מכתב לאחי הדתי לאומי

הרב יעקב בוצ'קובסקי 

בימים האחרונים הכאב שבילבך פרץ החוצה. הצער האיום על אובדן עשרות אברכים ובחורי ישיבות

מקרב המגזר הדתי לאומי במלחמה, והקושי הבלתי נתפס של הנשים שנשארו בבית כאשר בעליהן

בשדה הקרב למעלה משנה כמעט ברצף, ובעלי העסקים הקורסים, ועוד דברים רבים – שכבר במשך

שנה הולכים ומעמיקים וגובים מחיר כבד מנשוא – התפרצו בכאב עמוק כלפי, כלפי כל אלה המשוייכים

למגזר החרדי.

למה אתם לא משתתפי םאיתנו בנטל הבטחוני? תושבי הארץ במצב של סכנת נפשות ואתם עומדים

מנגד? אתם מטילים עלינו את העבודה הבטחונית מסכנת החיים שמוטל על כל אדם לעבוד עבור עצמו

ועבור עמו? היתכן שאצלנו ימותו ואצלכם החיים ימשיכו כרגיל? היתכן שאנחנו נשמור עליכם ואתם

תמשיכו בשגרת החיים כאילו כלום לא קרה?

אלה השאלות שלך, והשאלות כואבות ונוקבות, מדממות מלב פצוע. אי אפשר לפטור אותן בנקל, חייבים

לברר את הדברים.

אני חייב לך תשובה. התשובה חייבת להיות יסודית, אי אפשר להתחיל מהאמצע. אולי יהיו בתשובה

הזאת גם דברים שישמעו כהתרסה, והמטרה היא לא להתריס, בוודאי לא בשעה כזאת שהמת מוטל

לפנינו, ואתם עושים מלאכת קודש לשמור על עם ישראל ולהציל אותו מיד צר. אבל האמת צריכה

להיאמר .

לפני שבעים וחמש שנה קמה מדינת ישראל, בסופו של תהליך ציונות ארוך שנים. המדינה קמה על

אדמת הקודש של ארץ ישראל, להיות בית יהודי לעם ישראל. באותה תקופה היו שלש גישות למוצר

החדש: הציונות החילונית, הציונות הדתית, והחרדיות. הציונות החילונית, מהותה ומשנתה היה – ככל

הגויים בית ישראל. אנחנו סוף סוף עם חפשי בארצנו, יש לנו דגל, שפה, היסטוריה עשירה, יש לנו צבא

וכלכלה. יצאנו מהגלות הארוכה למהלך חיים חדש ומתוקן.

החרדיות גרסה שהאמירה של הציונות היא אמירה של התרסה כלפי שמיא, אמירה של חורבן התורה

וחורבן היהדות. עם ישראל אינו עם ככל העמים. אנחנו עם התורה, התורה היא חיינו והיא מדריכת

צעדינו, האדמה היא אדמת קודש, השפה היא שפת קודש, השליחות שלנו בעולם היא לתקן עולם

במלכות שקי, לא ללכת אחרי הגויים, לא להיות חלק מהמועדון. אנחנו עם לבד ישכון ובגויים לא יתחשב.

אין לנו חלק ונחלה איתם. אנחנו חלק ה' עמו ותו לא.

ומה נעשה עם המדינה שקמה? נחיה לצידה, לא נהיה חלק ממנה. אפשר לקבל את הרעיון שהתהליכים

הרבים שמתרחשים הם מימוש חזון הנביאים, אבל המדינה היא בוודאי לא חלק מהם. המדינה כגוף

היא חפצא של חטא, הורתה ולידתה בטומאה. נחיה לצד המדינה, לא נראה בה תהליך של קודש.

לעומת זאת הציונות הדתית גרסה שהציונות היא תהליך גאולי, יש להיות חלק מהציונות משום שהיא

מימוש חזון הנביאים והיא הגאולה השלמה. אבל המדינה היא חילונית ומצהירה במוצהר שהיא כופרת

בה'? אוקיי, נבלע את זה ונשפיע מבפנים. בסופו של דבר אנחנו נקדש את המדינה.

אפשר להיכנס לדקויות של הגדרה לכאן ולכאן, אבל לא זה הנושא. השאלה היא מה קורה בפועל, איך

הציבורים שלננו, המגזר החרדי והמגזר הדתי, חי עם המדינה הזאת. המדינה של בן גוריון היא לא

המדינה של היום, דברים השתנו לטו בה במובנים רבים, אבל השאלה היא ברמה הכללית של

ההתנהלות של המדינה הזאת.

המדינה היא חילונית. הפרהסיא שלה היא חילונית. אין בה שמירת שבת במובן הקדוש והמרומם שלה

במרחב ציבורי, הצבא שלה הוא צבא פרוגרסיבי מורעל באג'נדות שמאלניות מובהקות, התורה לא

מוערכת בה, ועוד. האנשים הפרטיים – הולכים ומשתפרים מיום ליום, יש חזרה בתשובה, יש הכרה

באלוקים, השנה האחרונה בפרט הביאה תהליך מבורך של התחזקות, אבל המדינה כגוף היא חילונית.

חרדי ממוצע – חי ליד המדינה. לא מרגיש בנוח מול טקסיה ואזכרותיה ודגליה וסמליה. ראשי

ממשלותיה ונשיאיה אינם אנשים מוערכים בעיניו. הוא לא גדל על זה, זה לא הבית שלו. הבית שלו זה

השטעטל החרדי.

