התהלך לפני והיה תמים - מה בין אנוס למופקע מן המצוה

 

מה בין אנוס למופקע מן המצוה[1]

א. מדוע לא מל אברהם קודם שנצטווה?

ב. שיטת הגרי"ז – קודם הציווי למול מצות מילה לא היתה שייכת כלל

ג. "ויפול אברם על פניו"

ד. קושיות מדברי חז"ל על היסוד הזה

ה. הגדרת "ערל" הפסול לעבודה ולאכילת תרומה וקודשים

ו. לא מל כיון שמתו אֶחַיו מחמת מילה

ז. בשורשי מחלוקת רש"י ור"ת בעניין מי שמתו אחיו מחמת מילה

ח. סיכום ההסברים בביאור מחלוקת רש"י ור"ת

א. מדוע לא מל אברהם קודם שנצטווה?

כתוב בגמרא (יומא כח, ב, וכ"ה במשנה סוף קידושין פ"ד מי"ד, דף פב, א) ש"קיים אברהם אבינו כל התורה כולה". ותמהו המפרשים א"כ מדוע אברהם אבינו ע"ה לא מל את עצמו קודם שנצטווה[2]? נאמרו על קושיא זו תירוצים רבים, ונביא כמה מהם:

הרא"ם (בראשית יז, כה) תירץ שאברהם לא קיים מצות מילה קודם הציווי, "משום שיודע היה שעתיד להצטוות עליה, ואז יהיה מצֻווֶה ועושה, שהוא גדול ממי שאינו מצֻווֶה ועושה"[3] (קידושין לא, א).

ועוד תירץ (שם) שאמר אברהם שכשימול אחר הציווי "יהיה קידוש השם בקיום המצווה הזאת יותר ממה שהיה מקיים אותה מעצמו, מפני שעִם הציווי נודע לכל העולם שכדי לקיים ציוויו יתברך מל את עצמו... ואילו היה מל את עצמו שלא בציוויו יתברך היו אומרים עליו שעל פי הרפואה עשה מה שעשה...". ועוד, שאחַר הציווי הֶרְאָה שאינו חושש לדברי "ליצני הדור שהיו מלעיגים עליו לומר: ראו זקן זה שהוא בן מאה שנה רוצה לחתוך את עורלתו מפני ציווי ה', ואינו חושש לא לצערו ולא לבושתו".

המהרש"א (חידושי אגדות יבמות ק, ב, וע"ש ביומא כח, ב) כתב שאברהם אבינו קיים כל התורה רק אחר שמל עצמו, כגֵר שאינו חייב במצוות עד שימול (עי' יבמות מו א-ב), והוכיח דבריו מכך שנשא את הָגָר המצרית אע"פ שמצרית מותרת רק בדור שלישי (דברים כג, ח-ט)[4], משום שעשה זאת קודם שנימול, עיי"ש.

המקנה (סוף קידושין, פב, א, ובפנים יפות בראשית יז, א) תירץ שאברהם לא היה מחויב בקיום כל התורה (וקיימה כמי שאינו מצֻווֶה ועושה), וא"כ לא היה רשאי למול עצמו[5] מפני שיש בדבר איסור של חובל בעצמו[6] שיתכן שאף בני נח חייבים בו (עי' ב"ק צא, ב ורש"י בראשית ט, ה[7]).

יש מי שכתב שכיוון שרק המחויב במילה יכול למול (עי' ע"ז כו, ב – כז, א ושו"ע יו"ד סי' רסד סע' א), ולכן קודם שנצטווה אברהם לא היה יכול למול עצמו (תרומת הכרי, פתח השער, אות ק, עיי"ש ובספר 'דרך שיחה', ח"א, עמ' נט-ס).

