קימה נכונה בבוקר
הֶן־עָם כְּּלָבִיא יָקוּם, וְּכַאֲרִי יִתְּנַשא, לֹא יִשכַּב עַד־יֹאכַל טֶרֶף,
וְּדַם־חֲלָלִים יִשתֶּה. [במדבר כג, כד].
כשבלעם מגיע בעקבות בקשתו של בלק לבוא ולקלל את עם
ישראל, בסופו של דבר, הוא הביט על עם ישראל וראה בהם
תכונות שונות. וכפי שכתוב בחז"ל, הקב"ה גרם לכך שהוא יברך
אותם במקום לקלל.
אחד מהדברים שבלעם ראה בתכונת עם ישראל, הוא ראה לנכון
לציין זאת באומרו: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא - לא ישכב
עד יאכל טרף ודם חללים ישתה".
שני נושאים עלינו לברר כאן. האחד, מה העניין בדימוי הנרחב
של עם ישראל לבעלי חיים למיניהם. אנו מוצאים זאת בתורה,
בנ ביאים, בכתובים ובחז"ל, שמשתמשים בזה כמשל פעמים
רבות. מה המטרה של הדימויים הללו? הנושא השני, בהנחה וזה
באמת משל שבא ללמדנו, מה אנו לומדים ממנו?
המשל שראינו כעת בפסוק, כפי שנראה להלן, נכנס היישר
לשולחן ערוך. וזה פלא: מה רצו ללמדנו?
רש"י מפרש את הפסוק כך:
"הן עם כלביא יקום" וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית,
הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש
טלית, לקרוא את שמע ולהניח תפילין.
בלעם פוגש את עם ישראל לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני,
כשיש להם כבר ציצית ותפילין, והם אומרים קריאת שמע.
כשהוא ראה אותם, הוא ראה אותם קמים. והיה בזה שבח זה
גדול, כי זה ד מה לאריות! מה מתבטא באריה והלביא? ש"הן
מתגברין כלביא וכארי". כלומר, כשהם קמו לעשיית המצוות,
היה בזה "התגברות". ללמדנו, שכנראה גם בדור המדבר הייתה
בעיה עם קימה בבוקר. כבר אז היה בזה ניסיון. עד כדי,
שההתגברות שלהם נדמתה לבלעם כגבורה של האריה. משמע
שיש בזה קושי.
ואכן, רואים לאורך כל הדורות, שבכל ספרי המוסר, וכפי שנראה
כעת גם בספרי ההלכה, מדברים על הקושי שבקימה בבוקר
והצורך בכוחות מיוחדים בשביל זה.
כתב ה"שולחן ערוך" בסעיף הראשון של חיבורו:
יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא
מעורר השחר.
מביא על כך ה"משנה ברורה":
"לעבודת בוראו" - כי לכך נברא האדם, כמו שאמר הכתוב
"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'.
סך הכל אדם התחיל את הבוקר, והמשנה ברורה כבר מדבר איתו
על 'תכלית האדם בעולמו' - "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו.
עם זה צריך לפתוח את השולחן ערוך?
השולחן ערוך בנוי לפי סדר עבודת היום של האדם ודווקא
בנ קודה הזו הוא פותח: קו דם כל תהיה 'אריה'! "יתגבר כארי
לעמוד בבוקר לעבודת בוראו"!
זאת אומרת, שאם אדם לא רוכש את התכונה הזו, ייתכן שהוא
פשוט ימשיך לישון. והמשנה ברורה מביא את המבט הנכון
לתחילת היום : אתה מתחיל את היום עם התכלית של עבודת ה'!
אחד מסוגי "מילי דבדיחותא" ששמעתי ממו"ח זצ"ל, שכמעט
ולא נהג בדברים כאלו, היה בפעמים שהיה צריך להוכיח על
חולשה בקימה בבוקר או בתפילה. הוא היה אומר: כתוב, שצריך
לקום בבוקר כמו אריה. אבל מי שהולך לישון בלילה כמו חמור,
איך יקום בבוקר כמו אריה...?!
