א . וישם דבר בפי בלעם או מלאך או חכה
על הפסוק ים (במדבר כג ה) וַיָּשֶׂם ה ' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם , אומרת הגמ' (סנהדרין קה:) וישם דבר בפי בלעם רבי אלעזר אומר מלאך - כלומר, בורא העולם שם לו בפיו 'מלאך'. רבי יונתן אמר חכה . חכה זה האופן איך שתופסים דגים, כך הדג נלכד. זאת אומרת ששני דברים אפשר לשים בפיו, או חכה, זה שמים בפה לדג שלא יכול לדבר. דג לא מסוגל להשמיע קול דרך הפה.
הדבר השני שאפשר לשים בפה זה 'מלאך'. הכוונה לזה כנראה נסמך על דברי הגמ' (חגיגה יד.) שאומרת: דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד שנאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם . וכך בהרבה מאד מקומות, בתורה שבכתב המלאך נקרא דברו יתב', (תהילים קמז יח) יִשְׁלַח דבָרוֹ וְיַמְסֵם (שם קז כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָאֵם (ישעיה נה יא) כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקם.
כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו: כתוב כאן שדיבור, נקרא שליח. וזה ענינם ומציאותם של המלאכים. זה פירוש המילה והמושג 'מלאך'. ואם מוצאים שהדיבור של הקב"ה נקרא שליח, שליח מופיע במקום שהמשלח עצמו צריך להופיע. הוא שולח שליח שהוא כמותו, ומייצג אותו, והוא עושה את מה שהמשלח צריך היה לעשות. דהיינו, השליח עומד במקומו.
כיון שאנו מוצאים שדבריו של בורא העולם נקראים ' שלוחים', יִשְׁלַח דְּבָרוֹ , אם כן הדיבורים, בכל מקום שהם מגיעים, הם האופן שבהם כביכול הוא עצמו מתגלה. זה נקרא שליח. מה שמייצג, מה שבא, מה שיש עליו דין של כמותו. כמוהו. שליח הוא כמותו. אז כשכתוב וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם, פירוש בורא העולם שם דיבורים משלו, והם נקראים שלוחיו, 'מלאך'. דהיינו, ישלח דברו לתוך פיו של בלעם, ואותו דיבור עשה הצליח את אשר שלחתיו. לכן, 'דבר' פירושו 'מלאך', מי שמשתלח על ידי בורא העולם. זה מ"ד אחד ש'דבר' זה 'מלאך'.
המ"ד השני שסובר ש'דבר' זה 'חכה', אז 'דבר' זה לא לדיבור, אלא חפץ. והרי כל העצמים נקראים 'דברים', כידוע. (אבות ד ג) ואין לך דבר שאין לו מקום: . (במדבר לא, כג) כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ. ה'דבר' כאן משמש חפץ.
איזשהו דבר בין יתר הדברים שנמצאים בעולם. אז אצל בלעם הכוונה לא לדיבור, אלא לדבר שתפקידו להיות מושם בפה. והגם שיש עוד דברים ששמים בפה, לדוגמה, דברי מאכל. אבל בהתאם לנושא מה שנוגע, ומה ששייך לנושא שלפנינו, אותו דבר בפי בלעם, זה איזה שהוא דבר המושם בפה שתפקידו ועל ידו הפה נשלט. לכן הוא מפרש 'חכה'.
המחלוקת שביניהם היא מה מקורם של אותם דיבורים שבלעם דיבר. ה'חכה', לא אפשרה לו לדבר כרצונו, והוציאו שאבו ולקחו ממנו, אך ורק את אותם דיבורים. אבל אלה דיבורים שנחצבו ויצאו מבלעם בעצמו. ומי שסובר 'מלאך', הדיבורים האלה לא היו דיבורים שלו. אלא בורא העולם השתמש בו ממש כמו באתון שלא דיברה דיבורים משלה. בכל אופן, בגמ' זה כתוב כמחלוקת. שתי דעות. חד אמר כך וחד אמר כך.
מצד אחד יש לנו אפשרות להניח, לתפוס, להבין, שהדיבורים האלה נלקחו מבלעם בעצמו. דהיינו, הם היו דיבוריו שלו. ורק אילו היו מאפשרים לו, היה מבטא אותם בקללות. לכן שמו חכה בפיוו אז ביטא את דיבוריו באופן אחר. אבל לא היו דיבורים שהושמו בפיו, אלא היו דיבוריו שלו. החכה לא יוצרת דיבורים חדשים, רק מטה אותם מכיוון אחד לכיוון שני. במקום בערוץ הזה, בערוץ הזה. אבל הדיבורים עצמם, הם דיבוריו שלו. וזה דבר שצריך להתבונן בו. איך יתכן? האם הוא לא אמר ולא התכוין לזה? הוא התכוין למשהו אחר בכלל. ואנו עושים מהדיבורים האלה כדיבוריו שלו. האם צריכים 'חכה', להטות את הדבר הזה בעצמו לכיוון אחר. כאן אנחנו צריכים קצת לנסות להבין.
