שנאת הנצרות ליהדות

פרק ב

הַטֶּבַע מוֹצֵא אֶת רְדִיָּתוֹ בַּקִּבּוּץ הָאֱנוֹשִׁי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּפְרָטָיו. הַפְּרָטִים הִנָּם יוֹתֵר חָפְשִׁיִּים, וְהַטִּפּוּס שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַמְיֻחָד לָאָדָם מִתְגַּלֶּה בָּהֶם יוֹתֵר. אֲבָל הַחֶבְרָה, הָאֱנוֹשִׁית וְהַלְּאֻמִּית, עוֹמֶדֶת בְּיוֹתֵר תַּחַת הַשְׁפָּעַת הַטֶּבַע, וְהַהוֹפָעָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית מִתְגַּלָּה בָּהּ יוֹתֵר.

דַּרְכֵי־הַשְּׁמִירָה הַמְכֻוָּנוֹת לִשְׁמִירַת הַמִּין וְהָאִישׁ, הַמִּתְרָאוֹת בְּבַעֲלֵי־חַיִּים הַטִּבְעִיִּים יוֹתֵר מִבָּאָדָם הַתַּרְבּוּתִי, הִנָּן מִתְגַּלּוֹת בִּכְלָלִיּוּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בָּאֳפָנִים יוֹתֵר קְרוֹבִים לַטֶּבַע הַחַי. הַהַכָּרָה הַפְּנִימִית, הַכּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַנְּטִיּוֹת לְהִשָּׁמֵר מִכָּל מַזִּיק וּלְהַכִּיר אֶת הָאוֹיֵב, בְּלִי כָּל צֹרֶךְ לְחָכְמָה וְנִסָּיוֹן, מִתְגַּלֵּית בְּחַיֵּי הָעַמִּים בְּיִחוּסָם זֶה לָזֶה, עַם לְעַם, דָּת לְדָת, גֶּזַע לְגֶזַע.

הָאֱלִילוּת הִרְגִּישָׁה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּיַּהֲדוּת, אֶת אוֹיַבְתָּהּ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, אֶת הַכֹּחַ, אֲשֶׁר לְפִי מִדַּת הִגָּלוֹתוֹ יֵצַר לָהּ הָעוֹלָם, וַתֵּצֵא שִׂנְאָה אִינְסְטִינְקְטִיבִית עַזָּה לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל הַגּוֹיִים. הַמִּינוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה לְהִנָּזֵר מִן הָאֱלִילִיּוּת הָרִשְׁמִית, מִכָּל מָקוֹם נוֹסְדָה עַל בְּסִיסִים קְרוֹבִים לֶאֱלִילִיִּים. לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּתוֹךְ אֻמּוֹת אֱלִילִיּוֹת, אֲשֶׁר הָאֱלִילִיּוּת חָדְרָה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמָתָן, דָּמָן וּבְשָׂרָן, כִּי־אִם בְּקַחְתָּהּ לָהּ סִגְנוֹן אֱלִילִי לִרְפִידָתָהּ וְהַשְׁטָחַת סִגְנוֹנָהּ. יוֹדַעַת הִיא יָפֶה, שֶׁאִם בְּאֶפֶס יָד יִתְמַסְמֵס וְיִכְלֶה הַסִּגְנוֹן הָאֱלִילִי, הָרָפוּד לָהּ, לֹא תִּמְצָא עוֹד מַעֲמָד בַּחַיִּים לְמַטְבְּעָהּ הַמְיֻחֶדֶת וְתֻכְרַח לְהִבָּלַע בְּלִיעָה רוּחָנִית בַּיַּהֲדוּת, מְקוֹרָהּ, עַל כֵּן עוֹמֶדֶת הִיא גַּם כֵּן עַל נַפְשָׁהּ, וַתִּמָּלֵא שִׂנְאַת מָוֶת לַיַּהֲדוּת וּלְיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקֶיהָ.

וְכֵן הַדָּבָר הוֹלֵךְ בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת וּבְכָל הַמַּצָּבִים. מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ כְּבָעוֹלָם הַחָמְרִי גַּם בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי, בְּעוֹלַם הַדֵּעוֹת וְהָרַעְיוֹנוֹת. בְּכָל תֹּקֶף וְהַכָּרָה פְּנִימִית מְלַמֶּדֶת הִיא קִבּוּצִים רַבִּים, הָמוֹן בִּלְתִּי מְלֻמָּד, לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם בִּבְחִינָתָם הָרוּחָנִית, כְּשֵׁם שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֶת פְּרָטֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים וְאֶת הַקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים בִּבְחִינָתָם הַחָמְרִית. רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר הַנְּטִיּוֹת הַלָּלוּ יוֹצְאוֹת אֶל הַחַיִּים וּמְחוֹלְלוֹת מַעֲשִׂים כַּבִּירִים, בָּאִים פִילוֹסוֹפִים, חוֹקְרֵי הַנֶּפֶשׁ וְטֶבַע הָעַמִּים, וּמְגַלִּים אֶת חָכְמָתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית אֲשֶׁר הִקְדִּים הֶהָמוֹן, הַהוֹלֵךְ אַחַר רִגְשׁוֹתָיו, לְדַעְתָּהּ, וּלְפַלֵּס עַל־פִּיהָ אֶת נְתִיב חַיָּיו.

הַמַּדָּע יְבַסֵּם אֶת הַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וּכְפִי הָאֶפְשָׁרִי יִתֵּן לָהֶן צוּרָה תַּרְבּוּתִית וּמוּסָרִית, אֲבָל לֹא יַעַקְרָן מִמְּקוֹמָן, כִּי עֲצוּמוֹת הֵן מִמֶּנּוּ, וְגַם הַמִּשְׁפָּט וְהַצֶּדֶק עַל יְמִינָן. כִּי הֲלֹא הֵן הֵן מַעֲמִידֵי הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ זְכוּת קִיּוּם לְקִבּוּץ לְאֻמִּי וְחֶבְרָתִי בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה יֵשׁ לוֹ הַמִּשְׁפָּט לְהָגֵן עַל קִיּוּמוֹ, מִכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יְבַלְּעֵהוּ, וּבְתַחְבּוּלוֹת יַעֲשֶׂה לוֹ מִלְחָמָה.

הַיַּהֲדוּת מַכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ גַּם הִיא בְּהַכָּרָה טִבְעִית, – קֹדֶם שֶׁיְּבָאֲרוּ לָהּ כָּל פִילוֹסוֹפְיָה וְכָל הִגָּיוֹן מַה הִיא, – לְהַהֶאָרָה שֶׁל הָאֱלוֹהוּת בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה וּמְאִירָה בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה וּבָעוֹלָם וּבַחַיִּים בִּכְלָל, וְהַשְׁלָמַת טִפּוּסָהּ הַלְּאֻמִּי הַזֶּה עַל־פִּי רוּחָהּ הָעַצְמִי בְּאַרְצָהּ הַהִיסְתּוֹרִית, זֹאת הִיא כָּל מְגַמָּתָהּ. הַכּוֹנָנִיּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁלָּהּ בָּאוֹת לְמַלֹּאת אֶת מְלֶאכֶת הַצִּנּוֹרוֹת, שֶׁעַל־יָדָם יִמָּלֵא דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הַזָּלַת שֶׁפַע טַל הַחַיִּים מֵהָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית הַטְּהוֹרָה אֶל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, בָּרוּחַ בַּשֵּׂכֶל וּבַמַּעֲשֶׂה, לֹא רַק בְּחַיֵּי כָּל יָחִיד כִּי־אִם גַּם וּבְיִחוּד בְּחַיֵּי הַלְּאֹם כֻּלּוֹ.

יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם חֲסִידִים, פִילוֹסוֹפִים, אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ וְאַנְשֵׁי אֱלוֹהִים, אֲבָל אֵין בָּעוֹלָם אֻמָּה, שֶׁנִּשְׁמָתָהּ הָעַצְמִית לֹא תּוּכַל לְהִשְׁתַּלֵּם כִּי אִם עַל־פִּי הַמְּגַמָּה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה בָּעוֹלָם, כִּי־אִם יִשְׂרָאֵל.

רוּחַ שׁוֹנֶה מֵרוּחוֹת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם מֻכְרָח שֶׁתִּהְיֶה לוֹ גַּם כֵּן כַּלְכָּלָה מְיֻחָדָה הַנְּאוֹתָה לוֹ, הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ, מְחַזֶּקֶת אֶת כֹּחוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אֶת קִיּוּמוֹ.

לֹא תּוּכַל, לְפִי זֶה, הַיַּהֲדוּת לִסְמֹךְ רַק עַל הַמָּזוֹן הַתַּרְבּוּתִי הַכְּלָלִי, שֶׁאֵין בְּקִרְבּוֹ אוֹתָם הַחֲלָקִים שֶׁגּוּפָהּ הָרוּחָנִי נִבְנֶה מֵהֶם, בַּמֶּה שֶׁבִּבְחִינָה עִקָּרִית הוּא שׁוֹנֶה מֵרוּחַ כָּל הָעַמִּים. לֹא נִשְׁלֹל בָּזֶה בְּשׁוּם אֹפֶן אֶת אוֹתוֹ הַצַּד הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁבּוֹ הוּא שָׁוֶה לְכָל הָאָדָם, וּמִצִּדּוֹ הִיא זְקוּקָה גַּם לְכַלְכָּלָה תַּרְבּוּתִית לְצִדָּהּ הָרוּחָנִי כְּכָל הַמָּזוֹן הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לְכָל הָאָדָם בְּמִקְצוֹעַ זֶה. אֲבָל כִּלְכּוּל זֶה לֹא יִפְטֹר אוֹתָהּ מִמְּזוֹנָהּ הַמְיֻחָד לָהּ.

וְאִם תִּרְאֶה, שֶׁיָּבוֹא אֵיזֶה רוּחַ זָר לְהַעְתִּיק אוֹתָהּ מִמְּקוֹר חַיֶּיהָ הַמְיֻחָדִים וּלְהַטּוֹתָהּ לְצַד הַסִּפּוּק רַק בַּכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, וּמִכָּל־שֶׁכֵּן אִם בִּשְׁלִילָה תַּקִּיפָה וּמַכְרַחַת יִשְׁלֹל אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶת מְזוֹנָהּ, הַמְיֻחָד לְהַחֲזִיק אֶת רוּחָהּ וּלְפַרְנֵס אֶת יְסוֹד קִיּוּמָהּ, תֵּדַע כִּי הָאוֹיֵב נִצָּב לָהּ, וּבְכָל עֹז כֹּחָהּ הַפְּנִימִי תַּעֲמֹד עַל נַפְשָׁהּ.

הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי בְּקִרְבָּהּ וּבָעוֹלָם, שֶׁיִּגָּלֶה עַל־יְדֵי יְשִׁיבָתָהּ הַשְּׁלֵמָה בְּאַרְצָהּ, זֹאת הִיא תְּכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית. הַיְצִירָה הַחָפְשִׁית וְהַמַּדָּע הַהוֹלֵךְ וָאוֹר הִנָּם לָהּ סְנִיפִים נִכְבָּדִים לִתְכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית הַזֹּאת, אֲבָל גַּם שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא יוּכְלוּ לָבוֹא בָּהּ לִמְרוֹמֵי גָּבְהָם כִּי אִם כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר רוּחָהּ הָעֶלְיוֹן בְּקִרְבָּהּ עַל־פִּי טִבְעָהּ הַמְיֻחָד, הַמְרוֹמָם מִכָּל יְצִירָה אֱנוֹשִׁית וּמִכָּל מַדָּע וַחֲזוֹן לֵב, כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ וְכִגְבוֹהַּ מַחְשְׁבוֹת אֱלוֹהִים וּדְרָכָיו מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי־אָדָם וְדַרְכֵיהֶם.

כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר בְּקִרְבָּהּ הַתַּכְסִיס הַמֵּבִיא אֶת טֶבַע הָרוּחַ לְהַבְרִיא עַל־פִּי תְּכוּנָתָהּ, שֶׁהֵם אָרְחוֹת הַיַּהֲדוּת שֶׁבַּחַיִּים, בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ בְּאֹפֶן רִשְׁמִי וּבְכָל צִבְיוֹן שֶׁל פֻּמְבִּי וּבַיְחִידִים לְפִי הָאֹפִי הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִי לְהִקָּלֵט בְּחִנּוּכָם וּבְדֵעוֹתֵיהֶם, אָז יִמְצְאוּ לָהֶם הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע הַחָפְשִׁי כַּר נִרְחָב וּבָטוּחַ בְּקִרְבָּהּ. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּטוּחָה בְּכַלְכָּלָתָהּ הַמְיֻחֶדֶת תֵּדַע בֶּטַח כִּי תָּשׁוּב לָהּ לִבְרָכָה גַּם הַכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהּ לֹא פָּחוֹת מִכָּל עַם, וְאוּלַי עוֹד יוֹתֵר לְפִי מִדַּת עִלּוּיָהּ הָרוּחָנִי.

כְּשֶׁבָּאִים נִמְהֲרֵי לֵב וּמְזַלְזְלִים בְּרוּחָהּ, וּבוֹעֲטִים בְּרֶגֶל זָדוֹן בְּתַכְסִיסֵי חַיֶּיהָ, הִיא מִתְחַלְחֶלֶת וְיוֹדַעַת כִּי עֵת צָרָה הִיא לָהּ.

הַשְּׁאֵלָה עַל דְּבַר הַמַּהוּת וְהָעֵרֶךְ שֶׁל הַהַכָּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל נִמּוּק הַצַּעַר הַזֶּה, כַּמּוּבָן, לֹא תּוּכַל לְהִפָּתֵר מִן הֶהָמוֹן הַמַּרְגִּישׁ כִּי אִם מֵאַנְשֵׁי לֵב הַמְּבִינִים אֶל תֹּכֶן הַחִזָּיוֹן. הִיא עוֹרֶגֶת לְמִלּוּי אָפְיָהּ, הַמִּלּוּי הַזֶּה צָרִיךְ הוּא גַּם לִיצִירָה חָפְשִׁית וּלְמַדָּע בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר מָלֵא, וְעִם זֶה הִיא רוֹאָה שֶׁהַמְהָרְסִים הַלָּלוּ, שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהּ כְּזָרִים, גּוֹרְמִים לָהּ, שֶׁהִיא מֻכְרַחַת כְּדֵי לְהָגֵן עַל רוּחָהּ הַמְיֻחָד, לִסְתֹּם חַלּוֹנוֹת נֶגֶד הַהֶאָרָה הַחִיצוֹנָה שֶׁל יְצִירָה וּמַדָּע שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת בְּבֵרוּר גָּמוּר לְרוּחָהּ פְּנִימָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשֵׁם יְצִירָה וּמַדָּע זֶה בָּאִים הַלּוֹחֲמִים הַלָּלוּ לִמְחֹק אֶת דְּמוּתָהּ.

וְאִם גַּם נֹאמַר שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְחֹל נִצָּחוֹן מֻחְלָט בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁל הַשִּׁמּוּר הַמְצֻמְצָם בִּלְבַדּוֹ, הֲלֹא כָּל אֲשֶׁר לְאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אַךְ אוֹתָם שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת מְלֵאִים רוּחַ אֹמֶץ בְּעֵת מַשְׁבֵּר כָּזֹאת צְרִיכִים הֵם לְהַכְרִיז וּלְפָרֵשׁ, שֶׁתַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, שֶׁהֵם מְלֵאִים מֵרוּחַ הָאֻמָּה וְאוֹצְרִים בְּקִרְבָּם אֶת כֹּחַ חַיֶּיהָ בְּצִבְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, הֵם הֵם הַבָּסִיס הַיּוֹתֵר מֻבְטָח גַּם לְחֹפֶשׁ הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע וְגַם לְהַפְרָחַת הָאֻמָּה וְהַכָּרַת אִידֵאָלֶיהָ, תְּחִיָּתָהּ וּבִנְיָנָהּ.

תכליתו של פרק זה היא ההבנה כיצד ראוי להיות השילוב בין הצד הכללי, האוניברסלי, שמיוצג באופן הנאור ביותר על ידי המדע והתרבות, לבין הצד הישראלי הייחודי. לצורך זה הרב מקדים עניין שיש לו חשיבות אינטלקטואלית מצד עצמה: השילוב שבין ההכרח הטבעי לבחירה החופשית בהוויה בכללותה ובאדם בפרט.

הַטֶּבַע מוֹצֵא אֶת רְדִיָּתוֹ את שליטתו בַּקִּבּוּץ הָאֱנוֹשִׁי יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּפְרָטָיו. יצר הקיום הטבעי יותר ניכר בהתנהלותה של החברה בכללותה, בחוקים הכלליים, מאשר בדרכי חייו של היחיד. הַפְּרָטִים הִנָּם יוֹתֵר חָפְשִׁיִּים, וְהַטִּפּוּס שֶׁל הַחֹפֶשׁ הַמְיֻחָד לָאָדָם מִתְגַּלֶּה בָּהֶם יוֹתֵר. זה נכון ביחוד באדם, אבל גם בהוויה של הדומם, הצומח והחי. אנו מוצאים בפרטי הטבע רבגוניות לאין קץ. ככל הידוע לנו כיום, אין בטבע פרט אחד זהה למשנהו, אפילו לא בדומם, בחלקיקים התת-אטומיים. לפי חוק אי-הוודאות של הייזנברג,[14] לעולם אי אפשר לדעת איפה נמצא כל חלקיק, מפני שהחלקיקים עצמם לא מתנועעים בהכרח באותו האופן, לפי אותם הזמנים. כך בטבע הדומם ביסודו הראשוני, וכך גם בטבע הגלוי – לא נמצא אבן, צמח או בעלי-חיים זהים, אף שיש דמיון. אפילו בתאומים מאותה הביצית יש דמיון רב ביותר אבל אין זהות גמורה, לא מבחינה גופנית ולא מבחינה רוחנית. הרב ממקד את האבחנה הזו ביחס לעיקר הבריאה – החברה האנושית: אֲבָל הַחֶבְרָה, הָאֱנוֹשִׁית וְהַלְּאֻמִּית, עוֹמֶדֶת בְּיוֹתֵר תַּחַת הַשְׁפָּעַת הַטֶּבַע, וְהַהוֹפָעָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית, מִתְגַּלָּה בָּהּ יוֹתֵר. בחברה האנושית מתגלה הנטייה הראשונית של יצר החיים, שבולטת בקרב בעלי החיים. הרב לא אומר שזהו שלטון מוחלט, מפני שאז המשמעות היא הכרח גמור, דטרמיניזם היסטורי, ואין הכרח כזה. תוכחות הנביאים נאמרו גם כלפי החברה ולא רק כלפי היחיד, לכן כוונת הרב היא לתבנית הכללית, בתוכה יכולות להיות גם כן ואריאציות שונות, אבל הרבה יותר ניכר ובולט השלטון של הטבע.

באמצעות האבחנה שבין הפרט לכלל ניתן להבין תופעות חברתיות ואנושיות שונות. למשל, הפסיכולוגיה של ההמון: ברור לגמרי שההמון מתנהג באופן שונה מאשר יחידים בודדים. באירוע המוני בו משתתפים עשרות אלפי אנשים, כל אחד מהמשתתפים כפרט, גם אם התחנך על ברכי המידות הטובות ולא מעלה על דעתו לרמוס את העומד לידו – כאשר הוא נמצא בתוך מסגרת של המון שכולם נעים יחד, הוא כבר לא יכול לעצור ועלול לפגוע באנשים. כך גם בצבא – לאדם בודד קשה לגלות אומץ ולהסתער בזמן סכנה, אבל כאשר הוא נמצא בשדה הקרב במסגרת יחידה צבאית של המון חיילים יחד, מתגלות עוצמה, תעוזה וגם אחווה עמוקה כלפי אנשים מרקעים שונים לגמרי. ההבדל בין התנהגותו של האדם כפרט לבין התנהגותו בקבוצה אופייני לחברה האנושית, ויש לו גם אפיונים לאומיים. אצל היפנים מקום העבודה נתפס כמשפחה, לכן האבטלה ביפן היא נמוכה ביותר ופיטורין זו טרגדיה נוראית, עד כדי כך שרבים מהמפוטרים מסיימים את חייהם בהתאבדות. אין ספק שישנן תכונות לאומיות של נטייה לנהנתנות מסוג מסוים, לחופש מסוג אחר, יש חברה יותר אלימה ויש חברה יותר ממושמעת מבחינה לאומית ותרבותית. אלו הן תכונות טבעיות, אין מועצה שיושבת ומתכננת את זה. גם כאשר חברה שואלת מרכיבים תרבותיים מרכזיים מחברה אחרת, היא מעבדת אותם לפי תכונותיה ורוחה, ולמרות הדמיון החיצוני זה שונה לחלוטין.