המשל לאריה נועד ללמדנו שיש " לקחת" משהו מהאריה בשביל
הקימה בבוקר. ובמידה ולא ניקח זאת, לא נתחיל את היום כפי
שצריך.
המשנה ברורה מתאר את האתגר שבקימת הבוקר:
ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לומר 'איך תעמוד בבוקר כי
הקור גדול'? או ישיאנו בקיץ לומר 'איך תעמוד ממטתך
ועדיין לא שבעת משנתך'?
שתי טענות יש ליצר: בחורף - קר, בקיץ - "לא ישנתי מספיק".
מהיכן לקח זאת המשנ"ב? מהטור, שפתח את חיבורו באופן
דומה לשולחן ערוך עם דברי התנא באבות ]ה, כ[ "יהודה בן תימא
אומר -הוי עז כנמר" וכו', שם הסביר באריכות דימוי אחר דימוי
ותיאר את טענות היצר. ומאוד משך את ליבי: כיצד נועדו
הדימויים מעולם החי להסביר לי איך עליי לעבוד את הבורא?
המשנ"ב עונה על טענות היצר ומלמדנו מהי המחשבה שעלינו
לחשוב בשעת ה קימה בבוקר:
יתגבר עליו ואל ישמע לו, ויחשוב בנפשו: אילו היה נצרך
לעמוד לשרת לפני מלך בר ודם, כמה היה זהיר וזריז
לעמוד בהשכמה להכין עצמו לעבודתו, כל־שכן וקל־
וחומר בן בנו של קל־וחומר לפני מלך מלכי המלכים
הקדוש ברוך הוא.
זו המחשבה הראשונה שצריכה לעבור בראשו של יהודי,
כשמקימים אותו בבוקר. חשוב: אם היית עובד אצל המלך או
בעל תפקיד חשוב, האם לא היית קם מהמיטה בזרי זות?! אז
תחשוב על תפקידך לפני מלך מלכי המלכים!
סוג חשיבה כזו, לא תיתכן ללא הכנה מוקדמת.
בעבר, היו אמנם משגיחים שמעירים את הבחורים, כמו שהיה ר'
אל'ה לופיאן מעורר את בחורי הישיבה ומנגן באוזניהם "קומו,
קינדרלעך ! קומו לעבודת הבורא!". כשהיה בחור מתעורר
ושומע את קולו של ר' אל'ה, מיד היה חושב על תפקידו בעבודת
הבורא. היום מעירים עם מוזיקה, עם דפיקות... בכל אופן, זו
המחשבה הראשונה שצריכה להיות לאדם בקומו משנתו: אני
עבד של מלך מלכי המלכים!
על חשיבות התפקיד שלנו, ביחס לבעל תפקיד אצל מלך בשר
ודם, מתבטא המשנ"ב בלשון "כ ל־שכן וק ל־וחומר בן בנו של ק ל־
וחומר". כי אנו עבדים של הקב"ה!
הגר"א מביא שני מקורות לד ברי השו"ע - "יתגבר כארי לעמוד
בבוקר לעבודת בוראו".
"יתגבר" כו', "לעבודת" כו' - כמו שכתוב בפרק ה' דאבות
הוי כו' וגבור כארי לעשות כו'.
המקור לכך ש צריך ללמוד מהאריה כיצד על האדם להתגבר
בקומו משנתו, זה דברי התנא באבות " הוי עז כנמר וקל כנשר
ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". כמובן
שצריך להבין, מדוע מבין כל בעלי החיים המוזכרים כאן תפס
השו"ע את גבורת האריה. מה הם "עז כנמר"? "קל כנשר"? ישנן
תכונות שונות בעולם החי, אך באריה ישנה תכונה מסוימת
שנוגעת לעניין הקימה.
