השבוע עמדתי במסדרון של התלמוד תורה, וזכיתי להיות עד לרגע מחנך נפלא
שלימד אותי כיצד נראה חינוך אמיתי בפועל.
ראיתי כיצד מנהל התלמוד תורה עומד ורואה ילד שהולך עם שקית על הראש.
במקום להגיב בחיפזון, עצר לרגע והתבונן. אחר כך ניגש אל הילד בעדינות ושאל
בסקרנות אמיתית: "ספר לי, מה אתה עושה עם השקית הזו?"
הילד ענה בשמחה: "אנחנו משחקים סבא וסבתא ושמתי שקית על ראשי כי
התחפשתי לסבתא!"
המנהל חייך וכרע לגובה הילד: "וואו, איזה משחק מעניין! אבל אתה יודע מה?
בואו נמצא דרך יותר בטוחה להתחפש לסבתא, כי השקית על הראש יכולה להיות
מסוכנת. מה דעתך על צעיף או כובע במקום?"
הילד הסכים בהתלהבות, והמנהל עזר לו למצוא אביזרים בטוחים יותר למשחק.
בעומדי מן הצד, התרגשתי לראות כיצד מנהל שהוא מחנך אמיתי ניגש לעובדה זו
באופן חינוכי מנהיגותי ומעורר השראה.
התבוננות מעמיקה בדרכי חבירו
המחזה הזה הזכיר לי עיקרון יסוד בחינוך ובכל סיטואציה חברתית: ראשית כל,
צריכים לדעת לנסות להבין את הזולת ואת הגורמים להתנהגותו, לחפש זכות
במעשיו ולבדוק מהו טבעו והנהגתו, ואו אז ניתן יהיה להתקדם ולבוא לכלל
פשרה.
בעל ה'דברי שאול' מסביר בצורה נפלאה את המעלה הזו:
"מהי המעלה המיוחדת שציינה התורה 'שיכול להלוך כנגד רוחו שלכל אחד'? האם
הכוונה חלילה שיודע להחניף לכל אדם ולדבר עמו כפי מה שהלה רוצה לשמוע, הרי
זה השקר המוחלט בעוונותינו הרבים"...
לא, זו לא חנופה או שקר. הדברי שאול ממשיך ומבהיר:
"הפתי, כאשר רואה הוא בחברו דבר שאינו כדרכו, אזי מגנה הוא אותו ומבזהו. אבל
האיש המשכיל והנבון, מנסה להבין את הזולת, לחקור ולדרוש מדוע נהג כך, לחפש
זכות במעשהו, אולי לפי טבעו והנהגתו ניתן להבין אותו".
ההבדל בין הפתי למשכיל
ההבדל בין אדם פתי לאדם חכם אינו ביכולת האינטלקטואלית, אלא בצרות
הגישה הנכונה כלפי הזולת:
הפתי כאשר רואה משהו שלא מובן לו אצל חברו - מיד מגנה ומבזה אותו. הוא
מניח לבטח, כי רק דרכו היא הדרך הנכונה היחידה, וכל מי שפועל אחרת הוא
בוודאי טועה או רע.
המשכיל והנבון רואה את אותו הדבר - אבל תגובתו שונה לחלוטין. הוא אומר
לעצמו: "רגע, בואו ננסה להבין. מדוע הוא נהג כך? אולי יש לזה הסבר? אולי לפי
הטבע שלו והמצב שלו זה הגיוני?"
המחנך באותו מסדרון: ראה תופעה חיצונית - ילד עם שקית על הראש, חיפש
להבין מה גרם לכך, מה ההקשר, מה היה המשחק. הילד הקטן, הסביר בתום
ילדותי את עמדתו וקיבל את עצת המנהל.
תוכחה שמתקבלת
הדברי שאול מסיים בנקודה חשובה במיוחד לחינוך:
"רק לאחר התבוננות מעמיקה, יכול הוא להוכיח את חבירו על מעשהו, לפי דרכו
הוא ולפי מהלך שכלו והבנתו, ואז גם התוכחה מתקבלת יותר".
כאן טמון הסוד: תוכחה או ביקורת שמגיעה לאחר הבנה אמיתית של הזולת -
מתקבלת! למה? כי האדם מרגיש שהמוכיח באמת מבין אותו, באמת רואה את
המצב שלו, ולכן הביקורת נתפסת כבאה ממקום אמיתי ולא מגישה עליונה
ושיפוטית.
בחינוך, בשלום בית, בחברות - הסוד הוא לעצור לרגע לפני השיפוט ולשאול:
מדוע הוא נוהג כך? מה עובר עליו? מה הטבע שלו? מה ההקשר?
על המחנך לזכור תמיד: לפני התוכחה - ההבנה. לפני הקביעה - ההתבוננות. לפני
המסקנה - השאלה. זו דרכו של החכם והנבון.
הפתי - רואה חיצוניות ושופט. המשכיל - חוקר פנימיות ומבין.
וכך בונים חינוך של אמת, חינוך שמרומם את הנפש ולא שובר אותה.
הר"ז נ"י