כתוב בפסוק (תהלים מד, כג): "כי עליך הֹרַגְנוּ כל היום נֶחשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה", ואמר רבי יהושע בן לוי: "זו מילה שניתנה [להיעשות] בשמיני" (גיטין נז, ב), שפעמים שהתינוק הנימול מת (רש"י שם ד"ה זו מילה). וכתב החתם סופר (יו"ד סי' רמה ד"ה הנה מ"ש): "...והנה עינינו רואות שאפילו אחד מאלף ישראלים אינו מת מחמת מילה. וצ"ל מצוה מגינה ומצילה (עי' סוטה כא, א), אבל עפ"י דרך הטבע היה המיעוט מתים ח"ו, ואפילו הכי ציווה הקב"ה למול, ש"מ הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש לעניין מילה", עיי"ש. ועי' בפירוש הרא"ם (שמות ד, כד). ולפי דבריו יש לומר שזהו הטעם שאברהם אבינו ע"ה לא מל עצמו עד שנצטווה[8], מפני שכל עוד לא נצטווה לא הייתה המצווה מגינה עליו, ואסור היה לו להכניס עצמו גם לסכנה מועטת (אא"כ התירה התורה בפירוש), וא"כ היה אסור לו למול עד שנצטווה.

יש מי שתירץ שמצות מילה עניינה "ברית"[9], וא"כ כל שלא נצטווה לא שייך לקיים מצוה זו[10], כי "ברית" היא במהותה דו-צדדית, ולא שייך לעשות "ברית" עם הקב"ה לפני שציווה עליה (כתבי הגרי"ז עה"ת, סטנציל, הוספות לפרשת פינחס; והעירוני שכ"כ בשו"ת שרידי אש, מהדורת רא"א וינגורט, ירושלים תשנ"ט, ח"ב סי' נג, עניין שני, ד"ה ואני הפעוט, עמ' תצז[11]; הרב אשר וייס שליט"א, מנחת אשר, בראשית, סי' יח אות ג, עמ' קטו).

בהקדמת רבי חיים מוולוז'ין לביאור הגר"א על הזוהר כתב[12] שקודם מתן תורה הצדיקים הראשונים עשו על פי השגתם אשר השיגו בשכלם תיקוני כל מצווה ומצווה בעולמות העליונים... ולכך קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, אך מילה לא קיים קודם שנצטווה כי ראה והשיג בשכלו לפי שורש נשמתו שלא יהא שום תיקון אם ימול עצמו קודם היותו בן צ"ט, עיי"ש.

יש על קושיא זו עוד תירוצים רבים[13], ונתמקד בעזה"י באחד מהם.

 

ב. שיטת הגרי"ז – קודם הציווי למול מצות מילה לא היתה שייכת כלל

בכתבי רבנו הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, גאב"ד בריסק, עה"ת (סטנציל, פרשת לך לך, סי' ה, עמ' 3, מהדו' חדשה סי' יב) מובא בשמו תירוץ נוסף לקושיא זו, וז"ל:

ידועה הקושיא: האבות קיימו התורה עד שלא ניתנה, א"כ למה אברהם אבינו לא מל עצמו קודם שנצטווה? והנראה דלקיום מצות מילה צריך שיהא עליו חלות "ערל", ובהימולו הוי חלות "מהול"; ולזה קודם שנאמרה מצות מילה - הלא לא הויא כלל חלות "ערל" בעולם, וממילא לא שייך לקיים מצות מילה.

וכעין זה יתיישב מה שהקשו איך נשא יעקב שתי אחיות, והתירוץ קודם מתן תורה היה, אך קשה הלא קיימו עד שלא נתנה תורה. והנראה דלאיסור שתי אחיות בעינן אישות של ישראל[14], ואישות של בן נח חלוקה בעצם החפצא של האישות ישראל[15], ולפי זה לא שייך איסור שתי אחיות אצל יעקב, כיון שהאישות לא הויא רק אישות של בני נח, ובאישות בבני נח אין איסור שתי אחיות, ודו"ק (ומפורש הדבר בחידושי הרמב"ן יבמות דף צ"ח, עיין שם)...

בדבריו מתבאר שהגדרת "ערל" היא אדם שנצטווה במילה ולא נימול, אך אדם שלא נצטווה איננו "ערל", ואין טעם בהסרת עורלתו[16]. בהמשך הדברים ננסה להתבונן בראיות ובמשמעויות שונות בנוגע לגדר זה.

 

ג. "ויפול אברם על פניו"

לקראת סוף פרשת לך לך, קודם הציווי על ברית המילה, נאמר (בראשית יז, א-ג):

וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים, וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱ-לֹהִים לֵאמֹר...