לעומת זאת דתי לאומי ממוצע – חי בתוך המדינה, זה הבית שלו. הצבע הירוק של המדים לא מעורר

בו דחיה אינטינקטיבית אלא ריגושים חיוביים; חברי הכנסת שלה וראשי הממשלה שלה הם דמויות

מוערכות בעיניו, גם אם הם רחוקים מתורה ומצוות. נשיא המדינה הוא סמל שיש לכבד מבחינה ערכית.

חוקי המדינה הם דבר שצריך לשמור עליו כי זה חוק המדינה, ופסקי הרבנות הראשית הם קודש. עד

כאן ברור? זאת המציאות.

נשאל כך: האם מקובל עלינו שאדם שהתורה בראש מעייניו אמור לא להרגיש בבית במדינה שמהותה

היא חילונית? שוב, ברוך ה' חלק גדול מהמדינה הולכים ושבים ליהדותם, אבל המדינה במהותה אינה

יהודית. חוקת המדינה אינה לקוחה מהתורה, בתי המשפט שלה אינם פועלים על פי התורה, מחוקקיה

אינם מתחשבים ברצון ה'. האם אפשר להרגיש חלק טבעי מתוך מדינה כזאת?

תענה ותאמר: אבל זה דבר ה' שמתגלה בצורה כזאת, מתוך הקליפות, וכך היה רצון ה' להביא את

הגאולה, זה בסך הכל תהליכים שצריך לעבור כדי להגיע לתיקון השלם, ואנחנו צריכים להיות חלק

מהתהליכים הללו. תורות שלמות של הראי"ה קוק אי אפשר לתמצת בכמה שורות, זו תפיסת עולם

שצריך ללמוד אותה ולהכיר אותה.

בסדר. אפשר לדון הרבה על הגדרות, אבל השאלה היא לא מה אנחנו מנסחים לעצמנו בבית המדרש

בלימוד השקפה, אלא איך אנחנו חיים. האם אנחנו מחוברים בהווייתנו לצורה השלמה של יהודי של

פעם, שלימוד תורה הוא מרכז חייו, ששומר שבת בדבקות ומברר פרטים בהלכות מוקצה, בקיצור –

יהודי בלי חכמות ורעיונות, או שאנחנו מחוברים יותר לישראליות, לצורה החדשה של יהודי שנולדה

בתנועת הציונות? ננסח כך: עם מי אנחנו רוצים יותר להזדהות, איפה הבית שלנו נמצא – בשטעטל

היהודי או במדינה החילונית?

עם כל המעלות הגדולות שיש לכם הדתיים הלאומיים, מעלות שאי אפשר לבטל אותן, יש נקודה אחת

מרכזית שבה אנחנו חלוקים: הציבור החרדי עמל בחירוף נפש במשך שבעים וחמש שנות מדינה להקים

לעצמו שטעטל חרדי בתוך מדינת ישראל. אנחנו משלמים על זה מחירים כבדים מנשוא. אין לנו פרנסה

נורמלית, כי אנחנו לא עובדים, כי אנחנו מפחדים להתערבב באקדמיות. למשל. נשמע לכם מובן מאליו?

זה קשה, אוהו. עוד דברים? אנחנו גרים בערים חרדיות צפופות, שלא נעים תמיד לחיות בהן. אף אחד

לא אשם בזה, אנחנו יכולים לגור ברעננה. אבל זו דרך חיים שבחרנו בה וחונכנו אל יה – הסתגרות.

אנחנו בנינו חומות שיעזרו לנו לשמור על הצורה המקורית של יהודי. לא רוצים להתרגל לישראליות וכל

מה שהיא אומרת. הישראליות מאפשרת יהודי מזן חדש, היא נותנת לגיטימיות לעבירות חמורות, היא

ליברלית להרס התורה. ואנחנו לא מוכנים לתת דריסת רגל למחלה נוראה זו.

אצלכם הבחירה היתה שונה - להיות חלק מהמדינה. נניח שבאמת הבחירה היתה לשם שמים, כדי

להשפיע על מפעל הציונות מבפנים )הנידון כאן הוא לא על הרבנים מורי דרככם אלא על הדרך שבה

הדברים התבצעו בפועל(. הבחירה היתה להיות חלק מהסיפור של היהודי החדש, הלא גלותי,

המעורבב עם כולם, חבר של כל הגויים, שהקים לו מדינה עם צבא נועז וכלכלה מטפסת. לאן זה הביא

אתכם? בסופו של דבר, אם אתה לא בונה חומות – ההרגשה היא שהרבה יותר נחמד להשתייך

לישראלי המחוספס מאשר לחרדי הגלותי.

הנה דוגמא: הגיח לעולמנו האינטרנט. אצלנו נלחמים בו עד היום בשצף קצף, עם דם ניגר מהאצבעות.

ומשלמים מחירים, גם של חוסר נוחות טכנית, וגם תחושה של פיגור )מלגלגים עלינו "אתם מכת

ההאמיש"(, וגם מחירי פרנסה כבדים מאוד, לא פעם ולא פעמיים. מי משלם את המחירים האלה?