בימי הביניים, הן באירופה הנוצרית והן בחברה המוסלמית, נוצר ויכוח לוגי עמוק שיש לו השלכות גם ללוגיקה החדשה: האם במציאות יש גם 'איש' וגם 'מין' – כלומר גם פרט וגם כלל, או שמה שקיים באופן ממשי אלו הפרטים ורק לצורך הנוחות הלוגית אנו משתמשים במושגים כלליים. למשל, שפת המתמטיקה היא שפת ההכללה, אנו אומרים "שני בני אדם" גם כאשר ברור לנו שכל אחד שונה לגמרי מחברו. גם שני תפוחים הם לא באמת שניים, מפני שכל תפוח שונה מחברו. שפת המתמטיקה שהיא שפה אנושית, הגיונית, מצד אחד מכלילה, אבל מצד שני גם מפשיטה את הפרטיות והייחודיות ומתעלמת מהן. מדברי הרב אנו רואים שיש הבדל בין ההתנהגות של אותו פרט כשהוא מוכלל לבין מצבו כפרט בודד. לפי זה אכן יש מציאות כללית – 'סוּסיוּת' ולא רק סוס. יש גם חוק ולא רק אינספור פרטים שונים. אמנם החוק לא קיים באותו אופן שהפרט קיים, אין לו ביטוי כמותי, אבל הוא קיים מפני שיש הבדלי התנהגות בין הפרט כשהוא מוכלל לבין הפרט כשהוא בודד. זו לא רק המצאה בשביל הנוחות, אלא היא מבטאת מציאות חזקה שאנו חווים אותה גם אם איננו מבינים לגמרי את המהות שבה.

מהעיקרון הזה נובע עיקרון נוסף: דַּרְכֵי־הַשְּׁמִירָה הַמְכֻוָּנוֹת לִשְׁמִירַת הַמִּין וְהָאִישׁ, הַמִּתְרָאוֹת בְּבַעֲלֵי־חַיִּים הַטִּבְעִיִּים יוֹתֵר מִבָּאָדָם הַתַּרְבּוּתִי, הִנָּן מִתְגַּלּוֹת בִּכְלָלִיּוּת הָאֱנוֹשִׁיּוּת בָּאֳפָנִים יוֹתֵר קְרוֹבִים לַטֶּבַע הַחַי. הַהַכָּרָה הַפְּנִימִית, הַכּוֹלֶלֶת בְּקִרְבָּהּ אֶת הַנְּטִיּוֹת לְהִשָּׁמֵר מִכָּל מַזִּיק וּלְהַכִּיר אֶת הָאוֹיֵב, בְּלִי כָּל צֹרֶךְ לְחָכְמָה וְנִסָּיוֹן, מִתְגַּלֵּית בְּחַיֵּי הָעַמִּים בְּיִחוּסָם זֶה לָזֶה, עַם לְעַם, דָּת לְדָת, גֶּזַע לְגֶזַע. לעומת האדם כפרט, שיש לו בחירה ויכולת להתנהג בעדינות, בקרב בעלי חיים היצריות מנחה את כל ההתנהגות, פעולת האינסטינקט הטבעי מובילה כדי להישמר מפני אויבים ומזיקים או לצורך השגת מזון. כך גם בחברה האנושית – התגובה החברתית הרבה יותר ערה ופחות מעודנת על ידי התרבות מאשר התנהגותו של היחיד. אדם יחיד נוטה לנסות להבין את התופעות סביבו, גם כאשר הן מפחידות, ואילו התגובה החברתית ספונטנית יותר, ברורה וחזקה יותר, תגובה של מאבק והתגוננות אינסטינקטיבית – "הבא להרגך השכם להרגו" (במדבר רבה כא, ד). תולדות האנושיות מתוארות כתולדות המלחמות. רובם של המנהיגים האנושיים הם אנשים בעלי זרוע; גנרלים, לוחמים עזי נפש בעלי הישגים לאומיים אדירים של כיבוש חבלי ארץ. ברוב מדינות העולם יש אנדרטאות למלכים, נסיכים ולוחמים.

לאור עקרונות אלה הרב מנתח ומבהיר את תגובתה של האנושיות האלילית להופעתה של היהדות: הָאֱלִילוּת הִרְגִּישָׁה בְּיִשְׂרָאֵל, בַּיַּהֲדוּת, אֶת אוֹיַבְתָּהּ הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה, אֶת הַכֹּחַ, אֲשֶׁר לְפִי מִדַּת הִגָּלוֹתוֹ יֵצַר לָהּ הָעוֹלָם, וַתֵּצֵא שִׂנְאָה אִינְסְטִינְקְטִיבִית עַזָּה לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל הַגּוֹיִים. כדברי חז"ל: "מאי הַר סִינַי? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו […] ולמה נקרא הַר חוֹרֵב? שירדה חורבה לעכו"ם עליו" (שבת פט, א). עם ישראל קיבל את ערכי התורה באמירה "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), לא רק באופן אינטואיטיבי, אלא גם במובן של כפייה – דבר הא-ל שנחקק ונרשם למרות שהיה מנוגד לרמה הקודמת של הטבע האנושי. כפי שמתאר המדרש,[15] שמלבד עם ישראל האנושות בכללה לא יכלה לקבל איסורי תורה בסיסיים כמו רצח, גניבה וניאוף, מפני שהם נראים מנוגדים למציאות הבנויה סביב מלחמת הקיום שבה החזק שורד. האלילות שיקפה את המציאות הגלויה שיש בה ריבוי כוחות, ריבוי אלילים שתמיד נמצאים בתחרות ומלחמה בין אליל אחד למשנהו. אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בתרבות האירופאית הוא 'מלחמת טרויה'; סיפור שהתחיל בוויכוח שטותי, והתגלגל עד לכדי מלחמה קשה שהוכרעה באמצעות תחבולה פרי מוחו של אודיסאוס, המצביא היווני – לוחמים מעטים הוברחו לתוך העיר טרויה כאשר הם מוסתרים בסוס מעץ, שניתן כ'מתנה לפיוס האלים'. באישון לילה יצאו הלוחמים מן הסוס ופתחו את השערים לשאר הצבא שנכנס והחריב את העיר עד היסוד. לעומת תפיסה אלילית זו, קמה נטייה רוחנית אחרת לגמרי, המתחילה מאברהם אבינו ובהמשך מתגלה בתורה, שהיא כבר סוג של חכמה ותוכן. זו תפיסה שנוגדת את ההתנהגות החייתית, ומביאה בשורה אחרת שמחריבה את כל הערכים הרגילים, את כל מה שנחשב לנכון ואמתי, ואפילו צודק.

הַמִּינוּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה לְהִנָּזֵר מִן הָאֱלִילִיּוּת הָרִשְׁמִית, מִכָּל מָקוֹם נוֹסְדָה עַל בְּסִיסִים קְרוֹבִים לֶאֱלִילִיִּים. המינות היא הנצרות, ולפי אותה מתכונת, כשש מאות שנה מאוחר יותר נוסדה דת נוספת – האסלאם. אף על פי שהאסלאם השתדל להינזר מן האליליות הרשמית, הבוטה, מכל מקום הוא נוסד על בסיסים הקרובים מאוד לאליליות. לֹא הָיְתָה יְכוֹלָה לְהִתְפַּלֵּשׁ כלומר לפלוש, לחדור בְּתוֹךְ אֻמּוֹת אֱלִילִיּוֹת, אֲשֶׁר הָאֱלִילִיּוּת חָדְרָה בְּתוֹכִיּוּת נִשְׁמָתָן, דָּמָן וּבְשָׂרָן, כִּי־אִם בְּקַחְתָּהּ לָהּ סִגְנוֹן אֱלִילִי לִרְפִידָתָהּ וְהַשְׁטָחַת סִגְנוֹנָהּ. אם מפיצי הנצרות לא היו הופכים את ישו הנוצרי לאל, אם לא היו מתחילים לצייר ולפסל אותו, ומשתדלים לקבוע את מקום תפילתם באותם המקומות שבהם נעשו הפולחנים האליליים – דבריהם לא היו מתקבלים. זה נעשה באופן מודע כדי שאנשים שכבר התרגלו לעבודת אלילים ילכו לאותו מקום. על זה חוזר מוחמד כשהוא כובש את מכה, אמנם הוא מוציא את כל פסלי האלילים מה'כעבה', שהייתה מקום פולחן קדום, אבל משאיר את המקום עצמו כמקום מקודש לאסלאם מאחר שכבר התרגלו לבוא לשם.[16] יוֹדַעַת הִיא יָפֶה, שֶׁאִם בְּאֶפֶס יָד יִתְמַסְמֵס וְיִכְלֶה הַסִּגְנוֹן הָאֱלִילִי, הָרָפוּד לָהּ, לֹא תִּמְצָא עוֹד מַעֲמָד בַּחַיִּים לְמַטְבְּעָהּ הַמְיֻחֶדֶת וְתֻכְרַח לְהִבָּלַע בְּלִיעָה רוּחָנִית בַּיַּהֲדוּת, מְקוֹרָהּ, עַל כֵּן עוֹמֶדֶת הִיא גַּם כֵּן עַל נַפְשָׁהּ. כאשר הנצרות התעצמה עם ישראל כבר היה בגלות, מיעוט קטן ונרדף בכל מקום. היהודים אף פעם לא היוו סכנה ממשית במובן של מדינה בעלת צבא ורצון להשליט תרבות וערכים, לא כלפי הנצרות ולא כלפי האסלאם. ואף על פי כן נוצרה שנאה קשה כלפי היהדות, מכיוון שהמינות – הנצרות ואחר כך האסלאם, אימצה לעצמה בדרכים שונות את הסגנון האלילי, ובאופן טבעי הרגישה את הסכנה מהערכים השונים. היהדות בעצם הופעתה הציבה אתגרים מוסריים ואינטלקטואליים גם כשלא התכוונה לתקוף, גם כשלא היה ממנה איום מפורש. בעצם מערכת הערכים האחרת, מושגי חיים והחשיבה השונה, היהדות היוותה איום קשה מאוד.

וַתִּמָּלֵא שִׂנְאַת מָוֶת לַיַּהֲדוּת וּלְיִשְׂרָאֵל מַחֲזִיקֶיהָ. כאשר מנתחים את התופעה הייחודית הנקראת בשם המודרני 'אנטישמיות', רואים שהרבה פעמים היא בלתי הגיונית. היהודים תמיד הביאו רווחה, חדשנות והישגים, ולא תבעו בתמורה שלטון או ריבונות. הם היו מוכנים להישאר מיעוט קטן ורק ליהנות מזכויות אנושיות בסיסיות. למרות זאת הם נרדפו וטפלו עליהם האשמות, מהמוזרות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שברור שלא היה להן שום בסיס במציאות. עלילות הדם למשל, מעבר לשאלה המשפטית או לשאלת ההוכחות שלא היו – המצאת דבר זוועתי שכזה, שיהודים ייקחו תינוקות גויים כדי לטפטף את הדם שלהם למַצות, לא מתיישבת עם שום דבר, לא עובדתית, לא הגיונית ולא מוסרית. אין לה כל נגיעה לעניין הקיים ביהדות באיזה אופן. זה הרבה יותר מבטא את המעליל מאשר את זה שמעלילים עליו, ובכל זאת זה נאמר ונעשה.