ודייקו חז"ל (רש"י שם, מפרקי דר"א, פכ"ט, ס"א פכ"ח; תנחומא פרשת לך לך סי' כ, ופרשת וירא סי' ו; לקח טוב יז, ג; ועוד) שעד שלא מל לא היה לו כוח לעמוד כשרוח הקודש ניצבת עליו[17] [ממורא שכינה]; אך משעה שנימול היה יכול להתנבא בעמידה, "ואברהם עודנו עומד לפני ה'" (בראשית יח, כב).

וכמובן, הקושיא בוקעת ממקומה, הרי אברהם אבינו כבר נתנבא קודם לכן כמה פעמים[18], ומדוע עד כה לא ציינה התורה שנפל על פניו?

יש מפרשים הסבורים שאברהם אכן נפל על פניו עוד קודם לכן בכל פעם ופעם שנתנבא, ואין צריך לציין זאת אלא פעם אחד, והוא הדין לשאר נבואותיו. והתורה ציינה זאת רק כאן (סמוך לציווי על המילה) בכדי לרמוז לנו את הסיבה לכך שנפל על פניו – בשל היותו ערל, ואילו הייתה התורה כותבת זאת כשאברהם נתנבא לראשונה לא היינו יודעים שהדבר קשור למילה (שפתי חכמים על רש"י שם, אות ג; עץ יוסף על מדרש תנחומא שם).

אכן ישנם מפרשים הסבורים שבאמת קודם לכן לא נפל אברהם על פניו[19], משום שעד שלא נצטווה על המילה - לא היה אברהם בגדר "ערל"[20], ורק מעת שאמר לו הקב"ה: "וֶהְיֵה תמים" ונצטווה למול, מעתה מוגדר עור זה כעורלה מאוסה, המעכבת אותו מנבואה (משך חכמה שם פס' ג; העמק דבר שם פס' א).

והוסיף הגאון הנצי"ב ז"ל שלכן בהתחלת העניין: "וירא ה' אל אברם ויאמר אליו... והיה תמים", ומרגע שנצטווה על המילה הוגדר כערל וירד ממדרגתו, ושוב אינו ראוי לנבואה בשם ה' אלא בשם א-להים, ולכן אח"כ כתוב "ויפול אברם על פניו וידבר אתו א-להים לאמר" (העמק דבר הנ"ל; וכעין זה במשך חכמה במדבר טו, מ). כמובן, דרך זו (שנקטו רבותינו ה'אור שמח' והנצי"ב) עולה בקנה אחד עם דברי הגרי"ז הנ"ל (שאברהם לא מל עד שנצטווה, מפני שעד אז לא היה "ערל", ולא שייך שימול), שאף לדבריהם אדם מוגדר "ערל" רק לאחר שנצטווה על המילה וטרם נימול.

להגדרה זו ישנן השלכות לדינא בכמה וכמה פרטי הלכות, ולהלן ננסה בעזה"י להתבונן בהם.

 

ד. קושיות מדברי חז"ל על היסוד הזה

מדברי[21] חז"ל בכמה מקומות עולה שאף קודם שנצטווה אברהם אבינו על המילה כבר היו קיימות גנות וחוסר-שלימות בעורלה ובעַרֵלוּת, ולכאורה הוא שלא כדברי האחרונים הנ"ל. בין היתר כתוב בפרקי דרבי אליעזר (ר"פ כט, ס"א ר"פ כח; מובא בילקוט שמעוני עה"ת רמז פ, ובספר האשכול, הלכות מילה, קח:):

...אמר לו הקב"ה [לאברהם אבינו]: עד עכשיו לא הייתָ תמים, אלא מול את בשר עורלתך מעליך והתהלך לפנַי והְיֵה תמים, שהעורלה[22] טמאה היא מכל הטומאות שנאמר [ישעיה נב, א]: "כי לא יוסיף יבֹא בך עוד ערל וטמא", שהעורלה מום מכל המומים, מול בשר עורלתך ותהא תמים.

מלשון זו משמע שכל ימיו "עד עכשיו" (ואף קודם שנצטווה), לא היה אברהם אבינו תמים מפני שהייתה בו עורלה ה"טמאה מכל הטומאות" והמום שבכל המומים. כך גם עולה מהמשנה בנדרים סוף פרק שלישי (מי"א, דף לא, ב):

רבי אומר: גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל, שנאמר 'התהלך לפני והיה תמים'[23].