אנשים רגילים מהשורה. מי פיתח את החסימות ההרמטיות? חרדים או דתיים לאומיים? אצלכם קיבלו

אותו בזרועות פתוחות. כולם מחזיקים סמארטפונים. אתם טוענים: מה הבעיה? אדרבה, זה מקדש את

החומר, לקחת את האינטרנט ולשים בו שיעורי תורה... אינני מדבר על הפרט )גם הרבה חרדים לא

עומדים בפיתוי, אבל ברמת הפרט(, אני מדבר על הכלל. זה פרט שיצא ללמד על הכלל.

לא ניכנס לדיון עקרוני על תורותיו של הראי"ה קוק מול גישתו של החזון איש. זה באמת ויכוח עמוק

מאוד. השאלה היא על התוצאות. גם אנחנו החרדים רחוקים מלהיות מושלמים, יש לנו הרבה מה לתקן.

אבל כרגע אנחנו דנים על עקרונות כלליים, על הווי של עולם. היכן אתה חי, לאן אתה מרגיש מחובר,

ממי אתה מרגיש צורך לקבל אישור שאתה שוה, בעיני מי חשוב לך יותר לשאת חן, האם בעיני אברך

ממיר או בעיני שופט בבית המשפט העליון. ננסח בחדות: איפה מתרחשים החיים האמיתיים, ואיפה

רק צריך להיות בסדר.

האם באמת כל היחס שלכם כרגע למדינה הוא רק רצון לייהד אותה מבפנים? יתכן שזו היתה הכוונה

המקורית בחיבור אל הציונות, אבל האם באמת זה מה שיצא מזה, או שיצא משהו קצת אחר?

ברגעים אלה אתם כאובים עד לשד העצם על הדם הנשפך. אין אדם נתפס על צערו הכבד מנשוא. אבל

האם הפניתם את אותה מסה של כאב לכיוון ציבור התל אביבי הבליין המשתמט בהמוניו? האם העזתם

להחציף פניכם אל השמאל שהעיף אתכם מגוש קטיף רק כדי לחנך אתכם )כלשונו של היהיר האוחז

בלפיד השנאה – "המטרה של ההתנתקות היתה לחנך אתכם לדמוקרטיה"(, שאפילו לא התנצל פעם

אחת על הפשע הזה?

ברגעים אלה כשאתם תחת אש ונלחמים יותר מכל מגזר אחר, מתנהל קמפיין שלם נגד שר האוצר

מטעמכם, מכנים אותו "שר המגזר". את השר הנוסף שלכם, בן גביר, מכנים בתקשורת בכל כינוי גנאי.

מאשימים אתכם בסיכול עיסקאות החטופים. הגבתם על כך? התקפתם את שונאיכם לפחות במידה

שבה את ם מתקיפים אותנו?

למה זה לא קורה? למה להם אתם שותקים ומתנצלים? כי אתם מרגישים שבסופו של דבר החילונים

הם אדוני הארץ, שם מתרחשים החיים האמיתיים. מהם צריך לקבל אישור. לעולם לא הייתם מעזים

לירוק בפרצוף של מדינת ישראל מו שאנחנו עושים בימים אלה. הגישה שלכם היא תמיד לחבק את

המגזר החילוני, לכאורה כדי לקרב אותם לתורה , אך בפועל במעמקי הלב – כדי לקבל מהם סוף סוף

חיבוק בחזרה.

אינני בא להוסיף צער על צערכם. אני בא להצביע על עובדה: אי אפשר להיות חלק ממדינת ישראל

ולאה וב את סמליה ומנהגיה ואורחותיה החילוניים – מבלי לרצות למצוא חן בעיניה, מבלי להרגיש חלק

מהסיפור הישראלי על כל הרוע שבו, על כל ההתרסה שבו כלפי שמיא. עם ישראל הוא עם של נצח

ואינו חלק ממשפחת העמים. שרדנו אלפיים שנה בזכות היהודי האותנטי של השטעטל שאינו מכיר

חכמות, ואצלו מצוה זו מצוה ועברה זו עברה. זה היהודי שאליו אנחנו נצמדים ואליו אנחנו חייבים

להיצמד, גם ובעיקר במדינת ישראל המודרנית.

הגיוס לצבא, הוא סיפור של התחברות לישראליות. גם בגדודים הכי שמורים, בסופו של דבר רוח

המפקד תרתי משמע היא חילונית. ההרגשה היא שהחילונים הם בעלי הבית, הם אלה שמכתיבים את

ההתנהלות, את האג'נדות, את הכללים, הם אלה שמנהלים את החיים. עושים טובה ובאים לקראת

החייל שומר התורה כדי שהוא יסכים להתגייס, מתחילים ויכוחים איתו על פיקוח נפש בשבת, אולי

בסוף גם מסכימים לו איכשהו לחיות על פי אמונתו, אבל בסופו של דבר ההרגשה היא שהתורה היא

נטל, היא חלילה לא הסיפור האמיתי של החיים. החיים החילוניים הם הסיפור. לעולם לא נשלח את

ילדינו למקומות כאלה.

והנה דוגמא מתוך הנושא שלנו עצמו. אתם סובלים בצבא מתקרת זכוכית אטומה, לא נותנים לחייל

הדתי לאומי להתקדם לפיקוד. אתם טובים רק כבשר תותחים. איך יכול להיות שישים אחוז מהנופלים

הם דתיים לאומיים? כי לא נותנים לכם להתקדם, אתם טובים בשביל למות למען הישראלי השמאלן.