עוד כותב הגר"א:
כארי לעמוד - מדרש־רבה פ' בלק : "הן עם כלביא יקום וגו'
עומדים משנתם - עומדים כאריות , חוטפים ק"ש וממליכים
להקב"ה, ומעשיהן כאריות כו'.
במדרש אנו רואים, שצורת הפעולה הנכונה בעבודת ה' צריכה
להיות דומה האריה.
לכאורה, כדי ללמוד את הנושא כראוי, היינו צריכים ללמוד
"שיעור בטבע" על תכונות האריה והלביא, ומה עלינו ללמוד
מהם כדי לנהוג באופן הנכון של צורת הביצוע בעבודת ה'.
לכל אחת מהחיות ישנן תכונות מיוחדות. ומסביר המהר"ל,
שהאדם נחשב "עולם קטן", היות והוא נברא בסוף מעשה
בראשית ולכן טמונים בו כל התכונות של עולם החי. אולם ישנו
הבדל משמעותי בין האדם לבעלי החיים: אצל כל אחד מבעלי
החיים שמובאים כמשל בתורה ובדברי הנביאים, ישנה תכונה או
מידה מסוימת, שאנו רואים אותה בפועל. אצל האדם, לעומת
זאת, הכוחות הללו טמונים בנפש - הם רק בכוח. עבודתו האדם
היא, להוציא אותם אל הפועל.
בכל אחד מאיתנו ישנו אריה קטן, לביא, נמר, נשר וצבי. כל
הכוחות שאנו רואים אצל בעלי החיים - נמצאים בתוכנו! כי אם
לא כך, על שום מה התביעה עלינו: "הוי גיבור כארי"? "אני לא
גיבור כארי, אני חלש", יט ען האדם להגנתו...
אם ישנה תביעה, אומר המהר"ל, בהכרח שהכוחות הללו טמונים
באדם. לכן מביאים לו דוגמא מהם ואומרים לו: ראית אריה הולך
לטרוף? ראית נשר עף בשמיים ? ראית את התכונה הזו כפי שהיא
יוצאת לפועל. הם מממשים בפועל את התכונות הטבעיות
שלהם.
דע, שגם לך קיימות התכונות הללו! עליך להוציא אותם אל
הפועל!
כך משתמע גם מדברי הט"ז על השולחן ערוך:
יתגבר כארי - עיקר גבורה כנגד היצר־הרע, שאמרו איזה
גיבור וכו', ואמר כארי - כי טבע הארי אשר אין לו יראה
משום בריה, כמו שכתוב "מקולם לא יחת" כו', כן לא יעלה
על האדם מורא יצרו אף שהוא תקיף ממנו.
לפעמים, מציין הט"ז, אדם מרגיש פחד מהיצר הרע שלו. מראש
הוא חושב שאין לו את הכח להתמודד עימו; "הוא חזק ממני,
איני מסוגל לעמוד כנגדו".
כאן עליו ללמוד מהאריה: תראה איך האריה נכנס לקרב גם מול
מישהו ש חזק ממנו ותקיף ממנו. הוא לא מפחד! את התכונה הזו
צריכים ללמוד מהאריה - אל תפחד מהיצר שלך!
היסוד המרכזי עליו עומד העניין ואותו אנו רואים בעו צמה
גדולה בהתנהגות עולם החי, זו " הזריזות". לבעלי החיים ישנה
מוכנות לפעול בזריזות. בוודאי שאחרי קרב גם האריה הולך
לאכול ולנוח. ישנם גם זמני מנוחה. אבל כשהוא צריך לקום
לקרב, לצאת לרדוף אחרי הטרף, הוא פועל בשיא הזריזות ועם
כל כוחותיו.
בעקבות הדברים הללו, ברצוני ללמוד היום את דברי המסילת־
ישרים על מידת הזריזות.
הזריזות!
