בסוף פרשת השבוע יש פרשה עגומה שהלקחים הנלמדים ממנה
נוגעים מאוד לכל אחד ואחד מאיתנו: חטא פעור.
בדרך כלל כשמדברים על קדושה מדברים על הפן של הנפילות
בשמירת העיניים. שמירת העיניים היא אכן אתגר גדול שלעולם
אינו מרפה, וכל החיים צריך להיזהר ממנו.
אגב, שמעתי לאחרונה אימרה חכמה בשם ידידי הרה"ג ר' שמואל
פולק שליט"א, שאנשים מצפים שהענין הזה יסתדר כבר אחת
ולתמיד, ומאוד קשה להם להיווכח שגם אחרי עשרים ושלושים
שנה של מלחמה הם עדיין מתמודדים. יש להבין, כך הוא אמר,
שזה סוג היצר שאיתו אנחנו נדרשים להתמודד: יצר שתמיד חוזר
ותמיד הוא קיים. זה חלק מהאדם, ואין לצפות לפתרון סופי
וגמרנו. כמובן שגם השכר הנצחי הוא בהתאם.
אך על כל פנים בדרך כלל הדיון הוא על שמירת העיניים. יש חלק
נוסף שאולי פחות מדברים עליו אך הוא קיים לא פחות: הנפילות
שנובעות מקירוב הדעת.
היצר מתעורר לא רק בעקבות ראיה חטופה מזדמנת, אלא גם
בעקבות קירוב דעת שנוצר, תחושה של הער כה פנימית או איזו
שהיא התפעלות מצורת שיח וכדומה. לא רק המערכת החיצונית
של האדם עובדת, אלא גם המערכת הרגשית הפנימית. לא רק
העין היא סרסור לעבירה אלא גם הלב. המצוה היא לא רק שמירת
העיניים , אלא גם ואולי בעיקר שמירת הלב.
פרשת חטא פעור מתארת נפילה שהתרחשה לא בעקבות חיסרון
בשמירת העיניים, אלא חיסרון בשמירת הלב, היווצרות של קירוב
דעת. יש ללמוד את הנושא כי הוא נוגע לכל אחד ואחד, וח"ל לא
חוסכים בתיאורים של תהליך ההתדרדרות, כד שנדע ממה להיזהר.
כך מתאר ת הגמרא )סנהדרין קו.( את תהליך הנפילה:
"אמר להם )בלעם לבלק ושריו( : אלקיהם של אלו שונא זימה הוא,
והם מתאוים לכלי פשתן ".
ראשית כל נקודת התורפה נוצרת מ"הם מתאווים לכלי פשתן".
כשאדם מחבב משהו, ובא אי מי ומציע לו את הדבר שהוא
מתאווה לו – נוצר איזשהו קשר ביניהם.
ממשיך בלעם ואומר הלאה: "בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים,
והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו להן כלי
פשתן. )עד כאן דברי בלעם. בלק ממהר לקיים את העצה(: עשה
להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה
מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין
ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש כלי
פשתן? "
כאן מתואר השלב השני: שעת התורפה שבה עלולה להתרחש
נפילה היא – "בשעה שישראל אוכלים ושותים ושמחים ויוצאים
לטייל בשוק". אין איסור להיות אוכלים ושותים ושמחים, אך
כשאדם אוכל ושותה ושמח – הוא פתוח ליצירת קשר. גם אנשים
שכל השבוע חמוצים וקשה להתקרב אליהם, נפתחים לשיחה
ולחיוך בשבת קודש בבוקר מול משולש קוגל וזנב מלפפון חמוץ...
האכילה והשתיה ואוירת הטיול המשוחררת, משחררת את האדם
ופותחת את ליבו, הוא פתוח ליצירת קשר עם סובביו. זו
התשתית ליצרא דעריות, שוב מהכיוון הזה של קירוב דעת.
ואז מגיע השלב הבא: "זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו
בפחות. שתים ושלש פעמים". מציעים לו הנחה, באים לקראתו,
הוא מקבל הרגשה של יחס אישי , מעבר לעיסקה היבשה. ועוברים
אל השלב הבא: "ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית, שב ברור
לעצמך". נותנים לו שירות מעל ומעבר. מביעי ם בו אמון, משדרים
לו הערכה. זה קונה אותו, הוא מרגיש רצוי ומקובל, הרי זו
ההרגשה שכל אדם רוצה תמיד להרגיש: רוצים אותי, מעריכים
אותי, רואים בי אדם חשוב. כך הלב נפתח.
בנקודה הזו נעבור להמשך התיאור, כפי שמופיע במדרש רבה
)פרשת בלק פרשה כ סימן כג(:
"ומפתה אותו ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתם שונאין
אותנו ? טול לך כלי זה חי נם! הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח
אבי אברהם!"
לאחר שכבר נוצר קשר בסיסי דרך העיסקה וסביב העסקה –
עוברים לשלב האישי של מחמאות ומילים טובות והבעת רצון
פנימי. "אנחנו אוהבים אתכם ואתם שונאים אותנו". הכל
באגביות, כביכול דרך העיסקה הענינית. מדברים עסקים, וכך
אפשר להשחיל מסרים הרסניים.