ואתם שותקים. במקום עכשיו לנצל את קש יות העורף החרדית ולהגיד לפיקוד העליון – "אתם רואים

את ההצבעה ברגליים של החרדים? זה בגלל זה, שהצבא לא באמת מקבל את היהדות כחלק ממנו.

ואנחנו בסופו של דבר גם נהיה כמותם, גם אנחנו נפסיק להתגייס. נמאס לנו להיות פראיירים". אבל לא

זו בלבד שאתם לא מצטרפים למאבק שלנו, אתם מצטרפים לאלה שמדירים אתכם מכל עמדת כח,

אלה שזרקו אתכם מהבית לפני עשרים שנה, כשהזהרתם מה תהיינה התוצאות, ועכשיו אתם באים

להילחם בשבילם באותם מקומות. הם בסדר בשבילכם, כי אותם צריך לקרב. לאן אתם שייכים באמת?

נניח שמחר יקום צבא חרדי עצמאי. הצבא יבין שאין לו סיכוי לגייס חרדים אליו, והוא יתן לחרדים

אוטונומיה, כמו שיש חינוך העצמאי יהיה גם צבא עצמאי. המדים יהיו שחור לבן, המלחמה תהיה על

פי התורה ולא על פי האג'נדה השמאלנית. לאן תשלחו את בניכם? שכחתי להגיד: הצבא הזה לא יקצור

מחמאות בתקשורת. יתקיפו אותו וישפילו אותו כמו שמשפילים היום את החינוך החרדי. זה יהיה צבא

מהשטעטל. אבל צבא יהודי, יעיל, שמקיים את מאמר דוד המלך "ארדפה אויבי ואשיגם ולא אשוב עד

כלותם". לאן תלכו?

אנחנו בחרנו להפנות גב למדינת ישראל כגוף שלטוני. לא רוצים חיבור למוסד הזה מבחינה ערכית, גם

בשביל להשפיע. ההשפעה הזאת היא דו צדדית, היא תאבד לנו את הקשר עם השטעטל השמור, היא

תשנה לנו את כל התפיסה שאנחנו לוחמים עלה בחירוף נפש כבר שבעים שנה. יש לנו תוצאות יפות,

עם זאת שיש לנו גם הרבה לתקן, הרבה שחיקה ועי יפות שחדרו למערכת, הרבה נהנתנות שחדרה,

אבל יש לנו בסופו של דבר ציבור יפה שמחובר לבית של היהדות. חבל שבמקום לשלב ידים ולחזק

באמת את הכח האמוני של עם ישראל, בלי להתייפייף לחילונים ובלי לקבל מהם אישורים – אתם

בוחרים להתרחק. הכאב שלכם מובן, מתו מוטל לפניו. אבל עדיין ההתנהלות לא נכונה. ואפשר לתקן.

נ.ב. אין במאמר הזה משום טפיחת שכם עצמית. הדרך שלנו להסתגר בתוך חומות גם כן גובה מחירים,

ואנחנו בתוך סיפור מאוד מורכב )ניתן לקבל חינם את החוברת "דרכי ישרים" העוסקת בהתמודדויות

האופייניות של המגזר החרדי, במייל שבתחתית העמוד(. אבל כעת אנחנו בסערת דיון על כל ה קופה,

על עצם הדרך שלנו.

Things People Say

 As an Aveil, I am chazan three times a day, no easy task for a shy, introverted sort like myself. 

I have learned a lot about people from this experience. 

Today a distinguished Talmid Chochom approached me after Shachris and told me with anger in his voice that I am an "idiot" and "nothing". He repeated this message numerous times. 

Now granted that the word around town is that he has dementia - but I was relieved that someone is finally saying out loud what others are thinking.

---

After Mincha a man told me that I only have to have kavana for the first bracha. Otherwise I don't have to have kavana. I should just say the words without thinking about what they mean. I thought it odd that he would think it is Purim at the end of Tishrei but so it is. [He conflated "מעכב" according to some with the undisputed fact that of course one should have kavana for every word and תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה]. 

---

Vivek Ramaswamy promised the world a number of months ago [when he was polling at about six percent] that he will win the election for President in a landslide.

Mussar Haskel - Think before you say something really wacky.

---

In four years there will be an election for President of the US [barring the arrival of Moshiach במהרה בימינו]. The ruling party will tell everyone how well they are doing and how great things are [regardless of the reality] and that things will get even better if you vote for them. The opposing party will tell everyone how miserable things are [ditto] and the only way out is to vote for them. 

I write this with no Nevuah or Ruach Hakodesh... 

---

The Background

Rabbi Chananya Berzon has spent many fruitful years educating Jewish yeshivah and seminary students. The following story happened to him more than 30 years ago, but its impact is still being felt today.

Twenty-five years ago, in addition to serving as rav of a shul in Yerushalayim and a rebbi at BMT (Beit Midrash L’Torah), I also ran Bar-Ilan University’s foreign student program. This program was for 20 American boys from a variety of yeshivah high schools who were studying at the university.

On the first day, I wanted to give them chizuk for the upcoming year, so I told them the following famous story about the Netziv, Rav Naftali Tzvi Yehuda Berlin, and the split-second decision he made that led him to become one of the most famous talmidei chachamim of his time.

The Netziv made a seudas mitzvah to celebrate the publication of his sefer, Ha’amek Sh’eilah on the She’iltos. The assembled could see he was incredibly happy, and when they asked him why, the Netziv explained.