וְכֵן הַדָּבָר הוֹלֵךְ בְּכָל הַשְּׂדֵרוֹת וּבְכָל הַמַּצָּבִים. מִלְחֶמֶת הַקִּיּוּם עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ כְּבָעוֹלָם הַחָמְרִי גַּם בָּעוֹלָם הָרוּחָנִי, בְּעוֹלַם הַדֵּעוֹת וְהָרַעְיוֹנוֹת. בְּכָל תֹּקֶף וְהַכָּרָה פְּנִימִית מְלַמֶּדֶת הִיא קִבּוּצִים רַבִּים, הָמוֹן בִּלְתִּי מְלֻמָּד, לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם בִּבְחִינָתָם הָרוּחָנִית, כְּשֵׁם שֶׁהִיא מְלַמֶּדֶת אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֶת פְּרָטֵי בַּעֲלֵי הַחַיִּים וְאֶת הַקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים בִּבְחִינָתָם הַחָמְרִית. הרב מעמיד את המאבק הרוחני והלאומי בין ישראל לעמים אחרים, לא רק על אינטרסים פוליטיים, ואפילו לא רק על אינטרסים ערכיים או דתיים רוחניים, אלא על טבע האופי העצמי הקודם לכל. הרב מגדיר אותו במטבע לשון מודרני, כמעט דרוויניסטי – 'יצר הקיום' הוא זה שמכתיב את האינטרסים הציבוריים. פעמים שאנשים יחידים מוותרים על האינטרס הפרטי. יש כאלה שבחולשתם מוותרים על החיים אל מול איומים מאוד קשים, הלם נורא או מחלות, ויש יחידים שמקריבים את עצמם למען ערכים חשובים. אולם קבוצה לאומית לא עושה דברים מעין אלה. באותה מידה יש גם יצר קיום רוחני, מאבק על לשון עצמית, תרבות, גוון דתי, אמוני, מוסרי ורוחני שבא לידי ביטוי במסורות ובמנהגים של כל קבוצה וקבוצה. המאבק בין התפיסה הישראלית הייחודית של אחדות ה' ואי-הגשמתו, לבין התפיסות האליליות לגווניהן, הוא לא רק מאבק בשדה ההיגיון, הפוליטיקה או הצבאיות, אלא מאבק הרבה יותר עמוק וקיומי, ולכן הוא כל כך מר.

רַק אַחֲרֵי אֲשֶׁר הַנְּטִיּוֹת הַלָּלוּ יוֹצְאוֹת אֶל הַחַיִּים וּמְחוֹלְלוֹת מַעֲשִׂים כַּבִּירִים, הרס ומלחמות גדולות סביב הקמת מדינות ואימפריות, ובאותה מידה גם פיתוח ושכלול של תרבויות, בָּאִים פִילוֹסוֹפִים, חוֹקְרֵי הַנֶּפֶשׁ וְטֶבַע הָעַמִּים, וּמְגַלִּים אֶת חָכְמָתָהּ שֶׁל הַהַכָּרָה הָאִינְסְטִינְקְטִיבִית אֲשֶׁר הִקְדִּים הֶהָמוֹן, הַהוֹלֵךְ אַחַר רִגְשׁוֹתָיו, לְדַעְתָּהּ, וּלְפַלֵּס עַל־פִּיהָ אֶת נְתִיב חַיָּיו. כאן הרב מתאר את חקר הלאומיות המודרני, הניסיון לנסח אותה באמצעות מחקר היסטורי פולקלוריסטי. 'פולק' זה עם, ציבור בגרמנית, ו'פולקלור' זו התרבות העממית, אגדות עם, מוזיקה ומנהגים. תולדותיו של מחקר זה במדע התחילו לפני כמאתיים שנה, בניסיון פילוסופי להבין את הלאומיות, לנסח אותה ולמצוא לה אפיונים קבועים. יש ויכוח גדול בין החוקרים מתי נולדה הלאומיות, אך צריך להבדיל בין לאום ללאומיות, וחוקרים רבים לא מדקדקים בזה. מאז ומעולם היו לאומים בעלי אפיונים שונים ברמה האינטואיטיבית והאינסטינקטיבית, כפי שמתואר בתורה: "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם בְּגוֹיֵהֶם וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם בָּאָרֶץ אַחַר הַמַּבּוּל" (בראשית י, לא-לב), תמיד הייתה תחושת אחווה ושיתוף של שבט, קבוצה אתנית, לשון ותפיסה דתית, אבל לאומיות כתודעה וכאידאולוגיה זו תופעה מודרנית. הרב תאר את המצב כפי שהיה לפני למעלה ממאה שנה, כאשר הלאומנות המודרנית והמאבקים השונים הבין-תרבותיים והבינלאומיים היו בעיצומם. הפילוסופים, חוקרי הנפש ותולדות העמים ניסחו את זה בדיעבד, נתנו לזה ביטוי מושכל, כאשר הלכו אל הכפרים הנידחים שלא הושפעו מהתרבות העירונית שיש בה סממנים אוניברסליים יותר, וחקרו את הניבים שבהם מדברים, את גיבורי האגדות, את המנהגים סביב מעגל החיים – כל הדברים שיש בהם סממנים של תפיסת עולם קדומה. מחקר זה התעורר דווקא אז, בגלל תהליך האוניברסליזם של העיר הגדולה. תופעת האינדיווידואליזם שמאוד התגברה עם נתינת זכויות האדם, זכויות הפרט וזכויות האזרח, יצרה מרחק שהולך וגובר עד היום, בין הפרט לבין הזהות הקבוצתית שלו. לכן זה מעסיק את המחקר, בין אם זה מחקר לאומיות כלאומיות, בין אם זה מחקר היסטורי, סוציולוגי, או פסיכו-סוציולוגי. תהליך עיצוב תודעה במערכות חיים הוא תהליך דינמי, ולעולם יונק מתודעות עמוקות, אינסטינקטיביות, קבוצתיות, המחוברות אל בניין זהות.

הַמַּדָּע יְבַסֵּם אֶת הַנְּטִיּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת וּכְפִי הָאֶפְשָׁרִי יִתֵּן לָהֶן צוּרָה תַּרְבּוּתִית וּמוּסָרִית, אֲבָל לֹא יַעַקְרָן מִמְּקוֹמָן, כִּי עֲצוּמוֹת הֵן מִמֶּנּוּ, וְגַם הַמִּשְׁפָּט וְהַצֶּדֶק עַל יְמִינָן. אי אפשר לאבד את הזהות, לכן הנטיות הטבעית צודקות בכך שאינן 'רוצות' להיעקר. כִּי הֲלֹא הֵן הֵן מַעֲמִידֵי הַחַיִּים הַקִּבּוּצִיִּים, וְכָל זְמַן שֶׁיֵּשׁ זְכוּת קִיּוּם לְקִבּוּץ לְאֻמִּי וְחֶבְרָתִי בְּאֵיזוֹ צוּרָה שֶׁתִּהְיֶה יֵשׁ לוֹ הַמִּשְׁפָּט לְהָגֵן עַל קִיּוּמוֹ, מִכָּל דָּבָר אֲשֶׁר יְבַלְּעֵהוּ, וּבְתַחְבּוּלוֹת יַעֲשֶׂה לוֹ מִלְחָמָה. הרעיון הלאומי קם במפתיע ונלחם על מעמדו גם לפני מאה שנה וגם היום. רבים מהוגי הדעות המודרניים מופתעים כל פעם מחדש מעוצמת הרגשות הלאומיים שגואים גם באותם החלקים באירופה שלכאורה כבר עברו את כל המאבקים והמלחמות, וכביכול הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גם במדינות שאין להן שום אינטרס לחדש מאבקים לאומיים. מלחמת העולם הראשונה הייתה כמובן לאומית – בין מדינות ועמים, אבל לא הלאומיות כשלעצמה חוללה את המלחמה. עד היום לא ברור כל כך מדוע היא פרצה.[17] כמובן שהיו מטרות משנה, אבל אף מטרה לא הייתה כה חזקה במדה שתחולל סערה כזו איומה. אחד האנשים המלומדים והאינטליגנטיים ביותר בעולם בזמנו, חוקר ופילוסוף בשם ישעיהו ברלין[18] כתב באחת המסות שלו, שאלה שנולדו במאה התשע-עשרה או בתחילת המאה העשרים הופתעו מרעיון הלאומיות. חשבו שכבר יש רעיונות אחרים – סוציאליזם, קפיטליזם, ליברליזם – שזה מה שבאמת מעסיק את האדם ואת העולם, ולא רעיונות לאומיים. ובמחצית הראשונה של המאה העשרים התגלתה לאומיות איומה בדמות הנאציזם הגרמני, הפשיזם האיטלקי והמפלגות הנאציות והפרו-פשיסטיות בכל מדינות אירופה שהביאו למלחמה איומה, מלחמת העולם השנייה. גם בשנים האחרונות – המאבק הלאומי של הסקוטים בסקוטלנד; של הקטלונים בספרד; של הקורסיקנים נגד צרפת; המאבקים הלאומיים של קבוצות קטנות בבלגיה; עם שחרורה של צ'כוסלובקיה מהעול הסובייטי שהחזיק אותם יחד – נפרדו הצ'כים מן הסלובקים והסלובקים מן הצ'כים; כאשר נשבר השלטון האוטוריטרי של המפלגה האחת ששלטה ביוגוסלביה, נפרדו הסלובנים, הבוסנים, הסרבים והצ'רנוגורים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

דבר נוסף מפתיע ביותר זו התודעה הדתית החזקה, שגם היה נדמה שכבר התפוגגה בתוך הספקנות המאפיינת את קבוצות העילית האינטליגנטיות. עליית האסלאם הדתי בצורה טוטאלית ולוחמנית, וקבוצות אחרות באירופה ומחוצה לה, סותרת הנחה זו. חלק מהמאבקים ביוגוסלביה לא היו רק על יסוד לאומי, שהיה חלש יותר מפני שכולם פחות או יותר מדברים באותה שפה, אלא על יסוד דתי בין סלובנים – נוצרים, לבין בוסנים שהם מוסלמים. הלאומיות והדתיות – שתי תודעות עממיות, אינסטינקטיביות, מפתיעות את הוגי הדעות בכל דור מחדש בעוצמתן האדירה. הרב אומר שהמדע צריך לרסן את הפראות שבנטיות אלו אבל אם ירצה לעקור אותן מן השורש לא יצליח. המדע לא מכיר את מקומו, ומכיוון שהוא דוגל ברעיונות וערכים אוניברסליים, הוא מנסה להמעיט ככל האפשר עד לעקירה מלאה של רעיון הלאומיות. זה לא עולה בידו ואף גורם לתגובת נגד קשה ביותר. לא בכדי התנועה הלאומית הקיצונית, המפלצתית, האיומה ביותר – התנועה הנאצית, הייתה אנטי-אינטלקטואלית באופן הקיצוני ביותר.