בהתחלה דיברו על הנחה. לא התחילו מיד ממתנות כי אז האדם
מזהה שרוצים לפתותו והוא מתרחק ושומר על עצמו. אבל הנחות
אדם מוכן לקבל, למה לא. ההנחה יוצרת קשר קטנטן, ואחרי
שנוצר קשר מסוים יותר קל להציע הצעות שהאדם יקבל בשמחה,
ולהשחיל משפטים אישיים. "קח בחינם, למה אתם שונאים
ואנחנו אוהבים, למה לא לחיות בידידות". כאשר הכל באגביות יש
פחות מחסומים של שמירה, כי האדם לא מזהה את הפיתוי.
וההמשך: "אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו? הרי לנו
עגלים ותרנגולים! שחטו כמצוותכם ואכלו!" כלומר, באים
לקראת האדם, מאפשרים לו לעשות הכל, נותנים לו תחושה
שהוא אהוב ורצוי, ומזמינים אותו לאכילה משותפת, גלאט כשר.
האכילה המשותפת פותחת את הלבבות ויוצרת קשרים. הגמרא
)סנהדרין קג.( כבר אומרת "גדולה לגימה שמרחקת את הקרובים,
ומקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, ומשרה שכינה
על נביאי הבעל, ושגגתו עולה זדון ". לאכילה משותפת יש כח
אדיר לפרק את המנגנונים של השמירה והגבולות שאדם מניח
לעצמו.
זה סוג הנפילה של חטא פעור: לא נפילה בשמירת העיניים, אלא
נפילה בשמירת הלב. בלעם היה צריך לפתות דור דעה, ישראל
קדושים שחיו ארבעים שנה בצל ענני כבוד ואכלו מן משמים
ולמדו תורה מפי משה רבינו. אלה אנשים גבוהים ומרוממים,
שראיה בעלמא לא תחטי א אותם. יש להם מנגנוני שמירה והגנה
גבוהים. מה כן יגרום להם ליפול? בלעם הרשע תכנן זאת לפרטים,
כיצד לגרום ללב שלהם להיפתח. הוא פרץ פתח בשמירת הלב.
התאוה נוצרת לא רק מכח העיניים אלא גם מכח הלב, ולפעמים
דווקא אצל אנשים גבוהים ומ רוממים יותר יש סכנה ליפול מכח
הלב. בזוהר פרשת תולדות כתוב וזה לשונו: "הכי אצטריך יצר
הרע לעולם כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא
לא ליהוי ". )היצר נצרך לעולם כמו שהגשם נצרך לעולם, כי אם
לא היצר – לא היתה מתיקות התורה(. מתבאר מדבריו ששורש
האהבה לתורה נובע מאותו שורש של המשיכה והיצר. הרעיון
הוא שהאדם נמשך לאהבה ולהתחברות אל מחוץ לו, לא להיות
בתוך עצמו אלא לאהוב ולהיאהב, והתורה הקדושה ממלאת את
הלב של האדם. אותו כוח פנימי יכול גם לבוא לידי ביטוי בצורה
של איסור.
כשבלעם רצה להחטיא את ישראל קדושים, הוא היה חייב לבוא
עליהם מכח הצד המרומם והגבוה של התאוה: הרצון לאהבה. ככל
שאדם הוא יותר בעל נשמה והרגשה, כך הוא יותר עלול ליפול
מהכיוון הזה. נשמתו הגדולה צמאה לאהבה.
בגמרא )סוכה נב.( מסופר שאביי ראה אנשים פשוטים שהיו במצב
של קרוב לחטא והצליחו להימנע, וכשבדק עם עצמו גילה ש אילו
הוא עצמו היה במצב דומה לא היה מצליח להישמר. עמד ובכה
על מצבו, עד שהגיע אליהו הנביא וניחם אותו ואמר לו: "כל
הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו". לכאורה לא מובן , כיצד זה יתכן?
וכי משום שהאדם גדול יותר הוא נמוך יותר? התשובה היא
שאדרבה, לפעמים התחזקות היצר מגיעה מכוחה של הנשמה. ככל
שהנשמה גדולה יותר כך גדל הסיכון לנפילה המגיעה מצד
הרוממות הנפשית.
וכך כותב ב"שיעורי דעת" )חלק ג מאמר י(:
"מצינו בגמ' ע"ז כ:. "מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי
מעלה בהר הבית וראה נכרית אחת נאה ביותר. אמר: "מה רבו
מעשיך ה'". ואף רבי עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס הרשע,
רק, שחק, ובכה; רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה; שחק –
דעתידה דמיגיירא ונסיב לה )שצפה ברוח הקודש שהיא תתגייר
ותינשא לו(; ובכה – דהאי שופרא בלי בארעא".
לכאורה גמרא זו תמוהה: היתכן שאדם גדול כרבן שמעון בן
גמליאל יתעניין בעניינים כאלו ויתפעל מהם?