באופן כללי, אנו מדברים ועו סקים בעיקר בעניין "הזהירות",
כיצד להיזהר מעבירות. בפועל, במרבית זמננו במהלך היום אנו
עסוקים בעשיית טוב, לא בזהירות מעבירות. על הדרך הנכונה
כיצד צריך לפעול בעשיית המצוות, ניגש לדבר הרמח"ל בפרק
ו' במסילת ־ישרים:
אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה"לא
תעשה" והזריזות על ה"עשה", והיינו [תהילים לד, טו]: סור
מרע ועשה טוב. וענינו של הזריזות מבואר, שהוא
ההקדמה למצות ולהשלמת ענינם.
הזריזות היא צורת הפעולה הנכונה בעשיית המצוות, שתביא
אותנו "להשלמת עניינם". וכיון שאנו עסוקים במרבית היום
בעשיית מצוות, ייתכן שהזריזות יותר חשובה אצלנו מהזהירות.
ואולי גם נבין, שכאשר אדם זריז במצוות ופועל בצורה נכונה,
זה יעזור לו להיות גם זהיר.
וכלשון הזה אמרו ז"ל [פסחים ד]: "זריזים מקדימים למצוות".
וזה, כי כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה לינצל
ממוקשי היצר ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב
במעשינו - כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצות
ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו.
כולם מבינים, שכדי להיזהר מעבירות וממוקשי היצר הרע, צריך
לפעול ב פיקחות גדולה והשקפה רבה: מה אעשה כשאהיה
בבית? איך אזהר בנסיעה באוטובוס? איך אפעל נכון כדי
להצליח לקום לומר קריאת שמע בזמנה? כל הזמן צריך לחשוב
ולהיזהר לא להיכשל.
אותה רמת פיקחות נדרשת גם בזריזות. ישנם אנשים שמקיימים
כבר שנים רבות תורה ומצוות, ישנם בחורים שלומדים חמש -
שש שנים בישיבה, אבל הם לא מספיק זריזים.
אתה לומד, לפעמים שעות על גבי שעות ביום - האם באמת אתה
עושה את זה נכון ? הינך עושה את העיקר עיקר והטפל טפל?
האם אתה מצליח להיות עירני ו מורכז? האם הבנת באמת את
הסוגיא? אתה מסכם אותה בכתב?
אתה קם בבוקר ומתפלל - האם אתה באמת מתפלל? אתה מרוכז
בתפילה? ישנם אנשים שמתפללים כבר שנים רבות, וכמעט
מעולם לא התפללו.
הנחת תפילין - אתה יודע למה אתה מניח תפילין? מה צריך
לחשוב כאשר מניחים תפילין? קשה לומר זאת, אבל ישנם
ש"מתגלגלים" בישיבות, אבל העשייה שלהם דומה למכונה
שעובדת על ניוטרל; טוחנת, טוחנת, טוחנת, ולא יוצא כלום...
עלינו לשים לב: כשאנחנו נכנסים לבית המדרש, היצר הרע לא
נשאר בחוץ... הוא נכנס איתנו יחד לבית המדרש. הוא מתיישב
לידינו ונכנס לנו לתוך המוח! אם לא נפעיל פיקחות גדולה על
צורת העשייה, כפי שאומר המסילת־ישרים, נוכל לפגוש אדם
אחרי שנים שהוא כביכול למד בישיבה, או אדם שפתאום ישאל
את עצמו: "מה השגתי בשנים הללו? מה אני יודע? כמה
התקדמתי?
לא בהכרח שתצליח לכוון בכל התפילה, אבל תתחיל בשתי
ברכות ראשונות. בעוד שלושה חודשים - שלוש ברכות, בעוד
חצי שנה - ארבע ברכות וכן הלאה. אתה תהליך התקדמות. גם
אם לפעמים יהיו תפילות שלא תכוון בהם.
השאלה היא: האם אתה נמצא בתהליך עבודה, או שכביכול אתה
במצב של עבודת ה', נמצא בישיבה, יושב ולומד, כשבפועל
אתה "טוחן מים" ומבזבז את זמנך ?