הַיַּהֲדוּת מַכֶּרֶת אֶת עַצְמָהּ גַּם הִיא בְּהַכָּרָה טִבְעִית, קֹדֶם שֶׁיְּבָאֲרוּ לָהּ כָּל פִילוֹסוֹפְיָה וְכָל הִגָּיוֹן מַה הִיא, אנו מכירים את עצמנו כעם נבחר, עם סגולה בעל יעוד – לְהַהֶאָרָה שֶׁל הָאֱלוֹהוּת שהתגלתה אלינו במתן תורה, בדברי הנביאים, וברוח הקודש אשר בתורה שבעל פה לדורותיה, בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר טְהוֹרָה, ההכרה הפנימית, הטבעית והלאומית של ישראל מתייחדת בשני יסודות: הכרת האלוהות בצורה נכונה, יחד עם המימוש הנכון של הקשר עמו. נאסרה עלינו הגשמת הא-ל, ואנו מצווים בהגשמת רצונו. מצד אחד – "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הקדמת תיקוני זהר), ומצד שני – "לית אתר פנוי מניה" (תיקוני זהר ע').[19] לא כמו שחשבו מספר חוקרי קבלה שהמקובלים מזניחים את העיקרון של שלילת ההגשמה בשל הצורך לבטא את חיוב המציאות האלוהית. בניגוד להכרה הטבעית הרגילה של עמים אחרים, שנוטים תמיד להגדיר ולתאר את אלוהים בקטיגוריות המבוססות על הניסיון האנושי, בהכרה היהודית אין כל הגדרה, כל תיאור של אלוהים מצד עצמו בשום קטגוריה אנושית השייכת לעולם. בין אם זאת הגשמה חומרית של פסל ותמונה, ובין אם זו הגשמה רוחנית של תכונות או של הגדרות אחרות. מְאִירָה בְּקִרְבָּהּ פְּנִימָה, היא המקור האחד והיחיד והבלתי נדלה לכל סוג של כח, של הופעה קודם כל בתוכנו, וממילא לאחר מכן בָעוֹלָם וּבַחַיִּים בִּכְלָל, בהכרה מודעת, לבשר את בשורת היות האלוהות המקור האחד והיחיד המאיר ומחיה את כל העולמות והחיים. הַשְׁלָמַת טִפּוּסָהּ הַלְּאֻמִּי הַזֶּה עַל־פִּי רוּחָהּ הָעַצְמִי בְּאַרְצָהּ הַהִיסְתּוֹרִית, זֹאת הִיא כָּל מְגַמָּתָהּ. לחיות על פי המקור האלוהי, על פי המגמה של בריאת העולם, בריאת ההוויה והאדם, ומימוש התודעה הזו בארציות.

הַכּוֹנָנִיּוֹת הַמַּעֲשִׂיּוֹת שֶׁלָּהּ כל המוסדות והמנגנונים החברתיים, הכלכליים, השיפוטיים והפולחניים. המלכות, בית המקדש והכוהנים, הסנהדרין והחכמים, בתי המדרשות, בָאוֹת לְמַלֹּאת אֶת מְלֶאכֶת הַצִּנּוֹרוֹת, שֶׁעַל־יָדָם יִמָּלֵא דְּבַר הַיַּחַשׂ שֶׁל הַזָּלַת שֶׁפַע טַל הַחַיִּים הרב משתמש במשל ביולוגי של אורגניזם בעל רשת מסועפת של צינורות: כמו שעץ מביא מים, מינרלים וסוכרים, אל התכלית – אל הפרי, כך המוסדות משמשים כדרכים קבועות להביא את ההארה מן הפסגה הרוחנית אל המקום הרחוק ביותר, אל המעשה הממשי. לעת עתה, בגזע העץ אין טעם. יבוא זמן וגם בגזע העץ יהיה טעם, גם האמצעים יהיו בעל ערך עצמי.[20] ככל שהמציאות תשתכלל יתגלה ערכם העצמי של הדברים במקום צורתם הממסדית שיש בה ממד של כפיה. מֵהָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית הַטְּהוֹרָה מהיסוד הראשון, מהעקרונות הרוחניים, הגדולים, הופעת הא-ל באופן טהור ועוצמתי, באותה מידה – אֶל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, להופיע בחיים האנושיים החברתיים, בשלוש תחנות: בָּרוּחַ במכוונוּת הרוחנית של החברה, היחס אל המציאות, מגמותיה וחזונה, בַּשֵּׂכֶל בהתאמת החזון למציאות, בכושר הביצוע. כך הגדיר ד"ר משה עתידיה ז"ל את השכל; הוא למד זאת מהפועל 'ש‎ֹיכל'. כאשר יעקב אבינו שֹיכל את ידיו, יוסף חשב שזה לא נעשה בשכל, אך יעקב אבינו אמר לו "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי" (בראשית מח, יט), אמנם מנשה הבכור, "וְגַם הוּא יִגְדָּל – וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ" ולכן שיכלתי את ידי. תיאמתי את פעולותיי על פי המחשבה, על פי הרוח, על פי החזון שלי. וּבַמַּעֲשֶׂה, הכישרון המעשי להביא את הדברים לידי גמר, לידי ממשות. לֹא רַק בְּחַיֵּי כָּל יָחִיד כִּי־אִם גַּם וּבְיִחוּד בְּחַיֵּי הַלְּאֹם כֻּלּוֹ. מפני שזו צריכה להיות הדרך לכלל העמים, כל עם לפי אופיו וכישוריו. החברה צריכה לתפקד היטב לאור ערכים אלוהיים, לבסס את הצדק והאמת, גם כאשר יש בה סכסוכים, רשלנות ופשיעה אין להיכנע לדברים הרעים. זו הבעיה העיקרית שעליה הרב מרחיב במאמרו 'למהלך האידאות בישראל',[21] שם הוא מסביר שהמגמה הלאומית שלנו היא לחיות על פי ההארה האלוהית בכל רבדי המציאות: ביום חול וביום חג, כשזקנים וכשצעירים, כשבריאים וכשחולים, כשעניים וכשעשירים, כשכולם יחד וכשכל אחד לחוד. אחרי הבירור של עיקרי האמונה תמיד תישאל השאלה המעשית, האם ניתן לחיות על-פי זה – הרי ה' "אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד, כד) – הפתרון הוא ללכת בדרכיו; למרות שהא-ל נעלה מהשגת אנוש, ואנחנו בני אדם בעלי גוף והשגה מצומצמת, אנו נפגשים עם דרכיו, ציוויו וערכיו, החזון והמטרות שאותם עלינו להגשים.[22] הנביא מתעסק בדברים רוחניים, אבל גם בעזרה בחיפוש אתונות (שמואל א' ט), הדיין עוסק בחכמה אבל גם מכריע ויכוחים בענייני ממונות.

יֶשְׁנָם בָּעוֹלָם חֲסִידִים, פִילוֹסוֹפִים, אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ וְאַנְשֵׁי אֱלוֹהִים, כפי שהגדיר הרמב"ם: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה, והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן […] אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם" (רמב"ם מלכים ח, יא). יש מי שמקיים את הדברים מתוך חסידותו, מתוך אמונה כללית ברצון אלוהי, ויש מי שמקיים אותם מתוך שכלו – אותם חכמי אומות העולם. אך זו דרגה יותר נמוכה. על זה נאמר "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א), מפני שמי שאינו מצווה הוא הפה שאוסר והוא גם הפה שיכול להתיר. אם מישהו יטיל ספק בסברתו הוא עלול לוותר על הכל. מי שמאמין שמקור המצווה למעלה ממחשבתו יוצר ודאות. זו הגדוּלה שבציווי – המוּדעוּת שמקור האמת, הצדק והיושר, הוא מקור עליון שלא ניתן לשינויים. מייסדי הדתות הגדולים בעולם והמתקרבים אליהם אמנם לא מביעים אמת צרופה שמקורה בגילוי העליון של האמת, של דבר הא-ל, ואפילו לא חכמה גדולה שכבר מגיעה למסקנות, אבל יש בהם שאיפה אדירה להתקרב לאלוהים, לאמת האלוהית – לכן למרות הטעויות המעשיות הקשות זו תכונה חשובה. אֲבָל אֵין בָּעוֹלָם אֻמָּה, שֶׁנִּשְׁמָתָהּ הָעַצְמִית לֹא תּוּכַל לְהִשְׁתַּלֵּם כִּי אִם עַל־פִּי הַמְּגַמָּה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלוֹהִית הָעֶלְיוֹנָה בָּעוֹלָם, כִּי־אִם יִשְׂרָאֵל. רק ישראל היא אומה שלימה שמתאפיינת בטהרה והארה של האלוהות, שלילת צד ההגשמה וצד החיוב העצום, היכולת והרצון להגשים את המגמה האלוהית בעולם כאומה ולא רק כיחידים.