וכך משמע גם מדברי חז"ל (אבות דרבי נתן ועוד[24]) שאדם הראשון, נח ושת נולדו מהולים, הרי שאף שנים רבות קודם הציווי על המילה העורלה היוותה מונע וחַיִץ מהשלימות, ואין תמימות כשיש עורלה, ורק בהעדרה או בסילוקה ניתן לזכות למעלות עליונות[25]. ושמא יש ליישב, שאף קודם הציווי היה בעורלה חיסרון, אלא שחיסרון זה עדיין איננו עַרֵלוּת גמורה ופגם גמור (והמילה בשלב זה היא כעין "עניין" בעלמא)[26], ולכן איננה גורמת ג"כ שיפול אברהם על פניו בעת גילוי שכינה (לדברי המשך חכמה והעמק דבר הנ"ל), אע"פ שאין שלימות ותמימות גמורה מבלי הסרתה[27]. ומ"מ נראה ברור שמידת הפגם של מי שאינו נימול לאחר הציווי שונה מהותית מזו שלפני הציווי, וכפי שגם נראה להלן.

 

ה. הגדרת "ערל" הפסול לעבודה ולאכילת תרומה וקודשים

מלבד המצווה והחובה למול, ישנן כמה וכמה הלכות הנוגעות לערל: ערל אסור לאכול ולסוך בתרומה (יבמות ע, א), במעשר שני (שם עג, א) ובקודשים (שם עב, א). כמו כן, ערל אסור באכילת פסח (שמות יב, מח), ואסור לשחוט עליו את הפסח (פסחים סא, א), ויהודי שיש לו בן קטן או עבד ערל - אינו אוכל קורבן פסח (פסחים צו, א יבמות ע, ב רש"י שמות יב, מד). הערל אינו עולה לרגל (חגיגה ה, ב), ופסול לעבודה במקדש (זבחים טו, ב כג, ב וסנהדרין פג, א).

הגמרא (בבלי יבמות עא, א) מסתפקת האם מותר לסוך ערל קטן [תוך שמונה ללידתו (רש"י)] בשמן של תרומה. ר' זירא הביא ראיה שעַרֵלוּת שלא בזמנה (טרם זמן חובת מילה) נחשבת עַרֵלוּת, ורבא דחה את הראיה ונקט שכל שאינו בר מילה איננו "ערל". ובירושלמי (יבמות פ"ח ה"א) פשיטא – ללא ספק וללא חולק – ש"אין עורלה אלא משמיני והלאה", וכן פסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הל' ז) ש"סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה, שהנולד כל שבעה אינו חשוב ערל"[28].

וכתב במשך חכמה (הנ"ל) שמכאן ראיה לדבריו (המקבילים לדברי הגרי"ז והנצי"ב) הנ"ל, שאדם שאיננו מצֻווֶה על המילה (וכל כיוצא בו אינו בר מילה בשום מקום[29]) - לא נחשב "ערל", ולכן גם "קודם שהוזכר ציווי ה' למול אצל שום נברא - לא הייתה מאוסה העורלה".

[ויש להביא סיוע לדבר מדברי הרשב"א בתשובה[30] שתינוק שחתכו עורלתו קודם שמונה - "אין זו מילה אלא חתיכת בשר בעלמא". וכ"כ כמה ראשונים שמילה קודם שמונה "אין בה מצוה כלל"[31] (מאירי שבת קלב, א, שיטה המיוחסת להר"ן שבת קלז, א, ועוד). ומסתבר שהדברים תלויים זה בזה, ומי שאין מצוה במילתו, איננו מוגדר ערל וכנ"ל.]

 

ו. לא מל כיון שמתו אֶחַיו מחמת מילה

בגמרא (פסחים צו, א יבמות עא, א זבחים כב, ב), בנידון פסול ערל לעבודת המקדש, מבואר שהן "ערל בשר", כלומר אדם שלא נימול (ואפילו אם איננו מומר, אלא "לִבו לשמים"), והן "ערל לב" (יחזקאל מד, ז-ט), כלומר משומד "שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים", פסולים לעבוד במקדש. ונחלקו רבותינו הראשונים ז"ל בביאור גדר "ערל בשר" (ש"לבו לשמים"). רש"י (במקומות רבים[32]) מפרש שהכוונה לאדם שמתו אֶחַיו מחמת מילה, ולכן פטור הוא מן הדין מלמול, והוא צדיק גמור, ומ"מ נקרא "ערל", מפני שמבחינה מציאותית לא נימול. ואילו רבנו תם (בתוספות זבחים כב, ב וחגיגה ד, ב) מפרש שהכוונה לאדם שחייב למול, והוא "מומר לערלוּת", ואעפ"כ נקרא "לבו לשמים", "לפי שאינו עושה אלא מדאגת צער המילה" (ואין כוונתו להכעיס).

