ד. הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה הֵם הֵם מְגַלִּים אֶת עֹמֶק הָרָצוֹן, וְהַגְּבוּרָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה מִתְגַּלָּה עַל יָדָם בְּכָל מִלּוּי הוֹדָהּ, וּלְפִי גָּדְלָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה כָּךְ הִיא מִדַת הַחֵרוּת שֶׁלָּהּ.
יש להבחין בין שתי שכבות ברצון: ישנו עֹמֶק הָרָצוֹן, שבו עוסק הרב קוק בפסקה זו – הרצון שנובע מיסודו של האדם ומבטא את מהותו כצלם אלוהים; וישנו רצון חיצוני שנובע מהמסגרת בה אדם חי. קביעתו של קרל מרקס כי הסביבה מעצבת את התודעה (ראו לעיל ד, א, 24), חלה על הרצון החיצוני בלבד, ואילו עֹמֶק הָרָצוֹן המתגלה בהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה מורה כי האדם אינו משועבד לתנאי החיים שבהם הוא מוצא את עצמו. גם מי שנולד בחברת פושעים יכול לגדול ולהיות לאיש המוסרי והישר ביותר בעולם. מבחינתו של ילד שגדל במשפחת פשע, להיות גנב מקצועי זו השאיפה העליונה של חייו, כי זה מה שהוא מכיר כטוב. אך עומק רצונו הוא הקִרבה לה', הטוב האמיתי. הרצון החיצוני מוכתב ומוגדר על פי כלים הנתונים לאדם במציאות חייו הנוכחית, אך עומקו של הרצון בא מהנשמה שאינה תלויה במקרי הגוף. הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה באים מאותו עומק, ואינם מתחשבים בנסיבות ובתנאים החיצוניים. מכיוון שהם באים מאותו על־מודע של האדם, הם הרהורים בלבד, עמומים וחסרי יישום ממשי. אך כאשר מלבים את הניצוץ המופשט והערטילאי של עומק הרצון, הוא יכול להפוך ללהבה אדירה שתחמם ותאיר את העולם, דרך אותו אדם שיגלה את עומק רצונו באופן נכון.
המקובלים מחלקים את אישיות האדם לדרגות שונות: דרגת הנפש היא הנמוכה והחיצונית יותר, הקשורה לביטוי הגופני שבאדם ולחושיו הפשוטים; דרגת הרוח היא מקום הערכים, השאיפות ותפיסות העולם של האדם; ואילו דרגת הנשמה היא המהות האידאלית, החזון של האישיות, מעל כל הסובב את האדם בחיי העולם הזה. לכן הרהורי תשובה המגלים את עומק הרצון, מבטאים דווקא את הַגְּבוּרָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה, את מה שמעל כל מסגרת מוחשית־נפשית או רעיונית־רוחנית. שני צדדים ישנם לגבורה של הנשמה: יש התגברות על המסגרות הקיימות, פריצת גבולות המציאות שבה חי האדם, וישנה גבורת הביקורת העצמית. קל מאוד להסתגל ללחצי החברה, להיות תוצר של השיפוט הסביבתי. אך הגיבור כובש את יצר ההסתגלות ועורך ביקורת עצמית, בוחן את עצמו בחינה אובייקטיבית, טהורה כמה שאפשר, ומתוך כך מגיע לגבורת פריצת גבולות המציאות אם היא נצרכת. הרהורי תשובה מגלים את אותה גבורה על צדדיה השונים.