ב . הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב
וכדי להבין זאת ננסה לבאר עניין מאוד עקרוני. זאת שאלה שנשאלת כבר כמה אלפי שנים. מדוע רוצים כולם לעקור אותנו מן השורש? מדוע שונאים אותנו כל כך? כולם, בלי יוצא מן הכלל. וכל גוי שאומר לא כך, הוא או טיפש או שקרן או שניהם יחד. זאת עובדה. (ספרי במדבר סט, תנחומה שמות כד, כז, ילק"ש בהעלותך תשכ"ב ורש"י בראשית לג ד ועוד)
ר"ש בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב . וכשם שעשו שונא ליעקב, כך ישמעאל עוין ליצחק וליעקב. על הפסוק (דברים ל ז): וְ נָ תַ ן ה' אֱלהֶים אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיך וְעַ שׂנְאֶי אֲשֶׁר רְדָפוּ:, אומר רבינו בחיי:
"אויביך" ישמעאל, "שונאיך", עשו. זאת עובדה. ברור לגמרי ולא מוטל בספק.
ומבין כל באי עולם, כל מי שמודה על האמת, חייב להודות שבודאי היה טוב יותר אם... ואמנם יש כאלו שמוכנים בדיעבד לקבל אותנו, ויש כאלה שגם את זה לא, אבל הכל מודים שבודאי הכל היה טוב יותר אילו לא היינו בכלל. קצת עדיני הנפש שבהם, היו שמחים אם מישהו אחר יעשה את זה. וה פחות עדינים, מוכנים להירתם מיד למשימה הזאת. אלו עובדות. לא יעזור שום דבר אם נעצום את העיניים, או באיזה אופן שהוא נטמון את הראש בחול. אלו דברי הבל.
כלל ישראל, אם הם תובעים או מבקשים לעצמם בסך הכל זכות קיום, אז זה כבר כתוב, שזה בתנאים מאד מסויימים. אם כן כן, ואם לא לא, כמו כל תנאי. אם לא, אז אין זכות. פשיטא. אבל מדוע אצל ישראל זה כך, הרי אין שום יצור בעולם שזה נידון עצם הקיום שלו בעולם. הרי אם היה מישהו מכריז בעולם, שסוג מסויים של 'מקקים', צריכים להשמיד ולבער אותם מן העולם לגמרי, היו מוציאים אותו מחוץ לחוק. ח"ו! אי אפשר לעשות דבר כזה. ואותם מחוקקים, אין בליבם שום ספק, ש אותנו בודאי צריך לסלק מן העולם. אלו הם העובדות. כל מי שכופר בזה, אז הוא כופר במציאות קיימת. ואנחנו יודעים את זה מהתורה.
העובדה הזאת עצמה, קיימת, ולא מוטלת בספק, ואנו חייבים לזכור את זה, שחיים בעולם שכך הם פנים. רגילים מאד מאד לרמות את עצמנו. אמנם לא כל יום רואים את זה אבל זה די תכוף. ובין מאורע למאורע יש די זמן לעיכול. שיעור שכחה. בערך שעה, שעה וחצי, ושכחנו. והנה מאורע חדש, מזכיר לנו, וגם הוא לא מוסיף הרבה.
כבר ראינו את זה. גם זה יעבור. הרי זאת עובדה שהיא תמוהה מאד, זה נראה בלתי אפשרי. מה זה צריך ללמד אותנו? איך מבינים דבר כזה? למה זה ככה?
ושום הסבר ממיני ההסברים ששומעים בעולם לא יעזור. 'מפני שהם עשו כך... ' כל הדברים האלה הם עלבון לשכל של ילד בן ארבע... וזאת עובדה שזועקת לשמים. איזה מין דבר זה? היום זה כבר מאות ואלפי מליוני בני אדם. המון עצום, והרוב המכריע של העולם המתורבת מתנהג, מתייחס, בצורה כזאת, בלתי אפשרית, בלתי מובנת. מה זה? מאיפה זה בא?
אלא אנו אין לנו אלא דברי תורה, מה שהתורה מגלה לנו. כתוב בגמ' (שבית פט.): מאי הר סיני הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו ... דאמר רבי אבהו הר סיני שמו ולמה נקרא הר חורב שירדה חורבה לעכו"ם עליו , כתוב כאן שאומות העולם שונאים אותנו בגלל סיני. 'סיני' זאת סיבה לשנאה. ומכיון ששם קיבלנו תורה, משה קיבל תורה דווקא מ'סיני', מהמקום שקיבלנו תורה, משם ירדה לעולם אותה שנאה שלא מאפשרת לנו להתקיים, מפקיעה מאיתנו זכות קיום. ננסה להבין את הדברים האלה.
