת?
מנגד, כדוגמה שלילית, מרתק להתבונן בברית המוזרה שנרקמה בעשורים האחרונים בין השמאל
הרדיקלי העולמי לבין האסלאם הרדיקלי. ברמה הערכית זוהי לכאורה ברית בין הפכים, ממש כמו
הברית בין קורח המבקש קדושה לבין דתן ואבירם העורגים למצרים. קשה להבין כיצד התמיכה
המפתיעה שארגונים כמו חמאס וחיזבאללה זוכים לה במערב, מנומקת בשם ערכים מערביים קלאסיים
של צדק ושוויון. הצלחת הקואליציה הזו יכולה להביא רק לתוצאה אחת: פירוק התרבות המערבית –
מה שלא יקדם את אותם ערכים שהשמאל הרדיקלי מנפנף בהם אלא להפך, יסיגם אחור. לפיכך
מתעורר החשד, שמא המכנה המשותף האמיתי בין השמאל הרדיקלי לבין האסלאם הרדיקלי הוא
השנאה לעולם המערבי – ובתוך זה גם אנטישמיות.
סקרנו כמה קואליציות מעניינות – החל מקורח ודתן ואבירם, דרך שיתופי פעולה של אויבים מושבעים
כנגד הנאצים, וכלה בחבירה המשונה של השמאל הרדיקלי לאסלאם הרדיקלי. המסקנה היא שבדפוס
שיתופי הפעולה יש כדי ללמד על טוהר הכוונות.
אבן הבוחן הזו חשובה בכל זמן ובכל דור. תמיד יש בעיות רבות הדרושות תיקון; פוליטיקאים ואנשי
תקשורת מיומנים בהסטת תשומת לבנו מהבעיות החמורות אל עבר בעיות משניות התואמות את
האג'נדה שלהם. אומנות זו הייתה מוכרת כבר בעת העתיקה, אז הקיסר הרומי ידע להסיח את דעת
העם מהבעיות האמיתיות בעזרת "לחם ושעשועים".
במידה שאנחנו באים לפעול בזירה הפוליטית, עלינו להתאזר בכנות ובאומץ. יש לערוך דירוג כן ואמיתי
של הבעיות; לתעדף את הבעיות הדחופות והמסוכנות ביותר; ולשם כך להיות מוכנים לשתף פעולה
עם מי ששותף לרצון לטפל בנושאים החשובים ביותר – גם אם ברמה האישית או האידאולוגית אנחנו
מסתייגים ממנו . לעומת זאת, חבירה לדתן ואבירם – גם באצטלה של קידום ערכים יפים כמו קדושה
ושוויון – היא כשל מוסרי.
מימוש העקרון הזה הלכה למעשה אינו פשוט, ודורש מידה של אמת פנימית ו כוחות נפש רבים. ועל
כך אנחנו מתפללים מדי בוקר, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע, ודבקנו ביצר הטוב ובמעשים טובים וכוף את יצרנו להשתעבד לך ותננו היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו....
הרב ת. גרינברג