גם ב"עבודת המידות". בחיי הנישואים, נמצא המ בחן הגדול של
עבודת המידות. מי שלא התחיל לעבוד על המידות שלו
בצעירותו, מדוע הוא חושב שפתאום בביתו הוא יהיה אדם
נחמד? למה שהוא ידע איך להתנהג עם אשתו וילדיו ?
כואב לשמוע כ שניגשים אברכים צעירים ומבקשים להתייעץ
בענייני "חינוך", ובתשעים אחוז מהמקרים אני כבר יודע מה
תהיה השאלה. "מה אני יכול לעשות כדי לא להתעצבן על
ילדיי?", הם שואלים. "הם כל הזמן גורמים לי לכעוס
ולהתעצבן. לא הייתי כזה כעסן. מהיכן בא לי הכעס הזה? !"...
האם התכוננת לכך? האם עבדת על המידות שלך? אם אדם לא
מתכונן ולא זריז לעבוד על הדברים שצריכים לעבוד, ייתכן
שהוא "בתוך המערכת", אבל הוא לא יתקדם לשום מקום.
לפעמים סדר היום שלו לא בנוי בצורה נכונה, ה"יתגבר כארי
לקום בבוקר" לא בנוי כראוי, כי עליו לישו ן בשעה יותר
מוקדמת. לפעמים צריך ללמוד את יסודות התפילה, להבין מה
בדיוק הוא אומר בטקסט שהוא אומר כבר שנים ארוכות. בראש
השנה ויום כיפור פותחים קצת ספרים, להבין מה אומרים
בווידוי, מה זה המלכת השם. למעשה, יש לנו תפילה בכל יום -
שלושה פעמים ביום! האם למדתי מה אני אומר? האם אני עובד
להתרכז במה שאני אומר? עוד לפני ההרגשה בתפילה. פשוט
לעמוד בריכוז ולומר את המילים בצורה ברורה, כעומד לפני
מלך. אלו התנאים הראשונים והבסיסי ים של תפילה.
תוצאת חיסרון הזריזות ומדוע
אם לא נפעל בפיקחות בעשיית המצוות, אומר המסילת־ישרים,
התוצאה היא -
כי כמו שמסבב ומשתדל היצר־הרע בתחבולותיו להפיל
את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו
עשית המצות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא
יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם - ישאר נעור וריק מהם
בודאי!
אלו מילים קשות מאוד!
מדברי הרמח"ל משמע, שאדם יכול להיות כביכול "בן תורה"
ו"עובד ה'", כשבפועל הוא ריק מהמצוות!
ברכות המזון או ברכות ראשונות של תפילה, אלו דברים
בסיסיים, שאנו עושים כל יום. אם לא פעיל בהם את הזריזות -
לחשוב איך לעשות אותם ברמה שלי )לא ברמה של המקובלים(
בצורה הכי נכונה, ייתכן שנשאר "נעורים וריקים מהם בוודאי"!
כעת ניגש הרמח"ל להסביר לנו מדוע יש לנו צורך להפעיל את
מידת האריה:
ותראה, כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס,
על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה.
האדם ביסודו נברא מע פר. עפר בתכונתו 'דומם', הוא שוקע.
נזרוק עפר לאוויר, הוא ישקע. עפר שמונח במקום כלשהו ולא
ניגע בו, יישאר כך לעולם. היסוד הזה משפיע על תכונת האדם;
באופן טבעי הגוף שלו "כבד" וכתוצאה מכך "לא יחפוץ אדם
בטורח המלאכה". אנחנו לא אוהבים לעבוד קשה. בטבע האדם
הוא אוהב לשבת בשקט ולנוח, ולנוח, ולנוח ושוב לנוח. עד
שהוא נכנס ל" משבר" מרוב מנוחה... ומה הוא ע ושה כשהוא
במשבר? "טוב, קשה לי, אז אלך לנוח קצת"... ואז הוא נכנס
למשבר נוסף. אז הוא הולך להתייעץ עם מישהו, שאומר לו
"אולי תלך לנוח קצת...". זה טבע שמלווה אותנו.