ג . בונה עולמות ומחריבן הצורה האמיתית שמבטלת את כל הצורות הקודמות
והנה המהר"ל (באר הגולה הבאר הרביעי). מביא חז"ל (ב"ר ג ז ) אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי. התהליך של מעשה בראשית היה בונה עולמות ומחריבן, בונה עולמות ומחריבן. עצם הבריאה הייתה בצורה כזאת. אז המהר"ל מבאר את זה על דרך הפשט. שפירוש הדברים, שכל צורה, שהיא משוכללת וגבוהה יותר, עושה את הצורה הקודמת לשבר כלי.
כך גם הדין בהלכות טומאת כלים. 'שבר כלי' שהוא בדוחק ראוי למלאכתו, שאפשר באיזה שהוא אופן לעשות, אז עדיין נקרא כלי. אבל כמ"ש (חולין כה.) כל שעתיד לשוף לשבץ לגרר וכו' מחוסר כן או אוגן או אוזן, טמא. כלי שעתיד לשוב ולשפץ ולשייף אותו בצורה יותר שלימה, כל זמן שעדיין מתכנן לתת צורה שלימה יותר לדברים, אז הדבר הזה עדיין לא נקרא כלי אלא נקרא 'ג ולמי כלים'. משום שעדיין לא קיבל תורת כלי. שם כלי זה רק כ אשר מקבל את הצורה האמיתית. והצורה האמיתית עושה את הצורה שהיא לא שלימה, לגלמי כלים. ואם יש אפשרות שהדבר הזה עצמו נעשה בצורה יותר משוכללת וטובה, אז כל כלי שלא נראה כך, הוא נקרא שבר כלי. ללמדנו שכל צורה גבוהה ו שלימה יותר, עושה צורה פחות שלימה לשבר כלי. אומר המהר"ל, שזה הסוד, ופירוש המילים, שבסדר מעשה בראשית, הבריאה הלכה והשתכללה. נעשתה יותר ויותר שלימה. דהיינו היא קיבלה צורה גבוהה יותר. אז בתחילה ' הארץ היתה תהו', אח"כ 'ויאמר אלקים יהי אור', כלפי הצורה שהגיעה עם השכלול, עם הצורה הגבוהה יותר, אז הצורה הקודמת נחשבת לשבר כלי. במילים אחרות, צורה גבוהה יותר, מביאה חורבן לצורה הפשוטה והנמוכה יותר. וכאש ר עושים את הדבר הזה בעצמו, וצרים אותה בצורה גבוהה יותר, בזה גופא ע ושים שהצורה הלא שלימה תהיה שבר כלי. היא כבר לא שווה כלום. היא כבר לא נקראת כלי בכלל. זה נקרא חורבן.
באופן שחוץ מהביאור הפשוט שהדברים האלה היו בפועל, היתה בריאה, והיה חורבן, אבל כמו שהמהר"ל מבאר, שהדבר הזה נכתב בתוך סדר הבריאה. סדר הבריאה עצמו זה, בנין וחורבן, בנין וחורבן. כל בנין, דהיינו, כל שכלול בבנין, כל צורה שלימה יותר בבנין, עושה את הבנין שעד עכשו, לחורבה. זהו סדר הבריאה.
הר חורב שירדה חורבה לעכו"ם עליו
והמהר"ל ממשיך ואומר, שזה הטעם שהתורה ניתנה בהר חורב. הגמ' אומרת, הר חורב שירדה חורבה לעכו"ם עליו . והחורבן הזה, לא היה חורבן בפועל. הם נשארו ואף אחד לא החריב אותם. הצורה החיצונית שלהם נשארה.
הדברים נשארו כמו שהיו. אבל ברגע שצורת אדם נתגלתה באופן גבוהה משוכלל ושלם יותר, זה עשה את צורת האדם שלהם, לשבר כלי. החריבה את צורת האדם שלהם. זהו החורבן שירד לאומות העולם.
ומכאן שהשנאה העמ וק ה לא יתכן שיבוא מתוך איזו שהי תודעה. אלא חייב להיות לבוא מתוך עומק, שחז"ל קוראים לו 'אינהו לא חזו, אבל מזלייהו חזו '. זה דבר שנוקב ויורד, בוקע ויורד, עד לשרשי נשמתם. וזה מצב שלא ניתן לשינוי.
מבין כל בר דעת, שאין מקום לחפש סיבות לדבר הזה. אלא זו עובדה קיימת. ובתרבות העולמית, זאת תופעה מאד מוכרת. מי שמכחיש את זה, שהדבר הזה איננו ו לא קיים, אז אלו שונאי ישראל הגדולים העמוקים ביותר.
אלו הם המכחישים הגדולים של הדבר הזה. שהדבר הזה הוא להד"ם, ולא נכון. זה פשוט שקר. זאת עלילה שהמציאו אותה חלאת אדם, אותם יהודונים. אבל זה שקר. זה לא נכון. זאת לא אמת. וגם זה דבר ידוע ומפורסם לכל. כלל ישראל חי את זה כבר המון שנים.