רוּחַ שׁוֹנֶה מֵרוּחוֹת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם מֻכְרָח שֶׁתִּהְיֶה לוֹ גַּם כֵּן כַּלְכָּלָה מְיֻחָדָה הַנְּאוֹתָה לוֹ, הַמְפַרְנֶסֶת אוֹתוֹ, מְחַזֶּקֶת אֶת כֹּחוֹ וְנוֹתֶנֶת לוֹ אֶת קִיּוּמוֹ. גם בעולם הרוח ישנה השפעה שדומה לתזונת הגוף, פרנסה במובן של סוגי חשיבה, מידע, מיקוד ותשומת לב, אמצעים לצורך השגת המטרה הרוחנית הגדולה. לֹא תּוּכַל, לְפִי זֶה, הַיַּהֲדוּת לִסְמֹךְ רַק עַל הַמָּזוֹן הַתַּרְבּוּתִי הַכְּלָלִי, שֶׁאֵין בְּקִרְבּוֹ אוֹתָם הַחֲלָקִים שֶׁגּוּפָהּ הָרוּחָנִי נִבְנֶה מֵהֶם, בַּמֶּה שֶׁבִּבְחִינָה עִקָּרִית הוּא שׁוֹנֶה מֵרוּחַ כָּל הָעַמִּים. הרב פותח דיון שהוא רלוונטי גם לימינו. דווקא כאשר ניתן שוויון הזכויות, לפחות במישור המשפטי-הצהרתי ברוב מדינות אירופה, נשאלה ביתר שאת שאלת ההבדל שבין ישראל לעמים. לפני כן הייתה ליהודים מסגרת קהילתית מוגדרת בחוק, אפליה יחד עם מתן זכויות קהילתיות, משפטיות ודתיות. כאשר תשתית זו השתנתה, לכאורה אפשר היה פשוט להיות אדם, אזרח המדינה שחייב בכל החובות ונהנה מכל הזכויות. ובאמת היו שהציעו שלא צריך להיות שום הבדל בין יהודים לגויים, מבחינה מסוימת זו לא הייתה הצעה רק של המתבוללים אלא למרבה הפלא אפילו של חלק מן האורתודוכסים. היו תלמידי חכמים חשובים שהציעו להסתפק בהגותם של אנשי רוח מבין אומות העולם, מפני שמה שמייחד אותנו כיהודים זה דווקא ה'שולחן ערוך', אורח החיים המעשי היהודי, ולא ההגות ודברי המחשבה. אולם זה לא נכון. וודאי שיש אמונה יהודית, מחשבת ישראל עשירה. הנבואה הקולקטיבית המכוננת של מעמד הר סיני ואחר כך אצל שאר כל הנביאים, רוח הקודש שבקרב החכמים ובתי המדרש לאורך הדורות שמתוכה נבנתה גם תורת הסוד ותורת המוסר היהודית, המקור התורני העצמי המרומם מכל יצירה אנושית ומכל מדע וחזון לב. כל אלה מיוחדים וחשובים בלי ספק, בונים את המסגרת ואת הבסיס ליצירת הכלי הנכון.

מן הצד השני היו יהודים שרצו לוותר על ה'שולחן ערוך', כי העיקר לדידם, הוא דרך-ארץ, להיות אדם הגון, וכל השאר לא משנה. גם זה לא נכון כמובן. במשך הדורות ערכי מסורת ישראל שנחשבו לגמרי לא טבעיים, ללא דרך-ארץ, הפכו למוסכמות מוסריות שאי אפשר בלעדיהן. אחרי שתפסו את הערך, הבינו עד כמה הוא נכון, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהתפיסה הטבעית של החיים החברתיים והמוסריים. הרעיון של יום השבת כיום מנוחה היה דבר מיוחד ליהודים. באופן טבעי אין כל הבדל בין יום המנוחה ליום אחר, לכאורה הוא יום ככל הימים – השמש זורחת, אפשר לחרוש את השדה, ואין סיבה להפסיק. ובאופן מופלא, לא נמצא היום תרבות מפותחת שלא אימצה לעצמה את יום המנוחה השבועי כדבר מובן מאליו, עד שלא מתקבל על הדעת שלא לנהוג כך. כך גם ערך השוויון בפני החוק – ביהדות כולם כפופים לאותה מערכת הלכתית, וודאי מבחינה מוסרית, ללא חלוקה של כישרון, אופי או גיל. אולם בעבר דבר זה היה מנוגד לחלוטין לטבע, כי אנשים הרי לא שווים; האחד גבוה והשני נמוך, האחד זקן והשני צעיר, האחד מוכשר והשני לא – אין סיבה שיהיו שווים בפני החוק. וכיום כמובן, השוויון בפני החוק הפך להיות מובן מאליו בכל העולם המודרני. מבחינה דתית, תופעה של קרבנות אדם הייתה דבר מקובל, היו תקופות שגם בתרבויות גבוהות מבחינה טכנולוגית, בקרב אנשים שלא היו אחוזי פחד ואימה אלא ידעו להסתדר עם החיים, בכל זאת הפולחן היה פולחן רצחני. ואילו כיום מובן מאליו לרוב האנשים שזה לא מוסרי. האדם צריך חינוך רוחני ותרבותי, לפעמים מעמיק ורב דורות, כדי שתפקחנה עיניו ותגבר רגישותו המוסרית כדי לתפוס דבר שכבר נאמר למשה בסיני. יש הרבה דברים שהיהדות הנחילה לעולם, והעולם אפילו לא שם לב כמה הוא נלחם בזה, כמה הוא לגלג על ערכים אלה בזמנו, כמה נדמתה לו היהדות מוזרה ומשונה בגלל זה.

תופעת ההתבוללות שנשאה ראש נבלמה במידה רבה על ידי גלי האנטישמיות והלאומיות החדשה באירופה. למרבה ההפתעה התברר שהזהויות הלאומיות מאוד חזקות, ושום אדם – לא רק יהודים, גם אחרים – לא מסתפקים רק בזכויות המשפטיות של הפרט ובחובות כלפי החברה. מובן והגיוני לשלם מיסים ואפילו לשרת בצבא, אבל הזהויות הלאומיות, המסורת, חקר השפה וגם הפולחנים הקדומים הטרום-נוצריים הפכו להיות עניין מרכזי בהוויה התרבותית של אירופה.[23] ממילא כאשר נשברו ההגדרות הקודמות, הקהילתיות, באו הגדרות חדשות. ברור היה שהיהודים שייכים לגזע אחר כי הם שונים, ואז התעוררה גם התנועה הלאומית היהודית, שהדגישה בעיקר את המוצא ואת השפה, וכמובן גם את התרבות הקדומה.

לֹא נִשְׁלֹל בָּזֶה בְּשׁוּם אֹפֶן אֶת אוֹתוֹ הַצַּד הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁבּוֹ הוּא שָׁוֶה לְכָל הָאָדָם, וּמִצִּדּוֹ הִיא זְקוּקָה גַּם לְכַלְכָּלָה תַּרְבּוּתִית לְצִדָּהּ הָרוּחָנִי כְּכָל הַמָּזוֹן הָרוּחָנִי אֲשֶׁר לְכָל הָאָדָם בְּמִקְצוֹעַ זֶה. אֲבָל כִּלְכּוּל זֶה לֹא יִפְטֹר אוֹתָהּ מִמְּזוֹנָהּ הַמְיֻחָד לָהּ. יש ברוחניות היהודית שילוב של רוח שונה וגם משותפת עם כל העמים. אלו לא שתי רוחות שונות השוכנות זו לצד זו, אלא רמות שונות של אותה רוחניות. אצל כל העמים יש בסיס של הכנה בלבבות, שאיפות מוסריות וערכים. אלמלי הבסיס המשותף, התנ"ך לא היה יכול להיות ספר הדרכה למיליארדי אנשים, קרוב ומעורר לבבות. בתחילת ספר 'הכוזרי', רבי יהודה הלוי מבהיר שרק הרוח היהודית מסוגלת לקבל את הנבואה ולבטא את רעיונות המוסר המקראי (מאמר ראשון, כז), אבל זה לא אומר שלאחרים אין שום חלק בזה מבחינת היכולת ואף הצורך להחזיק בזה. בירור סדר הדורות מאדם הראשון העיד על כך שמקורם של כל בני האדם מאב אחד וזה הביא לכך שבסופו של דבר האנושות אימצה את הערך הבסיסי של השוויון בפני החוק.

וְאִם תִּרְאֶה, שֶׁיָּבוֹא אֵיזֶה רוּחַ זָר לְהַעְתִּיק אוֹתָהּ מִמְּקוֹר חַיֶּיהָ הַמְיֻחָדִים וּלְהַטּוֹתָהּ לְצַד הַסִּפּוּק רַק בַּכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, כאן הרב מדבר על המאבק בתנועות ההשכלה למיניהן שטענו שכבר אין צורך בתורה ומצוות, מספיק ללמוד מקצועות כמו מדעים, אומנויות וספרות יפה, ליישב את העולם ולהיות אזרחים נאמנים. זאת לעומת התכנים של הרציפות היהדותית מדור דור, ההעמדה במרכז את ברית סיני, את הנאמנות והשאיפה המוסרית הנשגבה של תיקון עולם וגאולתו באופן של קרבת אלוהים. כאשר שני דברים חשובים אלה התנגשו, התחילה מלחמה שלא היטיבה עם אף אחד מהצדדים. היהדות הלכה והסתגרה, וכך נוצר המונח החדש יחסית – 'האורתודוכסיה היהודית', מונח שנשאב מתולדות הנצרות, שבראשיתה היו מאבקים בין האורתודוכסיה לבין מה שנחשב אז ככפירה. מי שניצח כמובן סבר שהוא גם הצודק ולכן הדעה שלו נקראה 'אורתודוכסיה', כלומר – הדעה הנכונה. משם נלקח מושג זה ליהדות, כדי לייצג את אלו שנשארו נאמנים להלכה כפי שהתגבשה ובאה לידי ביטוי בחיבורים ההלכתיים השונים. על פי תפיסה זו יש להתבצר ולקדש את כל המנהגים שנערמו עד עכשיו, ולא משנה אם הם נכונים או לא, כי העיקר הוא שימור העבר. דרישה זו, למרות שהייתה מתוך כוונה טובה, איננה סבירה, ונדמה שגם בלתי מקובלת. התוצאה הייתה שבזמן קצר מאוד מבחינה היסטורית, תוך עשרות שנים המצב שבו עם ישראל ברובו העצום היה עם של שומרי מצוות, התהפך. האבות לא יכלו לארח את הבנים, שלא לדבר על הנכדים. נוצר משבר איום, קהילות שלמות התפרקו.

עד כאן הרב תאר את הסוג הראשון של תנועת ההשכלה, כפי שהתפתח בעיקר במרכז ובמערב אירופה, שם הרוח הזרה שינתה ליהודים את סדרי החיים בצורה גורפת. כעת הוא מתאר תנועת השכלה שונה שבה הדברים נעשו בכפייה: וּמִכָּל־שֶׁכֵּן אִם בִּשְׁלִילָה תַּקִּיפָה וּמַכְרַחַת יִשְׁלֹל אוֹתוֹ הָרוּחַ אֶת מְזוֹנָהּ, הַמְיֻחָד לְהַחֲזִיק אֶת רוּחָהּ וּלְפַרְנֵס אֶת יְסוֹד קִיּוּמָהּ. במזרח אירופה שימוש בכפפות של משי לא כל כך הצליח, אז האימפריה הרוסית מינתה אנשים שבצורה תקיפה יכריחו לשנות. כל גזירת הקנטוניסטים הייתה מכוונת לזה – לקחת ילדים-נערים מגיל שתים-עשרה, ולשלב אותם במין מכינות קדם-צבאיות של לימודים, כדי שבגיל שמונה עשרה יוכלו להיות כבר חיילים ממש. בפועל, הדבר היה אכזרי ביותר, וילדים יהודים שנכללו בין הקנטוניסטים עברו התנצרות בכפייה, שתכליתה הייתה "הפצת ההשכלה בקרב היהודים". תֵּדַע כִּי הָאוֹיֵב נִצָּב לָהּ, וּבְכָל עֹז כֹּחָהּ הַפְּנִימִי תַּעֲמֹד עַל נַפְשָׁהּ. טבעה של מלחמה שכל צד שולל את הצד שמולו, גם אם באופן עקרוני ניתן למצוא בתפיסתו דברים טובים.