אומרים לנו חכמים: תהיה אריה! צא לקרב! תתעורר!
בשביל זה צריך כוחות של אריה, נכון. ובאמת יש לנו בטבע
כוחות של אריה, אבל יש לנו בטבע גם את טבע העפר. והעפר
רוצה להישאר במקום אחד: "כאן נמצא, כאן היה". מצידו
להישאר חמי שים שנה באותו מקום, ליד אותו הסטנדר. כמובן,
שכשתדבר עם עצלן כזה, הוא יאמר לך: "אתה יודע מה אני רוצה
להיות! אני י פעל כך ואעשה כך ! אני אהיה משהו גדול !".
ומה אתה עושה בשביל זה? "האא, כרגע אני נח"...
"נח", זה בעצם לא לעשות כלום. ואז פתאום הוא נהיה "בעל
מוסר": "לא, אסור לקפו ץ מדרגות בבת אחת. צריך לפעול
במנוחה, צעד אחר צעד"...
ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר
נגד טבעו עצמו...
המסילת־ישרים מסכים שכך הוא טבע האדם, וכדי להגיע
לעבודת ה' עליו לפעול נגד טבעו עצמו. לפעול "נגד טבעו
עצמו" פירושו: להפעיל את כוח האריה שבתוכנו. נכון, הגוף
מטבעו כבד, אבל אם אתגבר ואפעיל את הכוחות החיוביים
שבתוכי - הם יתגברו על הכוח הכבדות.
...ויתגבר ויזדרז, שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו, ודאי
הוא שלא יצליח.
והוא מה שאמר התנא: "הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי,
וגבור כארי - לעשות רצון אביך שבשמים".
מביא המסילת־ישרים את התרופה ל"כבידות" שמל מד התנא
באבות, אותה משנה בה פתח הטור את חיבורו בחלק "אורח
חיים". באופן טבעי, הזריזות מנוגדת לטבע האדם, כי האדם לא
אוהב לפעול מהר, הוא לא אוהב להתאמץ. כדי להתאמץ, אומר
התנא, עליו להתבונן בעזות הנ מר...
ריצת הצבי, תעופת הנשר ואף גבורת הארי, אלו תכונות פיזיות.
בשונה מהם, עזות הנמר זו מידה בנפש. וכפי שראינו בט"ז וכך
מסבירים הטור והמפרשים את דברי התנא, כדי להפעיל את
התכונות הפיזיות שבתוכנו, צריך להיות "עז" בנפש: "איני
מפחד להילחם נגד יצרי! איני מפחד להזיז את עצמי!".
לשם כך נדרשת עזות נפשית; ה עזות פועלת להתנגד למשהו
אחר.
לא נאריך בכך, אבל מדברים על ' תכונת העזות' בהקשר לדברי
התנא בהמשך המשנה "עז פנים לגהינם". ישנה עזות שהיא
מידה שלילית, וישנה עזות ש מפעילה את הכוחות והמידות
שחבויות בנו ב"כוח". הן קיימות, רק נדרשת מאיתנו עזות כדי
להוציא אותם. האם אני נמר? אריה? נשר? כן, עליך להיות "עז",
להוציא את הכוחות שנמצאות בך שיפעלו נגד הטבע הרגיל
שלך!
תהליך הדרדור איטי ומסוכן
בהמשך דבריו המסילת־ישרים מתאר כיצד פועלת העצלות
עלינו:
והיינו, כי רעת העצל אינה באה בבת אחת, אלא מעט מעט,
בלא שידע וירגיש בה, כי הנה הוא נמשך מרעה אל רעה עד
שימצא טבוע בתכלית הרעה.
כל כך כואב לראות זאת! פעמים רבות שצעירים מתחילים את
הלימוד בישיבה מלאי מרץ, שאיפות וכוחות, ורואים איך
בתהליך איטי הם מפסיקים לתפקד... חצי שנה לאחר מכן, הם
"נכבים". קרה להם בדיוק מה שמתאר כאן המסילת־ישרים.
