שכח למי נדר
הנה איתא בתשובות חתם סופר )ח"ב יו"ד סי' ר"מ( עובדא הוה באחד שעלה לספר תורה ונדר סך מה לצדקה לאחד מהצדקות שבעיר, והיה בעיר כמה מיני צדקות, כגון של עניי העיר ושל תלמוד תורה ושל קברנים ושל הכנסת כלה ושל בקור חולים, והוא נדר לא חד מהם ושכח לאיזה מהם פרט.
ועתה יש להסתפק אי נימא מספיקא צריך לשלם לכולם, או דילמא אינו צריך לשלם כלל, דלכל אחד יאמר אייתי לי ראיה דאנת הוא ואשלם לך, או דילמא יניח פעם אחת ביניהם ויסתלק.
א. תליא בפלוגתת רשב"א ור"ן
כתב בחתם סופר, דתליא בפלוגתת הרשב"א והר"ן )נדרים ז' א'( דלהרשב"א דספק צדקה הוה ספק איסור ואזלינן לחומרא, אם כן יתן לכל מי שמסופק, משא"כ להר"ן דהוה ספק ממון דספיקו לקולא, יהא פטור מכולם מצד ספק ממון.
וכתב בחתם סופר דנקטינן כרשב"א ורמב"ן דספק צדקה ספיקא דאיסורא הוא ואזלינן לחומרא, כיון דעוד קמאי סברי כך. ואם כן צריך לשלם לכל הצדקות כולם עד שלא ישאר לו שום ספק .
ב. במה פליגי רשב"א ור"ן
אמנם יש לדון דגם הר"ן מודה דבכהאי גוונא ספיקו לחומרא. וקודם נבאר פלוגתת הרשב"א ור"ן, ואחר כך נראה מהו לענין דינא דהחתם סופר.
דהנה פלוגתת הר"ן ורשב"א הוא בהא דמספקינן בגמרא נדרים )ו' ב', ז' א'( ביד לפיאה ויד לצדקה, דאם אמר "הדין נמי" ודאי חייל, אלא מהו באמר רק "הדין".
וכתב בר"ן )שם ז' א'( דבתרוייהו דהיינו פיאה וצדקה הוי חד ספק, ואין סברא בחד יתר מחבריה, אלא דלא איתמר בהדי הדדי, ולא איפשטא.
וכתבו ברמב"ן וברשב"א )מובא בר"ן שם( דאזלינן לחומרא בפיאה וצדקה, דהוה ספק איסור, וקיימא לן נמי דכל ספק איסורא לחומרא, וכך כתב ברא"ש. אבל בר"ן )שם( פליג דאזלינן לקולא, שספק ממון עניים הרי הוא ספק ממון דאזלינן ביה לקולא לנתבע.
ג. הוכחת הר"ן נגד הרשב"א
הנה בר"ן הביא ראיה דספק ממון עניים הוה ספק ממון, מהא דאמרינן )חולין קל"ד א'( דספק מתנות עניים, כגון מה שבתוך חורי הנמלים , כל הטעם שחייב לתתו לעניים היינו רק משום חזקת חיוב, ואם לא כן היה דומה לספק זרוע לחיים וקיבה שספיקו פטור.
ועוד ראיה דחזינן בחורי הנמלים דלא הוה מדמינן לספק גלגול דספיקו לחומרא, דשאני ספק גלגול שהוא ספק איסור דחלה, מבואר דספק ממון עניים הוה ספק ממון ואזלינן לקולא.
ועוד ראיה, דמבואר בגמרא יומא )ח' ב'( לענין מעשר עני דבספק פטור מליתן לעניים.
ד. תירוץ הקרבן נתנאל בדעת הרשב"א
מעתה תיקשי על הרשב"א ורמב"ן מהני ג' ראיות הנ"ל, דחזינן דבספק ממון עניים אמרינן דספיקו לקולא ופטור מלתת לעניים. ועוד הקשה בש"ך )יו"ד סי' רנ"ט ס"ק י"ד( דהרשב"א עצמו כתב בתשובות )סו"ס תרנ"ו( דבספק ממון עניים אזלינן לקולא.
וכתב בקרבן נתנאל )נדרים שם( ליישב דעת הרשב"א, דודאי ספק ממון עניים הוה ספק ממון ואזלינן לקולא, אלא שאני הא דכתב הרשב"א בספק יד לצדקה ופאה דאזלינן לחומרא, דהתם איירי בנודר עצמו שספק אם התחייב לתת המתנת עניים, ואיכא ספיקא דאיסורא דמוצא שפתיך תשמור, [והוי מצי למימר נמי משום בל יחל], הלכך אזלינן לחומרא.