ובתוספות הרא"ש (יבמות ע, א ד"ה הערל) הביא שר"ת הקשה על פירוש רש"י (שיהודי שמתו אחיו מחמת מילה נקרא "ערל") ש"כיוון שאי אפשר לו למול מפני הסכנה היינו כערלות שלא בזמנה דמיבעיא לן בגמרא אי מעכבא אי לא"[33].

וכתבו הראשונים[34] בביאור שיטת רש"י, שיש לחלק בין יהודי שמתו אחיו מחמת מילה המוגדר לשיטתו כ"ערל", לקטן תוך שבעה ללידתו (לפי הצד שאינו מוגדר כ"ערל"), שקטן תוך שבעה "לא נכנס בזיקת מילה כלל" (ולכך יש לומר שאיננו נחשב כלל "ערל" וכנ"ל), ואילו אדם שמתו אחיו מחמת מילה הוא "נכנס בזיקת מילה אלא שהאונס פוטרו", ולכן לשיטת רש"י נקרא "ערל".

נמצא, שאדם שמתו אחיו מחמת מילה, לשיטת רש"י הוא חייב במצות מילה, אלא שהאונס מונע ממנו מלקיימה[35], ולכן, נקרא "ערל"; ולשיטת ר"ת איננו בכלל המצווה ואין לו שֵׁם "ערל" כלל[36].

 

ז. בשורשי מחלוקת רש"י ור"ת בעניין מי שמתו אחיו מחמת מילה

ביסוד מחלוקתם של רש"י ור"ת כתב רבי יוסף ענגיל ב'אתוון דאורייתא' (כלל יג) שנחלקו אם אונס במצוות עשה פוטר לגמרי, או שמחויב הוא אלא שאינו יכול לקיים חיובו. ולשיטת רש"י אונס איננו פטור, ומאחר שהוא מחויב למול (אלא שאיננו יכול) נחשב "ערל"; ואילו לשיטת ר"ת האונס פוטר לגמרי מקיום המצווה[37], והרי הוא כקטן קודם היום השמיני.

עוד כתב אפשרות אחרת, שגם רש"י מודה שאונס במצות עשה גורם לפטור גמור (והביא לזה ראיה מדברי התוס' פסחים כח, ב ד"ה ערל, בשיטת רש"י, ע"ש), ומ"מ נקרא "ערל" משום שכיוצא בו חייב במצות מילה, בניגוד לקטן קודם היום השמיני שאיננו נקרא "ערל" כי אין כיוצא בו חייב במצות מילה[38] (תוס' שם). אך הוא העיר שהדברים אמורים רק באונס הנובע מפיקוח נפש, שכן י"ל שפיקוח נפש שונה משאר אונס, שהתורה ציוותה "וחי בהם" ופטרתו ממצווה זו, ואינו דומה לשאר אונס[39] שנמנע מהמצווה רק בשל חוסר יכולת לקיימה[40] (וע"ש שכתב שלכאורה נידון זה תלוי במחלוקת הידועה אם פיקוח נפש הוי 'הותרה' או 'דחויה').

ויש שביארו[41] שנחלקו רש"י ור"ת במחלוקת אם אדם שמתו אחיו מחמת מילה איננו נימול לעולם[42], או שאחר שיגדל ויתחזק מלים אותו[43], שלדעת ר"ת איננו נימול לעולם, וא"כ אין שייכות מילה אצלו, והרי הוא כקטן קודם היום השמיני, ואילו לדעת רש"י הוא שייך במצות מילה כיוון שכשיגדיל יתחייב למול[44].