אבל התופעה הזאת צריכה ביאור, עיון, איך הדבר הזה הוא אפשרי? איך זה יתכן? התשובה האחת והיחידה: זאת תשובה שצריכים לחצוב אותה, מעומק ליבם של אותם אלו שהם באמת השונאים הגדולים שלנו. רק מעומק ליבם שלהם אפשר למצוא את התשובה לשאלה הזאת. הדברים האלו, זה בשורש קיומם שלהם. הם שונאים אותנו עד תהומות נשמתם. שנאת עולם. עד כדי שזה מעביר אותם על דעתם. שם נמצאת התשובה למה הדבר הזה קיים. שם, באותו עומק.
התשובה הזאת היא פרשת בלעם. היא פרשה שהגילוי העמוק שלה, הפנימי, ננסה לבאר נקודה אחת.
ד . ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם וכמ ה זעמו רגע
והנה על הפסוק (מיכה ו ה), עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. כתוב בגמ' (ברכות ז ,. סנהדרין קה.): אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה ש הקב " ה כועס בה והיינו דאמר להו נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו' מאי ל מען דעת צדקות ה' אמר רבי אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה' מלמד שכל אותן הימים לא זעם וכמ ה זעמו רגע . הקב"ה מבקש לזכור, התבוננו וראו חסדי ה', עד היכן הדברים מגיעים. כל ענינו מעלתו, כוחו ועצמו של אותו בלעם, היה רק בזה, ' ויודע דעת עליון ', הוא היה יודע את אותו רגע שבו הקב"ה כועס. כתוב (תהילים ז יב) וְאֵל זֹעֵם בְּכל יוֹם: , בכל יום ויום ישנו רגע אחד, שבו בורא העולם זועם. כועס. דהיינו, המציאות הזאת, נמצאת בעולם.
ביאור הדברים. חז"ל אומרים (ב"ר יב טו, תנחומה ועוד ומובא ברש"י בראשית א ד"ה ברא אלהים) ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראתו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (להלן ב ד) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים: , מידת הדין היתה צריכה להיות המידה שבה העולם מתנהל. אבל הקב"ה ראה ש במדת הדין אין העולם מתקיים. פירוש, אין לעולם המשך במידת הדין. משום שמידת הדין קוטעת מהר מאד. היא מחסלת. לכן עמד ושיתף עימו מידת הרחמים.
נמצא, שעצם המידה הזאת, קיימת ו צריכה להיות. אל א שבורא העולם לא ממשיך איתה הלאה. לכן הזעם קיים, אבל רק ל'רגע'. אילו היה קיים יותר מרגע, אז העולם היה מפסיק להתקיים. זאת מידה שאין לה המשך. מציאות בלי המשך, זה מה שנקרא בלשון תורה 'רגע '. (סנהדרין קה:) אל זעם בכל יום וכמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו חיים ברצונו וגו' פירוש, המידה קיימת ונמצאת. ויש מישהו שיכול לחבר את עצמו לזה. מישהו שכל מציאותו היא בעצם, אנטי קיום, ' אין העולם מתקיים '. הצורה המשוכללת ביותר של האנטי אדם, זה בלעם.
והנה במשנה כתוב (אבות ה יט) כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע . המשנה מעמידה זה לעומת זה, אלו שהם צורת האדם שעליה העולם עומד, ועליו בורא העולם ברא את הבריאה. על הפסוק (בראשית ב ד) אֵ לֶּ ה תוֹלְדוֹת הַ שָּׁ מַ יִ ם וְ הָ אָ רֶ ץ בְּהִבָּ רְאָם דרשו חז"ל (ב"ר יב ט) אמר רבי יהושע בן קרחה בהבראם באברהם בזכותו של אברהם , אברהם הוא ההבראם של שמים וארץ.
עליו הבריאה עומדת. לעומתו הצד שכנגד לאברהם-הבראם, זה להבטלם. בלעם הוא זה שמייצג את השאיפה לאין העולם מתקיים. כל קיומו הוא את ה 'ראה של אין העולם מתקיים'. הוא יכול להתחבר לאותו 'רגע' ולהמשיך ולהביא אותו לעולם. זה כוחו של בלעם. זהו כח הקללה.
כמו ש'ברכה', זה שפע של קיום שנובע מן המקור, כך קללה זה שפע העדר, דהיינו, ההיפך הגמור משפע, שנובע, מאותו מקור שהמקור הזה הוא המקור של ' אין העולם מתקיים'. האנטי קיום של העולם. כשם שהעולם יש בו הפנים של החיים, של הטוב, כך יש בו הפנים של המות והרע.