אבל באמת מלמדים אותנו חז"ל בסיפור מעשה זה, כי דרך האדם
הגדול הוא שיחיה בכל כוחותיו, ושיהיה ער ומרגיש את הכל, וכל
מה שיגדל הרי כל רגשותיו ערים וחיים בו יותר, וגם רגש היופי
מפותח בו בכל תקפו.
מתפעל ומתרגש הוא בראותו מחזה טבע נהדר ובשמעו ניגון
נעים; ובראותו בריה נאה ביותר הוא בא לידי התפעלות.
כי האדם הגדול ברוחב ליבו ובכוחותיו הגדולים והחזקים אי
אפשר שלא יתפעל מענייני תבל הנהדרים, ובנפשו הגדולה
המכילה את הכל מוצאים את ההד כל ענייני העולם המעוררים
התפעלות והתרגשות.
אלא שאינו מוציא את התעוררותו ותנועת נפשו לעניינים גסים
וכעורים, כי אצלו נוגעת התעוררות כוחותיו למיתרי נפשו היותר
דקים ועדינים, מעוררת אותם ומביאה אותו לידי התרגשות היותר
עליונה.
ואמנם אסור לו, אפילו לאדם הגדול, להתעסק בעניינים אלו
שבכוחם לעורר רגשות בלתי טובים, די לו להסתכל במה שמותר,
בטבע הנהדר וביופי חכמת התורה, המפתחת את כל רגשותיו
וכוחותיו של האדם.
אבל אם נזדמן לו לראות דבר מה, אף אם באונס, הרי הוא מוכן
לקבל בנפשו הגדולה הרגשות שמתעוררים בה. אין ליבו אטום
מלהתרגש מיופי זה, וגם אינו אובד את דרכו העולה למעלה
בקודש, אלא בהרגישו הכל בכל תוקף נפשו הגדולה, יודע הוא
להשתמש ברגש זה לתכלית הנשגבה – להכרת הבורא".
עכ"ד.
הדברים האמורים במאמר זה על שמירת הלב, אינם תיאור טיים
בלבד. אלו מעשים שבכל יום.
פעמים רבות יש אתגרים בתחום זה: זוגות צעירים שמתארחים
יחדיו על שולחן ההורים, או אירועי גיבושים משפחתיים שיוצרים
הזדמנויות שונות להיכרות בין גיסים וגיסות. לפעמים מספיק
לשמוע חצאי משפטים מפה ומשם כדי להתרשם ולגרום
למחשבות לא חיוביות.
בבין הזמנים, בעוד כחודש, משפחות רבות נוהגות לשהות יחד כל
המשפחה המורחבת, דבר שיוצר פעמים רבות הזדמנויות לראות
דברים שלא רואים כל השנה, ולא מדובר רק על נסיונות בשמירת
העיניים כי אם גם ניסיונות בשמירת הלב.
מה יכול להיות הפיתרון לכך?
ראשית כל – מודעות. הכרת עצמנו היא כלי גדול מאוד לשמירה.
לפעמים לא נעים לאדם להודות בפני עצמו שיש לו אתגר בנושא,
והכלל הוא שכל בעיה שמעלימים אותה אינה נפתרת אלא הולכת
ותופחת, כי היא כמו חור בשן שלא מטופל. הכרת הבעיה היא חצי
מהפיתרון.
ומה הפתרונות בפועל?
ראשית, יש להבין שכל מה שנמצא מחוץ לבית ומחוץ למסגרת
הבריאה שהקב"ה נתן לכל אדם – הוא דמיון כוזב בעלמא. כל מה
שנראה אולי כדבר טוב יותר, אינו באמת כזה. כל מה שאדם יכול
לקבל, יכול להתקבל רק ממסגרת של קדושה וטהרה של חיי
משפחה יהודית. כל מה שמחוץ לזה הוא רק הרס. פשוט לא קיים
במציאות, אלא רק בדמיון בלבד.
יש גם להבין שכל תעתועי הליכה אחרי הדמיון משפילים את
הנפש ומקטינים את קומת האדם. בספר משלי )ל"א ח( אמו של
שלמה המלך מזהירה אותו: "אל תיתן לנשים חילך". כלומר: אל
תגרום לעצמך להתפזר ולאבד את כוחותיך. אדם שעוסק
במחשבות ובהשוואות מאבד את שמחת חייו ואת מה שיש לו.
והדבר השלישי הוא לחיות בבית חיים של שמחה ואוירה טובה.
האוירה בבית צריכה להיות נינוחה, קלה ונעימה, לא כובד ראש
אלא זרימה וטבעיות, כפי שכותב החזו"א באיגרת. כאשר אדם
מתמלא ממה שיש לו, הוא פחות מתעניין במה שאין לו. זו כמובן
עבודת חיים, אבל זו עבודתנו בעולם, להיות טובים ומטי בים,
שמחים בחלקנו ומודים לה' על מה שנתן לנו. לדעת להעריך
ולשמוח בטוב הגדול שיש לנו.
והבא ליטהר מסייעין אותו.
הרב בוצ'קובסקי