“When I was a child,” he began, “I had no patience for learning. One night I overheard my parents talking in the kitchen. My father was saying I was just causing problems for my rebbeim in the cheder, and they decided cheder wasn’t for me.

“ ‘I’ll take Naftali Tzvi to the shoemaker tomorrow,’ my father said. ‘He’ll become an apprentice and start learning a trade. At least this way, he’ll grow up into an erliche, productive balabos.’

“When I heard my parents deciding my fate,” the Netziv said, “something came over me, and I burst into the kitchen, right into the middle of my parents’ conversation. I was crying uncontrollably and I begged my parents to change their minds and give me another chance. They agreed, and from that day on, I became a serious talmid.

“Imagine,” he said to the gathering, “if I had fallen asleep early that night and hadn’t had the siyata d’Shmaya to overhear my parents. I would have woken up the next morning, and after davening, my father would have taken me to the shoemaker, and I would have started my new life as his apprentice. I would have grown up to become a good Jew and shoemaker, and that’s how I would have spent my life.

“At the end of my days,” the Netziv continued, “the Heavenly Court would have asked me, ‘Naftali Tzvi Yehuda Berlin, why didn’t you write your sefer Ha’amek She’ilah? You were supposed to author lofty chiddushim. Instead you spent your life engaged in menial labor.’

“Thank You, Hashem, for giving me the opportunity to overhear that short conversation, because it changed my life completely. It gave me the motivation to change myself and become the kind of person to write a sefer like Ha’amek She’ilah.”

When I finished telling this story to the boys in the Bar-Ilan University beis medrash, I said, “Rabbosai, you’re here for one year. Take advantage of this time to grow.”

Then we went around the table and got to know each other a little better.

In the following days, I noticed that a certain talmid didn’t show up to the program. I asked the other bochurim where he was, and they told me he was off campus, busy with his own activities. Eventually I went to the office and asked the program administrator what was going on with him.

“He decided he’s leaving Bar-Ilan.”

With that, I put the matter out of my mind.

Some years later, I traveled to the States to visit my sons in Ner Yisroel in Baltimore.

My son Yeshaya said, “Abba, one of your old talmidim is here and wants to speak with you.”

He introduced himself as the bochur who had left my Bar-Ilan program after the first day.

“When you told us the story about the Netziv, I said to myself, Why should you spend the next year of your life in university when you could be spending your year in Israel in a real yeshivah environment?

“I left Bar-Ilan that same day and enrolled in a yeshivah. After a few years there, I came back to the States to learn at Ner Yisroel.”

Then that bochur said something I will remember for the rest of my life.

“Imagine if I hadn’t shown up to the Bar-Ilan beis medrash on the first day of the semester to hear the story about the Netziv. I would have missed the opportunity to make the choice I made, staying in a program that demanded very little from the students.

“But I was there, and the story you told us ended up being a story in a story. It pushed me to take advantage of that moment, and here I am, still shteiging in yeshivah, many years later.”

Mussar Haskel: If you want to change someone's life - tell a story. 

 

Plumbing The Depths Of Aninus And Aveilus - Lilui Nishmas Avi Mori Hareini Kapparas Mishkavo #20: What Yesod We Learn From "Gufa Tluya Bo" [Nazir 44]?/ Hofachta Mispidee Limachol Li

 HERE!!!

Fascinating Journeys In The Intersection Of Ona'as Mamon And Ona'as Devarim #3 - When Two Jews Do Business It Is More Than Just Business

 HERE!!!

Parts one and two. 

רצון לבד אינו מספיק

 יט. נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים; רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. מעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. כנסת ישראל אשת חיל היא, נאמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, ובדרך תורה תומכת היא אשוריה, מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח, גם אם יתלבש בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית, אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם וכמה משתנה היא בערכיה, כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו, הנשענת על נטית לבב אנוֹש אנוּש, למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור. אמנם יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית, הסתמית, הכלולה בנשמת האדם, תזדקק מסיגיה, והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל, וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם, כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים, שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. אז יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו, וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. אז תברר לה האמונה את ערכה וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, יבררו הדעות, והטוב האלהי הפנימי המקורי, עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו, יהיה לברכה לכל האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. מושגי החיים יתחורו וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח, ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

בפרק זה הרב מתמודד עם מושג מרכזי בפילוסופיה של המוסר – הרצון. הרב מבאר שעם כל מרכזיותו וחשיבותו של הרצון, אי אפשר להעמיד אותו לבדו כבסיס לכלל החיים. נכבד הוא הרצון הטוב הפונה לאלהים בעמק שאיפתו, אבל מה יעשה הרצון לבדו בחיים? על כן כל זמן שאינו מתנשא עד רוממות אור הדעה, להקשיב לחכמה עליונה, אינו יכול לפלס נתיבות החיים; שני מושגים אחרים חייבים להיות מצורפים לרצון: האחד – אור הדעה. חייבים לצרף חכמה לרצון, שיקול דעת ויכולת הבחנה, כי רצון כולל בתוכו המון נטיות, תשוקות ותאוות, שאיפות ותקוות המבקשות את מקומן ומעמדן, ובלי חכמה עליונה מהמקור הנשגב, בלי כושר הבחנה ויכולת שיפוט, לא יוכל הרצון להתממש באופן נכון. החכמה והרצון חוברים זה לזה, הרצון כמנוֹע היוצר את המוטיבציה לפעול והחכמה מכוונת את המוטיבציה בצורה נכונה. המושג השני שיש לצרף לרצון, הוא פילוס נתיבות החיים, מערכת של מעשים מצוּוים שיביאו לידי ביטוי בפועל את הרצון המוגדר על ידי החכמה.