בניגוד לתגובה האינסטינקטיבית של מלחמה, הרב מציע פתרון אחר: הַטּוֹב הָאֱלוֹהִי בְּקִרְבָּהּ וּבָעוֹלָם, שֶׁיִּגָּלֶה עַל־יְדֵי יְשִׁיבָתָהּ הַשְּׁלֵמָה בְּאַרְצָהּ, זֹאת הִיא תְּכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית. בגלות, מלחמה זו לא יכולה להיגמר בטוב, ולא משנה מי המנצח, אלא רק בישיבתה של האומה בארצה, בחזרתה אל הטבע המיוחד, המשקף את הייחודיות של דברי הנבואה של רוח הקודש שיש בארץ ה'. רק אז היהדות הנבואית יכולה לחזור לטבעה התורני, העצמי, לממש אותו ולהביא ברכה לעולם. הַיְצִירָה הַחָפְשִׁית וְהַמַּדָּע הַהוֹלֵךְ וָאוֹר שבשמם מדברת ההשכלה, הִנָּם לָהּ סְנִיפִים נִכְבָּדִים לִתְכוּנָתָהּ הָאִידֵאָלִית הַזֹּאת, אֲבָל גַּם שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא יוּכְלוּ לָבוֹא בָּהּ לִמְרוֹמֵי גָּבְהָם כִּי אִם כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר רוּחָהּ הָעֶלְיוֹן בְּקִרְבָּהּ עַל־פִּי טִבְעָהּ הַמְיֻחָד, הַמְרוֹמָם מִכָּל יְצִירָה אֱנוֹשִׁית וּמִכָּל מַדָּע וַחֲזוֹן לֵב, כִּגְבֹהַּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ וְכִגְבוֹהַּ מַחְשְׁבוֹת אֱלוֹהִים וּדְרָכָיו מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי־אָדָם וְדַרְכֵיהֶם. אין הכוונה שאין צורך במחשבות בני אדם ובדרכיהם, כפי שלא נכון לומר שאין צורך בארץ, אבל בכל זאת עדיין יש שמים ויש ארץ. אי אפשר לו לאדם בלי מחשבות אלוהים ואי אפשר לה לארץ בלי שמים. מבחינה זאת ארץ ישראל מייצגת את השלמות, כי יש בה גם ארציות וגם שמימיות. "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" (דברים יא, יא), מה שמחיה את הארציות של ארץ ישראל שונה מהמצב בארץ מצרים, שם המים באים מן התהום שלמטה מן הרגליים; בארץ ישראל האדם נושא את עיניו אל השמים והם אלה שמחיים את הארץ. מחשבות אלוהים מחיות את מחשבות האדם, התורה שבעל פה יונקת מתורה שבכתב, כתורת חיים שמדריכה את היחיד והכלל וממילא מקרינה מתוכה אל כלל האנושיות – מפני שיש בה חלק של תורת האדם, ויש בה חלק של תורת אלוהים הגבוהה, המשפיעה.

הבסיס לכל הוא השימור, לאחר מכן תבוא הפריחה: כְּשֶׁיִּשְׁתַּמֵּר בְּקִרְבָּהּ הַתַּכְסִיס הַמֵּבִיא אֶת טֶבַע הָרוּחַ לְהַבְרִיא עַל־פִּי תְּכוּנָתָהּ, שֶׁהֵם אָרְחוֹת הַיַּהֲדוּת שֶׁבַּחַיִּים, תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, הלכות ומנהגים, מסגרות בית הכנסת והחינוך, מקורות התרבות הרוחנית, הלשון, המושגים, והמוסר, בָּאֻמָּה בִּכְלָלָהּ בְּאֹפֶן רִשְׁמִי בהחלטת המוסדות המתאימים וּבְכָל צִבְיוֹן שֶׁל פֻּמְבִּי מאז ומקדם שמירת היהדות בפרהסיה הוא עניין ראשון במעלה בתפיסת היהדות, העונשים על העבירות הכי חמורות נקבעים לפי מידת הזדון והפרהסיה, לא רק מפני שזו חוצפה, אלא גם מפני שזה משפיע על הצביון הכללי, יוצר מציאות תרבותית כללית. וּבַיְחִידִים לְפִי הָאֹפִי הַיּוֹתֵר אֶפְשָׁרִי לְהִקָּלֵט בְּחִנּוּכָם וּבְדֵעוֹתֵיהֶם, תמיד היו יהודים שאינם תכלית החכמה והתורה. המשניות מתארות מציאות של 'עמי הארץ', שלא הקפידו על דיני טומאה וטהרה, הלכות מעשרות, והייתה בעיה להתארח בביתם הפרטי. אמנם ברגלים, כשבאו כולם לבית המקדש, כולם התעלו למדרגת 'חברים', כלומר – אלה שמקפידים על פרטי ההלכה. כמובן שהיו דורות יותר טובים ודורות פחות טובים, בעיקר כשהיו שינויים גדולים ויהודים נפוצו למרחקים עצומים למקומות שבהם לא היה מניין, מערכת חינוך יהודית לילדים, האבות עצמם לא ידעו ללמוד תורה. כיום, לפי הסקרים, יותר משבעים אחוז מהיהודים בארץ מגדירים את עצמם כמסורתיים ודתיים. אָז יִמְצְאוּ לָהֶם הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע הַחָפְשִׁי כַּר נִרְחָב וּבָטוּחַ בְּקִרְבָּהּ. וְכָל זְמַן שֶׁהִיא בְּטוּחָה בְּכַלְכָּלָתָהּ הַמְיֻחֶדֶת תֵּדַע בֶּטַח כִּי תָּשׁוּב לָהּ לִבְרָכָה גַּם הַכַּלְכָּלָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא צְרִיכָה לָהּ לֹא פָּחוֹת מִכָּל עַם, וְאוּלַי עוֹד יוֹתֵר לְפִי מִדַּת עִלּוּיָהּ הָרוּחָנִי. כי לפי גודל הכישרון, צריך גם בסיס חומרי יותר מעמיק, שייתן כר נרחב לאותה הייחודיות לבוא לידי ביטוי מבחינת התרבות הכללית.

כְּשֶׁבָּאִים נִמְהֲרֵי לֵב שאצה להם הדרך לשנות דברים. שינוי אף פעם לא יכול להיות מיידי, גם אם הוא מאוד נצרך. הוא צריך להיקלט היטב בתוך הרצף הקיים, להיות מנומק, וצריכים להתרגל אליו. וּמְזַלְזְלִים בְּרוּחָהּ, וּבוֹעֲטִים בְּרֶגֶל זָדוֹן בְּתַכְסִיסֵי חַיֶּיהָ, הִיא מִתְחַלְחֶלֶת וְיוֹדַעַת כִּי עֵת צָרָה הִיא לָהּ. מבחינתם, היהדות היא עניין של מנהגים בעלמא, לא יותר מכך. הִשוו את שמירת השבת לצורת הבגד, ואת עניין הכשרות להיגוי הלשון היידישאית. העלו יותר מדי את רוח האנושיות הכללית, ולא הבינו את הבעיות, את החסרונות והפגמים שאחר כך יתגלו ועד היום מתגלים באנושיות הכללית. ביהדות לעומת זאת, ראו רק את הפגמים, רק את מה שכבר לא היה מתאים והיה נלעג. ומכיוון שכן זלזלו ובעטו ברגל זדון בבסיסי חייה. הרצי"ה קוק היה מספר על אחד מן הסופרים הצעירים שהיה בצעירותו תלמיד בישיבת וואלוז'ין בתקופה שהרב קוק עוד היה שם – מיכה יוסף ברדיצ'בסקי,[24] שכאשר היה בבית חותנו, יהודי שומר מצוות, בשבת היה מדליק סיגריה בפניו ושואל האם צריך לעשר את הסיגריה לפני כן. כאשר אורי צבי גרינברג[25] מתאר את נעוריו הסוערים, המרדניים, הוא משתמש בביטוי "המעשנים סיגרות בלילי שבתות, כדי לקלקל ראותיו של אלוהינו העברי" (כל כתבי אצ"ג, א, הגברות העולה, אחי יהודי הפיאות עמ' 97). זוהי בעיטה בזדון.

הַשְּׁאֵלָה עַל דְּבַר הַמַּהוּת וְהָעֵרֶךְ שֶׁל הַהַכָּרָה הַטִּבְעִית שֶׁל נִמּוּק הַצַּעַר הַזֶּה, כַּמּוּבָן, לֹא תּוּכַל לְהִפָּתֵר מִן הֶהָמוֹן הַמַּרְגִּישׁ כִּי אִם מֵאַנְשֵׁי לֵב הַמְּבִינִים אֶל תֹּכֶן הַחִזָּיוֹן. השאלות העמוקות שעומדות מאחורי ההתנהגות המרדנית והבעיטה במסורת צריכות להיפתר על ידי אנשי הרוח, תלמידי חכמים המבינים את המגמות והתהליכים הפנימיים שמעבר לדברים הנראים על פני השטח, הִיא עוֹרֶגֶת לְמִלּוּי אָפְיָהּ, הַמִּלּוּי הַזֶּה צָרִיךְ הוּא גַּם לִיצִירָה חָפְשִׁית וּלְמַדָּע בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר מָלֵא, היהדות מעוניינת ורוצה לחקור ולפתח ולא חסרים לה הכלים לכך – הספרות המדרשית וספרות הראשונים, הפילוסופיה – כל אלה מאפשרים התמודדות עם שאלות הזמן והמוסר, שצריכות לבוא לידי פתרון עמוק, מלא, מתוך היהדות ובאינטראקציה עם מה שמחוץ לה. אבל, עִם זֶה הִיא רוֹאָה שֶׁהַמְהָרְסִים הַלָּלוּ, שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהּ כְּזָרִים, גּוֹרְמִים לָהּ, שֶׁהִיא מֻכְרַחַת כְּדֵי לְהָגֵן עַל רוּחָהּ הַמְיֻחָד, לִסְתֹּם חַלּוֹנוֹת נֶגֶד הַהֶאָרָה הַחִיצוֹנָה שֶׁל יְצִירָה וּמַדָּע שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת בְּבֵרוּר גָּמוּר לְרוּחָהּ פְּנִימָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשֵׁם יְצִירָה וּמַדָּע זֶה בָּאִים הַלּוֹחֲמִים הַלָּלוּ לִמְחֹק אֶת דְּמוּתָהּ. הרב מבין את הדברים לעומקם ולכן יודע מהי הדרך הנכונה לפתרון, אולם הוא מבין שדרך זו לא מתקיימת, מפני שהיא כמעט בלתי אפשרית. במקום שתֵעשה עבודת הבירור והמחקר – יש מלחמה, פחד וחשדנות. "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ" (יהושע ה, יג), מה שאינו לנו הוא וודאי לצרינו – הוא צר ואויב ולכן נשאר בחוץ. נועלים את הדלתות ומגיפים את החלונות גם בפני דברים טובים, מפני שהיהדות חושדת שהם לא רק מביאים את המדע, היצירה וערכי החופש, אלא משתמשים בהם כדי למחוק את דמותה, כדי ללעוג ולזלזל בה. טבעה של מלחמה הוא שלא בודקים מה אופיו של חייל וחייל מצבא האויב והאם יש סיכוי שהוא ירצה לשתף פעולה ולהועיל, אלא יורים בכל מה שחשוד. זהו המצב הנורא שאליו הגיעה היהדות. וְאִם גַּם נֹאמַר שֶׁלֹּא תּוּכַל לִנְחֹל נִצָּחוֹן מֻחְלָט בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁל הַשִּׁמּוּר הַמְצֻמְצָם בִּלְבַדּוֹ, הֲלֹא כָּל אֲשֶׁר לְאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. תנאי החיים של חייל המסתתר בשוחה בשעת מלחמה, הם קשים. הוא כמעט ולא ישן, לא אוכל, רק אצבעו מונחת על נשקו הדרוך. וודאי שהיה רוצה לקום, למתוח את איבריו ולטייל, אך הוא יודע שאם יקום הוא עלול להיהרג, עדיפים לו תנאי הקיום הקשים ובלבד שישמור על קיומו.