העצלות אינה פועלת עליו בבת אחת לקבל החלטה גדולה:
"עכשיו אלך לישון כל היום". ובכל אופן, אפשר לפגוש בחור
שאחרי מספר שנים בישיבה, נמצא במצב שינה במרבית שעות
היממה. מה זה? איך אפשר לישון שתיים עשרה וארבע עשרה
שעות ביממה? ! אם אחרי השינה הם היו קמים ו בהסתערות
שוקעים בריכוז בלימוד, ייתכן שההשקעה הייתה שווה. אבל זה
לא קורה. קמים, עושים כמה דברים ושוב חוזרים לישון.
אין טבע לישון כל כך הרבה שעות, אין ילד שישן כך ואין בחור
בישיבה קטנה שישן כך. זו רק "עצלות" שכובשת את האדם אט
אט. בתחילה שעה שעתיים, לאחר מכן שלוש ואז ארבע... כך
הוא מתרגל לדברים שקודם לכ ן ה וא לא היה רגיל בהם.
מתאר הרמח"ל את התהליך...
הנה בתחילה, אינו אלא מחסיר הטורח אשר היה ראוי לו...
בתחילה הוא רק "לא מתאמץ". הוא עושה את אותן מצוות, אבל
בלי להתאמץ. קורא את אותה קריאת שמע, מניח את אותן
תפילין, אבל בלי חשיבה. עושה את המצוות "מלומדה".
ומזה נמשך שלא ילמוד בתורה ככל הצורך. ומפני חסרון
הלימוד, כשיבוא אחר־כך ללמוד תחסר לו ההבנה.
אם חסרה לו הבנת הסוגיא - ממילא הוא משועמם... והכל
התחיל כי הוא התעצל ללמוד בצורה הנכונה, להבין את הסוגיא.
הנקודה היא: שכשהוא התחיל את העצלות
הראשונה, הוא לא חשב שהוא יגיע למצב כזה -
והנה אלולי הייתה גומרת רעתו בה, כבר
הייתה רבה. אך עוד מתרבה והולכת במה
שברצותו על־כל־פנים לישב הפרשה
והפרק ההוא, הנה יגלה בה פנים שלא
כהלכה, וישחית האמת ויהפכה, ויעבור
על התקנות ויפרוץ את הגדרים, וסופו
כליה כמשפט כל פורץ גדר.
אין לו הבנה אמיתית בסוגיא, הוא לא למד את
הגמרא עם רש"י, תוספות וראשונים. אבל הוא
לא מוותר, הוא חייב להראות שהוא יודע משהו
בסוגיא... אז הוא מערבב קצת סברות בלימוד.
הוא רוצה להראות שהוא "בעניין". אבל הוא
אפילו לא יודע מה כתוב... סופו ש"יגלה פנים
בה פנים שלא כהלכה" - יאמר סברות שאין להם
קשר לנאמר, דברים שכלל לא כתובים בתורה
יאמרו על ידו, אומר המסילת־ישרים. עד
שבסופו של תהליך "יעבור על התקנות ויפרוץ
הגדרים".
מפליא לקרוא את תיאורי המסילת־ישרים, שנכתבו לאנשי
עבודה מלפני מאות שנים, ונדמה כאילו נכתבו עלינו...
והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים שכבר לבו
של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת
נפשו ומה שחובה עליו מצד בוראו...
לא חוסר ידיעת הדרך הנכונה גורמת את הבעיה. הוא יודע את
חובתו, זה ברור לו ואין בך ספקות - האמונה, חשיבות הלימוד
וקיום המצוות. הידיעה שאנחנו רק בפרוזדור והעיקר זה העולם
הבא. החיים עוברים מהר, הוא יודע, והדבר הטוב ביותר שאוכל
לעשות זה - עבודת ה', ידיעת התורה, עמל התורה וקיום מצוות.