משא"כ לענין קושיית הר"ן מחורי הנמלים ומהסוגיא ביומא במעשר שני דמקילינן בספק ממון עניים , התם לא איירי בנודר ואם כן ליכא מוצא שפתיך תשמור , וכמו כן בתשובת הרשב"א איירי התם ביורשים שלא נדרו וכל הנידון רק מפאת ממון. נמצא דכל דברי הרשב"א רק מפאת דיש איסור על גופו.
ה. אמאי בפיאה נתחייב גופו
אמנם דברי הקרבן נתנאל צריכים תלמוד, דהרי הרשב"א קאמר נמי בספק פיאה דאזלינן לחומרא, והתם ליכא משום מוצא שפתיך תשמור, דהרי כבר חייב לתת פיאה, ורק אומר שהאי ערוגה יהא הפיאה, ואם כן הוה ספק ממון דהנותן מוחזק, ואם כן אכתי תיקשי דברי הרשב"א מאי שנא ספק פיאה מספק מעשר עני.
[וכי תימא משום בל תאחר, דאיכא בל תאחר בפיאה כדאמרינן בגמרא )שם( דאיתקש לבל תאחר, אך כבר כתב במהרי"ט )ח"ב חו"מ סי' קכ"ד( דהא דכתב בר"ן דספק פיאה לקולא ואמאי הא איכא איסור בל תאחר וספק איסור לחומרא, וכתב דכיון דאין פיאה מפאת המוציא מחבירו עליו הרא יה, ממילא ליכא בל תאחר. ואגב יש לעיין אם עוסק במצוה פטור מבל תאחר דהוה לאו, ויש לדון דכשאין עשה אין לאו, ובזה יהא ניחא קושיית אבני נזר )או"ח סי' שפ"ב( דמטמא למת מצוה ועוקר בל תאחר של קרבן פסח בידים, ונימא דכשאין חיוב פסח אין בל תאחר. ויש בזה הרבה פרטים].
אלא אולי סובר הרשב"א דהאומר הרי זה פיאה איכללא בזה דמתחייב לעשותו פיאה, וממילא הוה ספק "בל יחל" וספק "מוצא שפתיך תשמור", דהרי חזינן דהאומר הרי הם צדקה על דבר שלא בא לעולם, כגון על נכסי אביו שעדיין חי, חייב לעשותם צדקה לאחר שימות האב. ולפי זה הוא הדין באמר על ערוגה שהיא פיאה בנכסי אביו, חייב לעשותה פיאה לאחר שימות האב. וצריך עיון.
ו. שיטת הר"ן דהוה רק ספק ממון
אמנם שיטת הר"ן דכשם דביורשים מודה הרשב"א דספיקא לקולא, דאין כאן איסורא, הכי נמי בדידיה, דקאמר רק דזה צדקה וזה פיאה, ואין על גופו שום חיוב, וכן פירש במחנה אפרים את דברי הר"ן )הל' צדקה סי' ב'(.
]וזה לשון המחנה אפרים, הר"ן סובר דהאומר זה לעניים, באמירה בלחוד זכו בו עניים, וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן[.
והנה לפי זה אם לא יאמר על מטבע שלפניו שיהא לצדקה, אלא על גופו שיתחייב לתת צדקה, ויש ספק, גם הר"ן יודה שיש להחמיר.
ז. מעתה בנידון החתם סופר
מעתה בנידון הנ"ל דהחתם סופר, הרי למאי דכתבנו גם הר"ן יודה לרשב"א בכה אי גוונא, דהרי מכיון דהנידון שמחייב את גופו, אם כן אמרינן דספק איסורא לחומרא.
והנה יש להעיר עוד בדברי החתם סופר, דבכגון אם אמר לתת להכנסת כלה ואין כלות, אבל יש חברה קדישא, איכא למילף מהחתם סופר דאכתי פטור, דאם נימא דאם ליכא יכול לשנות מזה לזה, אם כן בהאי נידון יתן מיהת לאחד מהם. [וצריך עיון בפנים בחתם סופר, דדילמא קאמר רק דלהרשב"א חייב לכולהו משא"כ להר"ן חדא מיהת חייב].
מו"ר הגרא"ג זצוק"ל