רק לבנה עזובה ישבור לו, שלא תוכל להצטרף לבנין גדול. כדברי הגמרא על ישו הנוצרי, ש"זקף לבינתא והשתחוה לה" (סנהדרין קז, ב; עי' עבודה זרה מו, א). אחת מדרכי הפולחן של עבודה זרה הייתה זקיפת לבנה למרקוליס, לאליל. זקיפת לבנה מבטאת רצון לבודד מהמציאות דבר מסוים שרוצים עכשיו, ולהפוך את כל השאר למיותר וחסר משמעות. הרב משתמש בדימוי זה כדי להדגיש את בדידותה של הלבנה לעומת המטרה האמתית – הבניין. כאשר לא שבים אל המקור האלוהי האחד של הכל אלא מבודדים את אחת התכונות, הופכים אותה לעבודה זרה. כל דת ותנועה רוחנית מסתפקת בתיקון של חלק אחד בלבד במציאות, שאמנם יכול להיות חשוב מצד עצמו, אבל איננו מביא לתיקון שלם. כמובן, אי אפשר לבנות בניין בלי לבנים, אך אם האדם מתפעל מעצם יכולתו לזקוף לבנה בלא לבנות את כל הבניין, אם לא יצרף את החכמה לרצון הנשגב, יישאר עם הלבנה בלבד. יש בזה גם עבודה זרה וגם בדידות נוראה. הרצון לבדו ייכשל אם לא תצורף אליו החכמה העליונה והמטרה הכוללת של דרך ליחיד ולרבים, לחברה ולדורות.

אם הרצון, המשולל מאור עליון יותר ממנו, מתגבר להרחיב צעדיו בצורה מתרחבת, עד שלא ישאיר מקום לאותה הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים, אז יונק הוא זה הרצון עצמו, עם כל נטיתו שבלעה ניצוצים טובים, מצנור בלתי טהור שזוהמת הנחש יכולה להקלט בתוכו. בפסקה זו יש פרשנות לתיאור כישלונו של האדם בגן עדן, שנגרם מתאווה, כלומר רצון ללא חכמה וללא מטרה – "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (בראשית ג, ו). במבט שטחי נדמה שרצון לבדו הוא מצב נשגב, משוחרר; אין צורך גם בחכמה או במטרות, המטרה היא התאווה עצמה. כביכול על-פי מחשבה זו אומר הנחש לאדם, שכאשר ברא אלוהים את העולם לא נצרך לחכמה או למטרה בנוסף לרצון – "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). רצה וזה קרה. אומר הנחש לאדם: 'פעל גם אתה כך!' – "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה) החכמה והמטרה כבר כלולות ברצון. אך בניגוד לאלוהים, האדם בהיותו אדם צריך לצרף לרצון חכמה ומטרה, וזהו כישלונו בחטא עץ הדעת.

אחד מביטויי החכמה זו היכולת לדייק – הדאגה המדיקת כל פעולה וכל נתוח של מחשבה והנהגה בארחות החיים. אדם הראשון לא דייק כשסיפר לחוה על איסור האכילה מעץ הדעת, ובסופו של דבר, זה מה שגרם לה להיכשל בפיתוי הנחש ולהכשיל את אישהּ עִמה.[83] כאשר לא מדייקים, כאשר נחסרת החכמה, החטא הרובץ הופך לאורב ומכשיל. מראש הוכנה לאדם מטרה לחייו, "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) אך הפיתוי להיות כאלוהים, הקובע את המטרות והערכים, גָבַר והביא לכישלון האכילה מעץ הדעת.

ביחוד כל זמן שלא עלה הרצון הנטיתי ולא דבק בארח החיים, שמשם חקי החיים נחצבים, עלול הוא לכל שינויים. הרב מתמודד כאן עם הנטייה להעמיד את עבודת ה' כולה על הרצון הטוב. נטייה זו שהולידה את הדת הנוצרית[84] שוללת את החכמה המדייקת, את הדין ואת ריבוי המצוות הברורות שמייצרות את אורח החיים. על ידי כך שָמְטָה הנצרות את קדושת התורה כתורת חיים, כחכמה עליונה המגדירה את המטרות הממשיות שבונות אורח חיים לכלל ולפרט. הנצרות ניתקה את הקדושה מהמציאות מתוך הנחה תמימה שכשיהיה רצון טוב, ממילא ידע האדם מה לעשות ואיך להתדבק בשכינה, ועיצוב אורח חיים מתוקן יבוא מעצמו. ושוב בא הכישלון הנורא, עד כדי כך שמעמק טוב יכול הוא להיות נדח לעמק רע. מה שבתחילה נאמר עליו "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א, לא) נעשה לעמק רע בגלל הכישלון של השמטת החכמה המדייקת ועיצוב אורח החיים. החטאים החמורים ביותר נעשו בעקבות חוסר דיוק; מבחינה רעיונית – עבודה זרה שנוצרה בגלל הגשמה, ומבחינה מעשית ומוסרית – גילוי עריות ושפיכות דמים.