אז כתוב בחז"ל, שכל עצמו ומציאותו של בלעם, שהיה יודע דעת עליון, את השעה שבה הקב"ה כועס. ואת אותו רגע היה עושה לבסיס הקיום של העולם. את הרגע הזה ממשיך ומוריד אותו לעולם. זה כוחו של מקלל, עושה אותו ליסוד ההנהגה כולה. דהיינו, שיתקיים האין העולם מתקיים. זה היה כוחו של בלעם.
אז גדולי המפרשים, (כמה מפרשים בעין יעקב ועוד). הקב"ה אמר, זכר נא עמי, לא כעסתי באותם הימים. בכל אותם הימים לא היה גילוי למידה הזאת. לא היה כעס בעולם. כי אילו הייתי כועס, אז לא היה משתייר משונאיהם של ישראל, חלילה, שריד ופליט. אז תזכרו את החסד הגדול שעשיתי עמכם, שלא כעסתי באותם הימים.
מקשים המפרשים, אם כך, שלא היה כעס באותם הימים, כמו שכתוב (במדבר כג ח) וּמָה אֶזְעֹם אזָעַם ה': . שזה מה שאמר בלעם, אין זעם בימים האלה. ואם אין זעם, מה אני יכול לעשות? אם כן, למה היה צריך לשים בפיו חכה? או מלאך? הרי כל כוחו בטל ומבוטל. כל כוחו של בלעם הוא רק מפני שהיה יודע דעת עליון, יודע את אותו רגע שבו הקב"ה זועם. אבל הא לא זעם באותם הימים. אם אתה לא יכול לעשות שום דבר, אז למה צריכים לשים חכה בפיו? למה צריכים לשים בפיו מלאך? יגיד מה שהוא רוצה, הדברים חסרי ערך. הם חסרי תוקף, הם חסרי כוח. קושיה חזקה מאד.
אלא כפי הנראה, עיקר התירוץ נראה כך. הגמ' (ע"ז ג,: ועוד ), מבארת ש היום נחלק לרבעים. השלש שעות הראשונות הקב"ה עוסק בתורה. ושם נמצא הזעם. והגמרא (ע"ז ד:) תורה דכתיב בה אמת דכתיב אמת קנה ואל תמכור אין הקב"ה עושה לפנים משורת הדין דין דלא כתיב ביה אמת הקב " ה עושה לפנים משורת הדין . כאשר הקב"ה עוסק בתורה והרי העולם נברא מתוך 'אסתכל באורייתא וברא עלמא', ורואה את העולם שלא מתאים למה שכתוב בתורה, אז מגיע אותו רגע שבו הקב"ה כועס. רגע. יותר מזה, כבר אין העולם מתקיים. אבל אותו רגע של זעם, נמצאת פה. שלוש השעות שאחריהן, אלו הן השעות בהן הקב"ה יושב בדין. אומרת הגמרא, שדיין, אפשר שיעשה לפנים משורת הדין. כשהוא דן, הוא יכול להתחשב.
משה כתב ספרו ופרשת בלעם
ומעתה, נזכיר עוד דבר. הגמ' (ב"ב יד:) מבארת איך נכתבו הנביאים, הכתובים. וכתוב שם לשון מוזרה מאד: משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב , וזה תמוה מאד. הרי משה רבינו כמו שכתב את ספר איוב כך כתב את כל התורה כולה. כתוב כאן, שפרשת בלעם היא חלק בפני עצמו שקובע שם לעצמו.
וזה מפורסם מה מבארים רבותינו גם בשם יהושע לייב דיסקין, וגם בשם ר' חיים מבריסק. על הפסוק "וְלא קָים נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים: דרשו חז"ל (ספרי דברים שנז י ובמ"ר יד כ) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור , כמובן, שכל מעלותיו של משה רבינו, שלא היו בבלעם. אבל יש צד אחד, שנבואתו של בלעם, מקבילה, שוות ערך, לנבואתו של משה רבינו. ולא נתברר לנו במה. אז מלמדים אותנו רבותינו, ש אותה נקודה בלבד היא זאת שהביאה לנו תורה. כל הנביאים הביאו לנו נביאים, וכתובים. אבל תורה, הביא לנו רק משה רבינו. דהיינו, נבואת משה היא זאת שעל ידה נתגלתה תורה.
ההבדל שבין תורה לבין הנביאים הוא, שהנביאים, ברובם, הם, בנקודה הזאת זה כל הנביאים כולם, כל הנביאים כולם נתנבאו בכה אמר ה' . אבל משה רבינו נתנבא ב זה הדבר . משה רבינו אומר את דבר ה' עצמו. הנביאים אומרים כמו. כה אמר ה'. כך, כמו שאני אומר לפניכם. אבל את דבר ה' בעצמו הם לא יכולים להעביר.
לדבר הזה שנקרא 'תורה', צריך את נבואת משה. ועל זה אין, לא קם עוד בישראל נביא שנבואתו תהיה תורה. התורה נקראת תורת משה. אז בדבר הזה, בלעם שווה ערך למשה. פרשת בלעם נהייתה תורה. משה רבינו הוא זה ששכינה מדברת מתוך גרונו, וגם בלעם, להבדיל אלפי הבדלות, גם הוא לא דיבר מתוך גרונו. למ"ד מלאך, הרי זה ודאי ככה. על כל פנים, הדיבורים האלה היו דיבורים, שהם יצאו לכתחילה מפי בורא.