 

ח. סיכום ההסברים בביאור מחלוקת רש"י ור"ת

הבאנו שישה הסברים אפשריים בביאור מחלוקת רש"י ור"ת האם מי שלא מל מחמת שמתו אחיו מחמת מילה מוגדר כערל:

(א) נחלקו אם דין "ערל" נובע מהמצווה או מהמציאות – לשיטת ר"ת, לפי הצד שקודם היום השמיני אין דין "ערל" - דין "ערל" נובע מהמצוה למול, ולכן כשאין מצוה למול (קודם היום השמיני, וכן מי שמתו אחיו מחמת מילה) איננו "ערל" (והוא כדרך ה'משך חכמה' וסיעתו, שקודם הציווי על המילה לא הייתה "ערלוּת", וכנ"ל), ולשיטת רש"י דין "ערל" נובע מהמציאות, ולכן אדם שמתו אחיו מחמת מילה עדיין מוגדר כ"ערל".

(ב) נחלקו אם דין "ערל" נובע מהעבריינות או מעצם המצב – לשיטת ר"ת (לפי הצד שקודם היום השמיני אין דין ערלוּת) דין "ערל" הוא רק באדם שאינו נימול באיסור37, ואילו לשיטת רש"י כל אדם שמצֻווה למול ואיננו נימול מוגדר "ערל" (גם אם העובדה שלא נימול מחמת שיש לו אונס או פטור).

(ג) נחלקו אם אונס במצות עשה הוא העדר אשמה בלבד או פטור גמור – האתוון דאורייתא (בדרך הראשונה הנ"ל) ביאר שלשיטת רש"י אדם האנוס ואינו יכול לקיים מצוה מחויב במצוה, אלא שאיננו אשם בכך שאינו מקיימה (כי איננו יכול לקיימה), אך הוא מבטל מצוה באונס ולכן מוגדר "ערל"[45] (אף שלדרך זו, גם לשיטת רש"י, דין "ערל" נובע מהמצוה למול, ודלא כדרך הראשונה הנ"ל); ולשיטת ר"ת אונס הוא פטור גמור, ולכן אדם שמתו אחיו מחמת מילה דינו כתינוק קודם היום השמיני (שאינו מצֻווה כלל).

(ד) נחלקו אם פיקוח נפש הוי אונס או פטור גמור – לשיטת רש"י פיקוח נפש הוא אונס, שהאדם איננו יכול לקיים את המצוה אך הוא מחויב בה, ולכן אדם שמתו אחיו מחמת מילה מוגדר "ערל"; ולשיטת ר"ת פיקוח נפש הוא פטור והיתר שלא לקיים המצוה (מפני שמצוה עליו לשמור על נפשו), ולכן אדם שמתו אחיו מחמת מילה אינו חייב במצות מילה ואינו מוגדר "ערל"[46].

(ה) נחלקו אם הפטור ממצוה הוא כמי שלא נתחייב בה – גם אם נניח שדין ערלוּת נובע מהמצוה (יעויין לעיל דרך א), מ"מ י"ל שלשיטת רש"י אדם ששייך בכלל המצוה, אלא שיש לו פטור, הוא מוגדר "ערל" שכן הוא מחייב במצוה (בשונה מקטן קודם שמונה ימים שאין כיוצא בו חייב במצות מילה), ואילו לשיטת ר"ת אדם שפטור מהמצוה הוא כמי שלא נתחייב בה מעולם[47].

(ו) נחלקו אם אדם שמתו אחיו מחמת מילה נימול לכשיגדיל או שאיננו נימול לעולם – יש שביארו41 שלשיטת רש"י אדם שמתו אחיו מחמת מילה חייב למול לכשיגדיל, וא"כ הוא בכלל מצות מילה, והפטור זמני בלבד, ולכן הוא מוגדר "ערל", ואילו לשיטת ר"ת אדם זה מופקע לחלוטין מהמצוה ואיננו בגדר "ערל".

* * *

נמצא שסוגיה מקומית זו בענייני מילה יש לה השלכות רבות פרשניות (בפרשת ציווי המילה שבתורה), הלכתיות ותפיסתיות, והיא מסתעפת לסוגיות שונות בכל חלקי התורה. וכבר כתב רבי אברהם אחי הגר"א בספרו 'מעלות התורה' בשם אחיו: "כי בכל מצוה ובכל דיבור מדיבורי התורה נכללים כל התורה וכל המצוות כולן".

 ר' שמעון ברוך קלמן-  המעין טבת תשפ"ג