לעומת זאת, כנסת ישראל אשת חיל היא, "חַכְמוֹת נָשִׁים בָּנְתָה בֵיתָהּ" (משלי יד, א) כנסת ישראל היא זו שיודעת, מחד, לצרף את החכמה לרצון הטוב – התורה שבעל פה העיונית, דרכי ההיקש והסברא, השיפוט והעיון, ומאידך – "בָּנְתָה בֵיתָהּ", לא הסתפקה בלבנה אחת. כשבעלה הביא לה חיטה מהשדה, היא ידעה לטחון, ללוש ולאפות, לבנות אורח חיים, כללים ופרטים ופרטי פרטים, אבות ותולדות, שמייסדים ומממשים את הרצון הטוב. כמו שבבית יש הגדרה לכל חדר ופינה, לכל כלי וחפץ, לכל דבר יש מקום. אשת חיל אינה רק מתפעלת מעוצמת החוויה המופלאה של גילוי דבר ה', ולאחר מכן זונחת את זה, כמו שהחיים אינם רק ההתרגשות הגדולה של הריקודים בחתונה, אלא העבודה היומיומית שלאחר מכן. זו היא בניית הבית.

נאמנה היא מעמק רצונה לאותה האורה האלהית, שממנה חקי החיים כולם נחצבים, "אוֹרָה זו תורה" (מגילה טז, ב). הנצרות טענה שעם ישראל אינו רואה את האורה שבתורה, אלא רק את ההוראות והדינים המפורטים. אך דווקא בזכות עומק הרצון והנאמנות לאורה, ישנה גם היכולת לממש זאת במציאות החיים באופן המגוון ביותר. אם הייתה רק האורה, לא היה אפשר לפתח את עומק הרצון והנאמנות, אהבה עצומה אינה מספיקה לנאמנות, כשיש רק רצון עלולים להגיע גם לבגידה, כי הרצון מתחלף תדיר. אין לו גדר וגבול מעצמו. רצון עמוק יוצר נאמנות ויונק תמיד מאותה החיוניות הראשונה, מהאורה שנגלתה. ועל כן מוסיף הרב ובדרך תורה תומכת היא אשוריה על ידי חוקים ומשפטים. מחזקת היא את עמדתה בידיעתה העליונה כי דבר ד' ברית עולמים לו – תורה זו היא חד פעמית, אין דומה לה ואין לה תחליף או 'ברית חדשה'. המושג 'ברית חדשה' עצמו הוא פרדוקסלי; אם זו ברית היא תמידית, איך פתאום התיישנה? אם התיישנה, סימן שגם מלכתחילה היא לא הייתה ברית. ולא תטה אזן לכל חולם חלום, לכל מסית ומדיח כדברי חז"ל על ישו הנוצרי.[85] גם אם יתלבש אותו החולם בלבושים של תגבורת המית רצון לטוב ולדבקות אלהית, אם רק יגע בדרך ד' המסורה, אם יפגום באור תורת חיים; כיצד ניתן לדעת שאין אמת וטוב בדברי אותו מסית? כאשר הוא נוגע במובן של נֶגַע, כאשר משנה ממסורת ישראל, פוגם באור, אומר שהוא לא מספיק חשוב ואפשר להחליפו. כאשר הוא פוגם באור תורת חיים – בגדולת התגלות ה'. וכה הולכת היא בדרך נצחונה הפנימי. גם כאשר הניצחון החיצוני עוד רחוק מכנסת ישראל, הניצחון הפנימי ישנו, ההתפתחות וההתגדלות בחומר וברוח מול הרדיפה שלא נפסקת, ריבוי החכמה והמעשים לעומת כל גלי השנאה.

אמנם חלק העמים לא יוכל להיות יותר מרומם מהמית רצון בנטיה אלהית. לעומת כנסת ישראל ישנם עמים אחרים, שאצלם רצון המחוּסר חכמה ומטרות מעשיות דווקא מתאים, מפני שמלכתחילה לא זכו לאותה ההתגלוּת, האוֹרה. אין להם דבר מסוים שעליהם להיות נאמנים לו, מלבד לרצון הפנימי. בדרגת התפתחותם הרוחנית זה מתאים ולכן התקבל, ובהיקף כה גדול. אבל כמה מסתבכת היא הנטיה הזאת שם, כי צריך לממש אותה, לעצב פולחן וטקסים, לבנות מוסדות וחברות, לחוקק כללים המתפרטים ועוד ועוד. כאשר נפגשת נטייה זו במציאות ובדרישותיה זה הולך ומסתבך. וכמה משתנה היא בערכיה, זו ההתרוצצות של הרצון ממקום למקום. פעם ערך כזה עולה, אך אז מתגלה שהוא חסר וצריך ערך אחר הסותר את הקודם לו. אין בכך סתירה עקרונית, כי הכל מבוסס על הרצון. אולם בפועל, כאשר רוצים את זה וגם את זה, לא יודעים כיצד לממש הכל. כמה פלגים עכורים של שטפי אליליות נשפכים בה מפני שבהקשר האמוני אלה הדברים שניתנים לביטוי באומות העולם. האליליות זו היכולת האנושית לבטא את נטיית הרצון הטוב על ידי פסלים, תמונות ודימויים – דברים מוגשמים. אפילו עם ישראל, כאשר רצה לבטא את האמונה בה' ללא התורה, יצא לו עגל הזהב.[86] ובנוסף לכך – וכמה חלש כחה של נטיה חלשה זו[87] – היכולת לבסס דבר מוצק באמינותו, שיש לו כח ההתמדה, דבר שאפשר להגיד לגביו "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" (אבות ה, כב) – חלשה. היא כה חלשה משום שהיא הנשענת על נטית לבב אנוֹש אנוּש. אם האנוֹש מחובר לתורת ה', אז אינו אנוּש, כי הוא מחובר למקור בעל כל הכוחות כולם. אולם אם אינו יונק משם ודאי שיהיה אנוּש. איך יוכל יצור כה חלש במהותו לייצר ערכי נצח? נטיית לבב למלא את התפקיד העולמי הגדול של שפיטת עמים מישור, כלומר, הנטייה לייסד את המשפט הגדול הקובע מהו הצודק ומה לא – לא תצלח, הנטייה לחוקק את חוקי המוסר האמתיים הנכונים בכל בחינה ומצב, ללא קשר למקור הנשגב והנצחי – לא תצלח. אף שאצל אומות העולם זה מועיל במידת מה, רואים שהסיבוך הוא כה גדול, ומוכרחים להבין שהיה זה רק שלב ביניים בדרך לשלב המרומם יותר, בגאולתם של ישראל.