בלעם גם הוא גילה את הדבר בעצמו. דהיינו, פרשת בלעם נהייתה תורה ע"י בלעם. משה רבינו כתב את זה, כמו שהוא כתב עוד ספרים, כמו שהוא כתב את כל התורה כולה, אבל כל התורה נקראת תורתו של משה רבינו, דהיינו, כל התורה כולה נהייתה תורה רק מפני שהיא היתה נבואתו של משה רבינו. אבל פרשת בלעם, משה רבינו רק כתב אותה. אבל לא יצר אותה. השם 'תורה ' של פרשת בלעם, נעשה, חל, על ידי בלעם. אלו דברי רבותינו, וזה הפשט בדברי הגמרא.
עכשו ננסה קצת להבין. מה פירוש המילים שהקב"ה לא כעס בכל אותם הימים. האם זה שרירותי, אפשר כך ואפשר כך? וזאת האפשרות היחידה שהיתה להציל. שאם הייתי כועס, אז לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. זהו עצם סדר ההנהגה. מה קרה בימים האלה, שבורא העולם לא כעס?
אלא פירוש הדברים באמת הוא כך. אבל באמת, להבין היטב. כאמור בורא העולם כועס בזמן שהוא עוסק בתורה. משום שהתורה כתיב בה אמת. הדבר הזה מביא את הזעם, את הכעס. והרי כל התורה כולה יש לה פנים של חסד ופנים של זעם. כל התורה כולה נכרתו עליה בריתות, וכולן הן ברכות וקללות. 'אם בחוקותי תלכו', אז תקבלו את כל הברכות. אם, חלילה, 'בחוקותי תמאסו', אז כתובות קללות בתורה. הברכות והקללות הן עצם הברית. אז התורה בעצמה יש בה פנים של חסד ופנים של זעם, פנים של ברכה ופנים של קללה.
בימים האלה בורא העולם היה עסוק בתורה של פרשת בלעם. ופרשת בלעם שונה מכל התורה כולה. פרשת בלעם לא כתובים בה שום פנים של זעם. אדרבא, בפרשת בלעם כתוב, (במדבר כג כא) לא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶך בּוֹ: , ופירש רש"י ותרועת מלך בו - לשון חבה ורעות כמו רעה דוד. אוהב דוד. ויתנה למרעהו. וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהון: . שם לא כתוב, חלילה, אם בחוקותי תמאסו, או אם תעשו און, או אם תעשו עמל, או אם תעשו משהו לא נכון. אין מציאות כזאת. העובדה שהקב"ה לא כעס באותם ימים, משום שהעיסוק בתורה של פרשת בלעם, אין בו פנים של זעם.
נמצא שהקושיה מעיקרא ליכא. ישאלו למה היה צריך לשים חכה או מלאך בפיו של בלעם, הרי הקב"ה לא כעס באותם ימים? אלא הקב"ה לא כעס באותם הימים, משום שבימים הללו נתגלתה פרשת בלעם. וזה רק ע"י המלאך והחכה. ובתורה הזאת, בורא העולם היה עסוק. שם אין גילוי של זעם בימים האלה.
בְּרֵאשִית בָּרָא אֱלהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.: ובחז"ל המובא ברש"י, (שם) בראשית ברא - אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב ג) ראשית תבואתו . וזה פסוק בנביא (ירמיה בג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם ה': כלל ישראל, נקראת ראשית. אומר רש"י, פירוש המילה בראשית, בשביל ראשית, בגלל ראשית, בסיבת ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. הראשית שבגללה אלקים ברא את השמים ואת הארץ, היא התורה שנקראת ראשית, התורה אומרת על עצמה, (משלי ח כב) ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז: , בגלל , בסיבת התורה וישראל, נברא העולם.
נמצא, בעומק הדברים שלא יתכן, עולם בלי כלל ישראל. כל אחד אחר בעולם, יכול להיות ויכול לא להיות. הדבר לא משנה הרבה. כל צורת אדם אחרת, היא אפשרית. היא יכול גם להיות, אבל באותה מידה יכולה גם לא להיות. אבל כלל ישראל, חייב להיות בעולם. בלעדינו אין עולם. צריך לזכור ולהבין את זה, זאת המילה הראשונה שהתורה מגלה לנו. בשביל זה ברא אלקים את השמים ואת הארץ.