הוא אפילו יודע "איך" צריך לעשות זאת בצורה נכונה : צריך
להתחזק, להזדרז, להתחיל בדברים קטנים ולהתקדם. הוא יודע
הכל. ולמרות זאת...
ואף־על־פי־כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא
ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת
עליו, והרי הוא אומר: אוכל קמעא, או אישן קמעא, או קשה
עלי לצאת מביתי, פשטתי את כתנתי, איככה אלבשנה,
חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר
האמתלאות והתואנות אשר פי העצלים מלא מהם.
דוגמאות רבות מחיינו מתאימות לתיאור הזה... רבים המקרים
שאנו בתחילה רק מקילים על עצמנו " זה לא נ ורא". לא מתוך
צורך בה קלה, אלא רק בגלל כבידות העצלות החזקה. וכ ך אנחנו
נותנים לעצמנו "להיסחף" בתוך העצלות. וא נו משתמשים
ב"אמתלאות ותואנות" שונות ומשונות של העצלנים. כל זאת
בעוד אנו יודעים היטב את חובתנו ואפילו מה צריך לעשות כדי
לצאת מזה.
ומסכם הרמח"ל את דבריו במשפט נורא:
ובין כך ובין כך, התורה מונחת, והעבודה מבוטלת,
והאדם עוזב את בוראו !
בסופו של דבר, הוא יעזוב את בוראו. בתהליך איטי, הוא נסחף
ומוצא את עצמו בתוך ים של כפירה, ים של חוסר עבודת ה'
וריחוק מהקדוש ברוך הוא.
מדוע? איך הכל התחיל?
זה לא התחיל מפילוסופיות כפרניות ולא
מעבירות גדולות. היית בתוך הישיבה, היית
בתוך המערכת, רק ש נתת לעצלות לכבוש
אותך...
במקום לקום, להזדרז ולהילחם כמו אריה על
כל סנטימטר!
בהחלט, גם אריה הולך לשכב קצת אחרי שהוא
טורף. אבל קודם תטרוף - ת טרוף סוגיא, תטרוף
תפילה! תקום בעזות - תשלוט על עצמך! אחר־
כך תלך לנוח. ודאי שצריך לנוח. אבל תוציא
מהכח אל הפועל את הכוח הטמון בתוך האדם.
נראה איך הכוחות הללו פועלים בעולם החי,
אצל הנמר והנשר, הצבי והאריה. ואז נוציא
אותם אצל נו מהכוח אל הפועל.
זה בעצם מה שבלעם ראה אצל עם ישראל: "הן
עם כלביא יקום" - יש בהם כוחות של אריות! הם לא מעבירים
את החיים שלהם סתם; הם קמים בבוקר, מלבישים ציצית,
מקבלים עול מלכות שמיים.
גדולי מפרשי השולחן ערוך מסבירים, שמהפסוקים הללו למד
השולחן ערוך את ההלכה הראשונה של חיבורו. וכך גם פתח
הטור את חיבורו, בד ברי התנא: " יהודה בן תימא אומר: הוי עז
כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי".
מדוע חשוב להתחיל בזה את השולחן ערוך? כי טבע האדם כבד.
אנחנו חיים מהעפר ואת העפר קשה להזיז. אבל יש לנו תכונות
נוספות, שאם נלמד אותן מעולם החי - נוכל להוציא אותן מהכוח
אל הפועל, במקום "להעביר את החיים"...
ומדגיש לנו המסילת־ישרים: אל תחשבו שח יסרון ידיעת האמת
גורם לכך, פ עמים רבות אנחנו מעבירים את החיים בלי משמעות
- רק בגלל העצלות!
ומשכך, חובה עלינו ללמוד להילחם עם העצלות.
אם נשתמש עם המשלים שהתורה הנביאים וחז"ל מביאים
עבורנו, נצליח לנצח את העצלות ולהיות "אריות"!
הר"י אבר שליט"א