בניין עשר הספירות שמוזכר בכתבי המקובלים נחלק לשלושה קווים: קו החסד מימין, קו הגבורה משמאל וקו האמת האמצעי. ספירת 'הוד' נמצאת בקו הגבורה. כאשר על ידי הרהורי תשובה מתעוררת גבורת הנשמה, האדם מתמלא בהוד, בהארה פנימית שמאפשרת ביקורת עצמית נכונה. בספירת 'הוד' מתנבאים הנביאים (עי' ספר שערי אורה, שער ג, ד), לכן אחד המאפיינים שצריכים להיות לנביא הוא מידת הגבורה (שבת צב, ב). נביא שבא להוכיח את העם על חטאיו צריך להתאזר בגבורה ובהארה שתדריך אותו כיצד לומר את הדברים כראוי, כפי שיש בספירת 'הוד'. לכן הַגְּבוּרָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה מִתְגַּלָּה על ידי הרהורי תשובה דווקא בְּכָל מִלּוּי הוֹדָהּ. הנבואה הפנימית, קולו של המצפון המאיר את מחשבותיו של האדם וגורם לו לשוב בתשובה. ממילא, ככל שאדם יותר מוסרי, קול זה יישמע ביתר תוקף, והרהורי תשובה יתחברו יותר במהירות למימוש המעשי.
מדת הגבורה אליה נזקק האדם כדי לבקר את עצמו וכך לתקן ולשפר, גורמת גם לצמצום, לבניית גדרים כדי לרחוק מן הרע. אך בהרהורי תשובה גם קו החסד מעורב, הליכתו של האדם לדרך חדשה אחרי ששבר את גבולות מציאותו הקודמת היא ביטוי של חסד – התפשטות ויציאה מעצמו. לכן כעת מוסיף הרב קוק לקו הגבורה גם את קו החסד: וּלְפִי גָּדְלָהּ[91] שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, לפי מדת החסד המעורבת בתשובה, מרחק ההתפשטות של האדם החוצה מעצמו, נכונותו להיות במקומות רחוקים מהרגיל והמוכר לו – כָּךְ הִיא מִדַת הַחֵרוּת שֶׁלָּהּ.[92] והרהורי תשובה הופכים לתשובה ממש, גם במעשים, כי בפועל נוצרים כלים שמאפשרים לאדם להשתחרר מגבולותיו הפנימיים או החיצוניים. בתהליך התשובה, בכך שהאדם נהיה שופט ומבקר של עצמו, הוא משתחרר משעבודו לכל סוג של מסגרות ודעות קדומות שקדמו לתשובתו ונעשה בן־חורין, מנשלט הופך הוא לשליט.
בפסקה זו מתואר תהליך של השתלשלות המתחיל מספירת 'כתר' העליונה, אליה רומז הרב קוק במילים עֹמֶק הָרָצוֹן, דרך ספירת 'חכמה' שתחתיה, הנרמזת במילים הִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה,[93] וממשיך לספירות 'גבורה' ו'הוד' המביאות לידי ביטוי את מִדַת הַחֵרוּת – 'בינה', עד ההוצאה לפועל של ספירת 'בינה' בספירת 'מלכות', המופיעה את התשובה בפועל בעולם המוחשי. זהו טיבה של תורה שבעל פה, המיוצגת בספירת 'מלכות': מי שעוסק בתורה נקרא בן־חורין (אבות ו, ב) כי תמיד הוא יכול למצוא עוד ועוד משמעויות לתורה, לעולם לא יהיה סוף פסוק. לכן תורה שבעל פה לא נכתבת, כדי שתשתנה עם השתנות המצבים, ובכך היא מגלה במציאות את החירות, את ספירת 'בינה', בהתאמה לספירת 'חסד' שהייתה בתהליך – לגָדְלָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה.
[91] ספר שערי צדק, השער השביעי: "…המדה הזאת (חסד) נקראת גדולה משום אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד…"
[92] אמנם חירות היא כינוי לספירת 'בינה' הנמצאת בקו הגבורה והדין, אלא ש'בינה' אינה כשאר הספירות שבקו הדין, אלא מכיוון שהיא שורש הדין, היא מעליו, וכלשון הזֹהר: "דינין מתערין מינה" (ויקרא י, ב).
[93] הרהורים הם מעל ספירת 'חכמה' – הם ספירת 'כתר' של 'חכמה'; וספירת 'מלכות' של 'כתר', היא־היא ספירת 'כתר' של 'חכמה'.