אַךְ אוֹתָם שֶׁהֵם בֶּאֱמֶת מְלֵאִים רוּחַ אֹמֶץ בְּעֵת מַשְׁבֵּר כָּזֹאת צְרִיכִים הֵם לְהַכְרִיז וּלְפָרֵשׁ, שֶׁתַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, שֶׁהֵם מְלֵאִים מֵרוּחַ הָאֻמָּה וְאוֹצְרִים בְּקִרְבָּם אֶת כֹּחַ חַיֶּיהָ בְּצִבְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, הֵם הֵם הַבָּסִיס הַיּוֹתֵר מֻבְטָח גַּם לְחֹפֶשׁ הַיְצִירָה וְהַמַּדָּע וְגַם לְהַפְרָחַת הָאֻמָּה וְהַכָּרַת אִידֵאָלֶיהָ, תְּחִיָּתָהּ וּבִנְיָנָהּ. בניגוד לפחדנות, שאמנם היה בה מן הצדק, אך גרמה לאותה הסתתרות מאחורי קו החזית, לאותה פסילה זועפת ומפוחדת של כל מה שלא צמח במחנה שלומי אמוני ישראל, נצרכים אנשים מלאי גבורה, המבקשים לבנות מציאות יותר גדולה. מציאות כזו שאפילו האויב שתוקף ירצה להשלים עמה כאשר יתוודע אליה, מפני שהוא לא נולד אויב, הוא הבן או האח, חבר ילדות או כל יהודי, השאיפות שלו דומות רק שהוא מאותם נמהרי הלב – שטחי במחשבתו והבנתו. לכן אף על פי שחשוב להתגונן כראוי, בנוסף לכך, על ידי עבודה רוחנית מאומצת צריך לבנות מאחורי קו החזית של מלחמת ההתגוננות מציאות גדולה, מלאה ושלימה, שלא יחסרו בה המדע והיצירה החופשית, אלא אדרבא – דווקא יסודות היהדות יהיו המוסדות האיתנים להתפתחות החופשית ביותר של המדע והיצירה. זו המשימה הגדולה, כאשר המלחמה שנערכת בקו היא רק אמצעי זמני. צריך לחשוב על המציאות האמתית, הנצחית – לא רק על הזמנית המתגוננת, ה'בדיעבדית'.

מלחמת ההתגוננות של היהדות נגד רוח ההשכלה הייתה איומה גם מבחינה רגשית ומבחינה חווייתית, וגרמה לצער וייסורים אין-קץ לדור האבות, וגם לא מעט לדור הבנים. אי אפשר לבטל במחי יד כלפי ההורים את הנוסטלגיה, את זיכרונות הילדות – גם אם אמרו שזיכרונות אלה לא טובים. מבחינת האבות הצער היה איום, מבחינתם חרב עליהם עולמם ועתידם, כי בניהם ובנותיהם לא הלכו בדרכם והתנכרו לכל הקדוש והיקר שהיה בחייהם. גם מבחינת הבנים היה צער גדול, הגם שהיו לוחמים וחצופים – הם איבדו את הבית, את כל מה שמילא את ימי נעוריהם, כל אותם הדברים העמוקים שקשרו אותם לעמם ולמורשתם. לכן הרב מבין שצריך ואפשר לבנות מאחורי קווי המלחמה – עולם כזה שגם הבנים ירצו לבוא, כי גם הם מצטערים על זה שעולמם היהודי אובד.

הרב מדגיש שהקודש, התורה והמצווה, מְלֵאִים מֵרוּחַ הָאֻמָּה. כי אותם הבנים המורדים במסורת ישראל מרבים לומר שמרידתם היא לטובת האומה, הצריכה ניעור וריענון, כלומר – הסרת עול התורה והמצוות לשיטתם, הכרחית בכדי להתחיות מחדש. לכן הרב אומר שאופיה של האומה שעמד בניסיונות שאין כדוגמתם במשך אלפי שנים, הוא דווקא בתַּכְסִיסֵי הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים, הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה. ומכיוון שהקודש הוא יסוד אופייה המיוחד של האומה, דווקא הוא גם הבסיס היותר מובטח לחופש היצירה והמדע. מסורת ישראל, התורה והמצוות, שואפות לחיים ולא למוות, הרחבה וגדולה של יצירה וחיים מלאים, ולא צמצום והסתפקות בעבר. כפי שכתב רס"ג – "אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה" (ספר האמונות והדעות ג, ז) – תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והרצי"ה קוק היה מציין שגם הרצל[26] כתב: "אין אומתינו אומה אלא באמונתה" (ספר הימים כרך א, 57), ולא ידוע אם הוא הכיר את דברי רס"ג או לא, ובעצמו כתב כך כאשר התוודע יותר ויותר אל המיוחד שבאומה.

בשורות אחרונות אלה אנו רואים שמלבד הניתוח ההיסטורי וההבנה הסוציולוגית והפסיכולוגית העמוקה של התהליכים המתרחשים בעולם ובאומה הישראלית, יש לרב חזון וקריאה לבניין תורה גדול, אמתי, מלא, כזה שלא יחרב שוב, מכיוון שיהיה בו היסוד והבסיס העמוק והרחב לכל יצירה ומדע, לכל ערך טוב ונכון.

[14] ורנר קרל הייזנברג,‏ ה'תרס"א-ה'תשל"ו (1901-1976), פיזיקאי גרמני וחתן פרס נובל לפיזיקה. היה שותף בכיר בפרויקט הגרעין של גרמניה הנאצית.

[15] ראו לעיל הערה 7.

[16] הכַּעֲבָּה – 'הקובייה', היא מבנה קדוש למוסלמים הנמצא במכה שבערב הסעודית. סביב הכעבה עומד אל-מסג'ד אל-חראם, המסגד הקדוש ביותר באסלאם. מבנה זה היה קדוש גם לעובדי האלילים בתקופת הג'אהִליה (התקופה הקדם-אסלאמית בחצי האי ערב). על פי האסלאם, עם התגלותו של מוחמד הוא התכחש לכעבה עד שטיהר אותה מהאלילים שהיו בה קודם, ואילו רבי אברהם אבן-עזרא כתב שאנשי מכה לא הסכימו לקבל את נבואתו של מוחמד, עד שנשבע להם כי לא יעביר משם את הכעבה (דניאל יא, ל).

[17] כפי שכתבה ההיסטוריונית היהודייה ברברה טוכמן, כולם ידעו שמוכרחת להיות מלחמה אבל אף אחד לא ידע למה, מה רצו להשיג.

[18] סר ישעיה ברלין ה'תרס"ט-ה'תשנ"ח (1909-1997) יהודי, חי ברוסיה ובבריטניה. פילוסוף פוליטי והיסטוריון.

[19] וכפי שכתב הרמב"ם שהקב"ה: "נסתר מאתנו בגלל עוצם גילויו, כמו שהשמש נסתרת מן העיניים החלשות מכדי להשיגה". מורה נבוכים ח"א פרק נ"ט, מהד' שוַרץ.

[20] בראשית רבה פרשה ה', ט' – "נתקללה הארץ… שכך אמר לה הקב"ה, תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא… עֵץ פְּרִי – מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא – וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא… וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי – הפרי נאכל והעץ אינו נאכל". ועי' אורות התשובה ו, ז

[21] ראו במהדורתנו: למהלך האידאות בישראל עם ביאורים מאת הרב זאב סולטנוביץ', הר ברכה תשס"ח, עמ' 73.

[22] ילקוט שמעוני תהלים תשב': "בשעה שאמר משה לישראל אַחֲרֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ אמרו לו: משה רבינו, מי יוכל להלוך בדרכיו של הקב"ה, דכתיב ה' בְּסוּפָה וּבִשְׂעָרָה דַּרְכּוֹ. וכתיב (אלוהים) בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וכתיב כִּי הִנֵּה ה' בָּאֵשׁ יָבוֹא. אמר להם: אני אומר לכם דרכיו של הקב"ה, כָּל אָרְחוֹת ה' חֶסֶד וֶאֱמֶת. חֶסֶד זו גמילות חסדים, אֱמֶת זו תורה".

[23] כמבואר בהרחבה בפרק הבא.

[24] מיכה יוסף בֶּרְדִיצֵ'בְסְקִי (בִּן גָּרְיוֹן) ה'תרכ"ה – ה'תרפ"ב (1865-1921) סופר והוגה דעות, קרא לשינוי ערכים בתפיסת היהדות ותבע השתחררות מהדוֹגמה ששלטה בדת ובהיסטוריה היהודית.

[25] אורי צבי גרינברג (טור מלכא) ה'תרנ"ז – ה'תשמ"א (1896-1981) משורר והוגה דעות, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חירות.

[26] ד"ר בנימין זאב הרצל, ה'תר"כ-ה'תרס"ד (1860-1904). "חוזה המדינה", אבי הציונות המדינית החדשה ומיסדה של ההסתדרות הציונית העולמית.