ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום אף תפלתן של צדיקים מהפכין דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. והענין שיצחק בתפלתו הפך למדת רחמנות, ובאמת מדת יצחק הוא מדת הגבורה. אך כדאיתא בש"ס (שבת פט:) לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו וליעקב גם כן, ויאמרו ימחו על קדושת שמך, אמר לו ליצחק בניך חטאו, אמר יצחק פלגא עלי ופלגא עלך. ויפלא שלעתיד יאמר אברהם כן היפוך ממדתו מדת החסד.
אך הענין הוא דאיתא בזוה"ק (הוספות יא:) דאברהם הוא קצרו לפי חסד (הושע י׳:י״ב) ויצחק מדתו מדת הזריעה ויזרע יצחק. היינו מדת אברהם הוא שמיד ישלם ה' שכר טוב להולכים בדרכיו וזה קצירה, אבל מדת יצחק הוא זריעה, היינו שבעוה"ז יהיה סבלנות לכל אחד ואחד, רק שלעתיד הצפין השי"ת שכר הטוב לעוה"ב, ובודאי יהיה אז ברוב טובה ויתר עוז, ולכן לעתיד כשיהיה עת הגמול לא יוכל אברהם לדבר טוב עבור ישראל, כי לפי מדתו כבר קבלו שכר בעוה"ז, אבל למדת יצחק עתה הוא עת הגמול ולכן אמר פלגא עלי ופלגא עלך, וזהו דאיתא בזוה"ק (שלח קעג:) על פסוק, אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי (ישעיהו מ״ג:ו׳) בך יהבית כל אגר טב לבני, היינו שמדת יצחק הוא צפון, לכן אומר לצפון שעתה הוא העת שתתן את הזרע. לתימן, היינו מדת אברהם, אל תכלאי, היינו אל תכבוש דבורך בבית הכלא. ולכן ויעתר יצחק, כי לפי מדת יצחק לא היה יכול להוליד כמו שנתבאר לעיל (ענין ג) רק ממדת אברהם, כדכתיב, אברהם הוליד את יצחק, ומצד אברהם יכול להפך למדת רחמנות, אכן יצחק הוא המעורר להפוך למדת רחמנות, וזה דאיתא בזוה"ק (פקודי רנז.) בהיכלא שתיתאה שהוא היכל רצון ואלין אינון עירין דקיימין לגו בגו דהיכלא דקיימן בעיר כד"א עיר וקדיש וכו' האי היכלא אתכליל ביצחק וכלא בהיכלא דאברהם. והענין שיצחק הוא המעיר ומעורר חסד דאברהם: [בית יעקב]