רצונו של בורא העולם לברוא את העולם, זה רצון שהוא מעבר לכל טעם ודעת. על רצון אין לשאול למה . רצון לברוא את העולם, זה רצון שהוא עדיין אתו, באמיתתו הנעלמת. במקום שאנחנו לא יכולים אפילו להעלות על הדעת, ושום מחשבה לא תופסת, או אפילו נסיון להבין, למה הוא רצה. כשהוא רצה אז העולם עדיין לא היה. אז בכלל לא שייך שנתחיל להתבונן בדבר הזה. זה לגמרי מעבר לנו.
בלעם רצה לעקור את ישראל מן השורש, כמו שרש"י (במדבר כב כח) אומר, ובמקום לפגוע בענפים, הוא חתר לפגוע בשורש השורשים. להיכנס פנימה, ולעקור את ישראל מן השורש. ו הוא ראה שזה בלתי אפשרי. (במדבר כג ט) כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ. ראה שעצם הקיום של עם ישראל, זה תשתית קיום של העולם. על זה העולם עומד וקיים, ולא יכול להיות תלוי בנסיבות. הדבר הזה לא נתון לשיקול דעת. זאת עובדה, שהיא המציאות עצמה. כאן לא יתכן שינוי.
בלעם התכוין בכל ליבו, בכל מציאותו שלו, לעקור את ישראל מן השורש. וכמו שהגמ ' (גיטין נו:), מספרת על אונקלוס שהתגייר, הוא היה מקורב למלכות (בן אחותו של טיטוס, מי שהחריב את הבית). וכתוב שם ש הוא העלה בנגידא, כלומר, דורש אל המתים הוא עוד עשה את זה כגוי, ו התקשר לכל מיני אנשים שנמצאים בעולם ההוא. הוא התחבר אל בלעם. ושאל אותו מיהו החשוב בעולם האמת? מי הוא צורת האדם העיקרית בעולם האמת? אז הוא ענה לו בלי פקפוק, ישראל. אז שאל אותו: להידבק בהם? אמר לו, השתדל לעשות להם צרות כמה שיותר. תרדוף אותם, תשתדל לעקור אותם מן השורש.
הגמ' מתכוונת לומר לנו, שהדבר הזה היה כל כך עצם מציאותו, עד שזה לא שייך אחרת, ועד כמה שהוא זה הוא, אז הוא שונא אותנו. הדבר הזה מצורף לעצם הזהות שלו. כל עצמו, לעקור אותנו מן השורש. הסיבות לכך יכולות להיות אך ורק, משום שאם אנחנו צורת אדם, אז הוא לא אדם. דהיינו, אם אנחנו כן, אז הוא לא. ואם הוא כן, אז אנחנו לא. באופן, שכל מציאותו מחייבת את העקירה שלנו מן השורש.
לכן, עומק השנאה שלו, היא שכל עצמו היא העקירה שלנו מן השורש, עומק הדבר הזה הוא הוא עצם המעלה שלנו. זאת מעלתנו. אילו היינו ככל האדם, עם המון מעלות וחסרונות, אז התופעה הזאת הייתה בלתי אפשרית. הרצון הכללי הזה, שכמעט, כל העמים כולם, אמנם לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, אבל הצד השווה שבהם, זה לעקור אותנו מן השורש.
זה מכריח, שעצם מציאותנו שונה בעצם. זאת מציאות ששוללת כל מציאות אחרת של צורת אדם. עושה כל מציאות אחרת של צורת אדם, לקוף בפני אדם. והדבר הזה לא יכול להיות קשור, או תלוי לשום גילוי שהוא, אם נעשה כך זה כן יהיה, אם נעשה כך זה לא יהיה, אין אפשרות כזאת. הדבר הזה נמצא בשורש עצם הקיום. והדבר הזה מוכח מהעומק הנורא של השנאה.
זאת תופעה שאנחנו חיים ונמצאים בה שהיא בשום פנים ואופן לא נתפסת בשום שכל שהוא, ואם אנחנו רוצים באמת להבין את הדברים, זה בלתי אפשרי. וזה חוזר על עצמו. זה בא בגלים. ושוב חוזר על עצמו. באותן נוסחאות. באותן צורות, באותם גילויים, בלי בושה, בריש גלי. הלימוד הגדול, מהדברים האלה עצמם, נראה עד היכן הדברים מגיעים בנשגבות של המעלות שלנו, של עצם קיומנו.
זאת פרשת בלעם. שמגלה דברים שהם לא שייכים לסדר הרגיל של התורה. שזה כמו ש אומרים פעמיים בכל יום, 'אם שמוע תשמעו אל מצוותי', אז תקבלו כל טוב. אבל השמרו לכם, פן יפתה לבבכם. וחלילה, אם נסור, אם לא נקבל את הברית, אז כתוב וחרה אף ה' בכם. נקבל עונשים כבדים. ואבדתם. אנחנו אומרים את זה בכל יום פעמיים, לפחות. ואבדתם מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם.
