"אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דהוה אמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצוות, עבידנא יומא טבא לרבנן, דהא לא מפקידנא והא עבידנא.
השתא דשמעיתא להא דאמר ר' חנינא גדול מצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, אדרבה, מאן דאמר לי דאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן" (קדושין לא, א).
רואים אנו שרב יוסף הסתפק מי גדול יותר, המצווה ועושה או זה שאיננו מצווה ועושה, ואמנם אלו ואלו דברי אלקים חיים.
מבחינה אחת גדול מי שאינו מצווה ועושה, שכן מורה הדבר על גודל זיכוך נפשי, שמעצמו משתוקק הוא למלא מצוות ד',
אולם מבחינה אחרת יש כאן צד ריעותא, מפני שכל מושג הבא מצד הרגשת האדם, אפילו זה הגדול והנשגב ביותר, מוגבל הוא למרות הכל ... נמצא, שלא יוכל לפעול אלא דווקא בעולמות האלה שהם בערך גודל השנתו ...
כדי שיהיה האדם קשור מריש כל דרגין ועד סוף כל דרגין ויוכל לפעול בכולם. בזה גדול כוחו וגדולה מעלתו של כי שהוא מצווה ועושה, שכן כח המצוה המצוי במהות הצווי, כולל את כל המדרגות שבעולם, מהעולמות העליונים ביותר, עד אלה הירודים ביותר. מכל מקום נמצאנו למדים שהמצווה ועושה ומי שאינו מצווה ועושה, שניהם כאחד טובים ויפים, כל אחד מבחינת מעלתו המיוחדת לו.
שתי הבחינות הללו - של מצווה ועושה ושל איננו מצווה ועושה - הן בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה ...
תורה שבכתב, היא בחינת מצווה ועושה, ותורה שבעל פה, שלכתחילה משיגים אותה ישראל מדעתם, הרי היא כבחינת אינו מצווה ועושה, ומכל מקום אחר כך מוצאים את כל התורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, דליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, ואז חוזרת הבחינה של אינו מצווה ועושה להיות נכללת בבחינת המצווה ועושה.
שני ענינים ישנם אפוא בתורה שבעל פה, מתחילה ליצור את עצם התורה שבעל פה, ואחר כך להחזירה לתורה שבכתב, להמשיכה לבחינת מצווה ועושה.
וכזאת צריכה להיות עבודת האדם מישראל, לקיים את כל מצוות התורה - אשר אופן עשייתן איננו ידוע לנו אלא על ידי תורה שבעל פה - באופן כזה שגם לאחר ששבו לבחינת מצווה ועושה, לרוממן לראשית אצילותן, כמו שהיו בתחילת יצירתן בבחינת אינו מצווה ועושה. ולא כל אחד זוכה לקיים עבודה זו בשלימות.
[מרן הגרי"מ זצ"ל]
