פסוקי שיר השירים, המתארים את בוא האביב – "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבַר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" – נושאים בחובם משמעות עמוקה הרבה מעבר לתיאור חילופי העונות. חז"ל במדרש מלמדים כי ה"סתיו" וה"גשם" הם משל לתקופות החשוכות של גלויות ישראל – ממצרים ובבל ועד גלות אדום הארוכה. אך כאן עולה תמיהה: הרי במקומות רבים בתלמוד נמשל הגשם לברכה העילאית ביותר, ליום שקול כנגד מתן תורה ובריאת שמיים וארץ? כיצד הופך הגשם, סמל השפע, לסמל של שעבוד וקושי?
התשובה טמונה במהותם של הגשמים ושל הכוחות הפועלים בעולם. הגשם, בבסיסו, הוא כוח חיובי שנועד להצמיח ולתת "לחם לאוכל". כך גם אומות העולם: בתוכנית האלוקית המקורית, תפקידן הוא לשמש כ"איכריכם וכורמיכם" – לסייע לישראל בענייני החומר כדי שיוכלו להתפנות לעבודת ה'. עבור מי שדבק בתורה, המציאות החומרית ואומות העולם הם כלי עזר מברך.
אולם, כאשר האדם הופך ל"עובר דרך" – כזה הסוטה מדרך ה' – המציאות משתנה. עבורו, הגשם הופך למטרד המקשה על הדרך, ואומות העולם הופכות למשעבדות המצרות את צעדיו. זוהי הסיבה שהכהן הגדול ביום הכיפורים מתפלל שלא תיכנס לפני ה' תפילתם של עוברי דרכים: כדי שהעיכובים האישיים של מי שאינו בדרך הישר, לא ימנעו את שפע הברכה הכללי מלהגיע לעולם.
מכאן אנו למדים על ההבדל המהותי בין שתי צורות של גילוי אלוקי: הגשם והטל, המקבילים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה.
התורה שבכתב נמשלה לגשם. היא יורדת ב"גבורה" ישירות מן השמיים, בקולות וברקים. בדומה לגשם היורד מתוך עננים המכסים את עין השמיים, כך גם התורה שבכתב ניתנה מתוך ענן וערפל. מדוע? כיוון שהאור האלוקי שבה כה חזק, שאין ביכולתו של אדם לראות את כבודו של הקדוש ברוך הוא "באספקלריה מאירה" ולחיות. הענן הוא הכיסוי המאפשר לנו לקבל את הדברים.
לעומתה, התורה שבעל פה נמשלה לטל. הטל יורד בשקט, ב"לחישה", בשעה שהשמיים זכים ונטולי עננים. הוא אינו נראה בשעת ירידתו, והוא נדמה כנובע מתוך המציאות עצמה. כך היא התורה שבעל פה: היא נראית כאילו החכמים הם אלו שמחדשים אותה בכוח שכלם, אך באמת היא דברי אלוהים חיים המופיעים דרך כלי הקיבול האנושי.
חלוקה זו באה לידי ביטוי במעגל השנה:
בחג הסוכות ובשמיני עצרת, אנו מתחילים להתפלל על הגשם. זהו הזמן המקושר למתן הלוחות השניים ביום הכיפורים – שיא הגילוי של התורה שבכתב. אנו מבקשים שהשפע השמימי ירד אלינו, ושתורת ה' תהיה לנו לברכה ולא לדין.
לעומת זאת, בחג הפסח אנו עוברים לבקש על הטל. פסח הוא חגו של אברהם אבינו, איש החסד, והתורה שבעל פה היא "תורת חסד" הדורשת עמל של לימוד והוראה. הטל של פסח הוא "טלא דעתיקא" – אותו טל רוחני שעתיד להחיות מתים. ביציאת מצרים זכו ישראל להתעלות רוחנית עליונה (עד בחינת 'כתר'), שהייתה הכנה למתן תורה. אמנם הלוחות הראשונים נשברו בעקבות החטא, אך הטל שאנו מבקשים בפסח נועד לתקן את הכל, להחיות את הנשמות ולהכין אותנו לקבלת התורה מחדש בשבועות.
בסופו של דבר, השילוב בין שתי התורות הוא המפתח: על ידי עמל התורה שבעל פה (הטל), אנו מזככים את עצמנו כך שנוכל לקבל גם את התורה שבכתב (הגשם) כמתנה מלטפת ומצמיחה, ובכך להפוך את העולם כולו למקום של ברכה וגאולה.