כל מה שקורה איתנו זה תוצאה מאותם בריתות שנכרתו איתנו. יש בהם פנים של ברכה ופנים של קללה. פנים של חסד ופנים של זעם. אבל יש פרשה אחת בתורה, שרצו לקבוע אותה בקריאת שמע, אבל משום טירחא דציבורא לא קבעו אותה בק"ש. זאת פרשת בלעם . העובדה שטירחא דציבורא היתה הסיבה שלא קבעו אותה בק"ש, מלמדת אותנו, שהפרשה הזאת היא מ עיקרי האמונה. זה דבר שאדם חייב לזכור בכל יום. (עד כמה שזה לא טירחא דציבורא).
מי שקורא ומבין נכון, מי שמטה אוזן לשמוע מה זועקת ומשמיעה השנאה הנוראה הזאת, איך יתכן שתהיה קיימת בעולם מציאות כזאת של (במדבר כג כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, מה זה? איך זה אפשרי? וכי משוא פנים יש בדבר?
אבל זאת עובדה. כך בורא העולם אומר (מלאכי א ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה', אלו דבריו של הנביא האחרון. מלאכי. וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו ליַעֲקֹב נְאֻם ה'? -אז התשובה היא- וָאֹהַב אֶת יַעֲקב : וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי, אח עשו ליעקב, הכוונה, שניהם נראים אותו דבר. כמו שני אחים תאומים. ואת זה הקב"ה אוהב אהבת עולם, 'לא הביט בו און ולא ראה בו עמל'. ואת השני הוא שונא.
זה דבר שממנו צריכים להיזהר זהירות נוראה. זאת הסיבה שבגללה יעץ בלעם לבלק להפקיר את בנות מואב, בנות מלכים, כדי להחטיא את כלל ישראל. ובגלל העצה הזאת, אז כל הברכות של בלעם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות. והעובדה שכלל ישראל נכשל בבנות מואב, חז"ל אומרים בפירוש, שזה משום שזחה עלינו דעתנו, מתוך הגילוי שבלעם גילה עד היכן מגיעה מעלתנו. עד היכן אנחנו מחוברים לעומק רצונו, עד היכן אנחנו השורש לבריאה כולה.
לכן צריך מאד מאד להיזהר, ההתבוננות בדברים האלה צריכה להיות התבוננות נכונה, בורא העולם מלמד אותנו את הדברים האלה, הם בוקעים ויוצאים מפיהם של כל שונאי ישראל, בכל הדורות כולם. בפיו של בלעם, הקב"ה שם חכה. והוציא, שאב ממנו, את העומק, את המקור, של כל הדיבורים של השנאה.
זאת פרשת בלעם. לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ(במדבר כג כא). מתוך פיו של בלעם הדברים האלה יצאו. ו הדברים האלה חוזרים ומלמדים אותנו, בדרך הקשה. פעם אחת הקב"ה שם חכה בפיו של גדול השונאים והרוצים לעקור אותנו מן השורש. וכמעט הדבר הצליח. אבל מאז ואילך, אחרי אותה חכה שהקב"ה שם בפיו של בלעם, מאז ואילך, אנחנו צריכים כעת ללמוד ולשמוע את הדברים האלה מכל דברי בלע ושנאה שנאמרים נגדנו, מכל קצות העולם. כולל מפה.
השנאה הזאת יש לה אך ורק פירוש אחד. אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי. כל אותם אלו יודעים היטב בעומק ליבם, שכאן נמצא הקיום האמיתי. ואלו הם העיקר בעולם. ואם אלו העיקר בעולם, חייבים לעקור אותם מן השורש. משום שאם כך, אז אין לנו מה לעשות פה. אז אנחנו כולנו בטלים ומבוטלים. את זה אנחנו יכולים לשמוע מכל פה דובר נבלה בכל העולם כולו. אלו הם דברי התורה שמלמדים אותנו, זאת פרשת בלעם.
פעם אחת הקב"ה שם חכה, בפיו של בלעם. ויצאו לאור, אותם שרשי דיבורי קללה שהוא רצה לקלל. מאז ואילך, בכל דיבור קללה בעולם, אנחנו יכולים לשמוע אותם. בפרשת בלעם כתובה הנחמה האמיתית. וגם פרשת הגאולה העתידה שמקווים לה במהרה בימינו, (במדבר כד יז) דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת. הפרשה הזאת גילתה, העובדה הזאת שאנחנו עיקר בעולם, והדבר הזה יתגלה במהרה בימינו, כאן טמון הגילוי של פרשת בלעם.
אני מבקש סליחה. צריך היה להמשיך הלאה אבל כבר ארכו הדברים, לא סיימנו את הכל לבאר, אבל בכל אופן, ניסינו לבאר את החלק הזה. אז נישאר בזה. נקווה, שיתקיים בנו במהרה בימינו, כל מה שכתוב בפרשת בלעם, יתגלה לעין כל, שני הפסוקים שהזכרנו, (במדבר כג כא) לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: וכן (שם כד יז) דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.: במהרה בימינו אמן.
הגרמ"ש זצ"ל