אמנם בגלל חולשה וסיבוכים אלו יצורפו לאומים ויזוקקו בכור עוני ובהמון מלחמות וצרות. יהיה בירור אם נטייה זו עומדת במצופה ממנה או לא. מלחמות שהדת היא יסודן הן מלחמות שנמשכות לאורך זמן רב, כי הן מלחמות על האמת שצריכה להיות נצחית. אינטרסים יכולים להשתנות, בתקופה מסוימת נלחמים על נמל ימי כי זה מקור הפרנסה, וכשיש תעבורה אווירית כבר אין צורך בנמל זה. אינטרסים אלה אינם מבססים דבר נצחי. מלחמות הדת לעומת זאת, נוגעות לשורשי הקיום של האדם. יכותתו גוי בגוי וממלכה בממלכה, במקום "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת" (ישעיהו ב, ד) כדי לעבוד יחד ולשכלל את המציאות שכם אחד, וממילא "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (שם), נוצַרים חיכוכים בין אומות ומממלכות שהאחד יורש בהם את האחר נחלי דם נשפכים.

והנטיה הקטנה של עלית הרצון אל העריגה האלהית הסתמית – הנטייה עודנה קטנה משום שאינה מפותחת דיה ולא צמחה להיות מציאות של מעשים ראויים, ועל כן נשארת כל הזמן בלתי מסופקת, והעריגה האלהית היא סתמית במובן זה שכשלעצמה אין בה מעשים ממשיים אלא רק אותה משאלת לב לקרבת אלוהים הכלולה בנשמת האדם – כל יצור אנושי ולאו דווקא בעם ישראל, תזדקק מסיגיה, יסוד הנצרות הוא ההתרשמות מבן ישראל מסוים שהביא רעיונות, רצון וחלום, אך בגד במקורו. והעינים יוארו לחזות מהו מקור ישראל. יש להעריך את הדברים לעומת מקורם. לבחון אם אותו בן ישראל שהביא את חלומותיו נאמן למקורו-שלו, או שהביא רק חֵלֶק, חלק יפה וחשוב, אך כיון שהוא חלקי, נמנע ממנו לעמוד בפני עצמו.

וכנסת ישראל תשא דעה למרחוק, כלומר, באחרית הימים "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז), כיוון שכנסת ישראל תשא דעה, תבהיר ותלמד את אומות העולם מהי השראת השכינה, כיצד יש לדבוק בה', השאלות החשובות למי שיש בו את אותה העריגה האלוהית, תראה לדעת כי בשמרה את ערכה העליון, מבלי להשפל מטה, הביאה טובה ואורה לעולם. הנצרות, וכשש מאות שנה לאחר מכן גם האסלאם, מאשימות את עם ישראל שלא קיבלו את נביאיהן "המשיח בן האלוהים" ו"הנביא האחרון". מדוע חשוב למיליארדי הנוצרים והמוסלמים, שקבוצה כה קטנה ביחס אליהן, המונה כמה מיליוני יהודים, אינה מקבלת את נביאיהם? משום שבסופו של דבר עם כל השנאה הבוערת, מודים הם שהעם היהודי הוא היחיד שקיבל את דבר ה' באופן קולקטיבי. רק אליהם דיבר אלוהים, ולכן הכל תלוי בכך שהם יקבלו את הנביא. מרטין לותר[88] שהכריז על הרפורמציה פנה ליהודים בבקשה שכעת, כיוון ש"ניקה" את הכנסייה, עליהם לקבל את עקרונות הנצרות "המשודרגת". אך היהודים לא קיבלו, ומכיוון שכך הוא נעשה אחד האנטישמיים החריפים ביותר.

כי בעצרה את הזרם העכור והנשפל, שלא יתפשט יותר מדאי, סגרה בעד אותה הזוהמא והריקניות של האליליות והרשעה המדותית וכל עיוותי החיים, שלא יחדרו עמוק בנפש האדם הכללי עד לאין מרפא. היהודים, למרות מיעוטם ופיזורם, הם העוצרים את הזוהמה האלילית שיש בה רצון לדבקות בה', אך כיוון שאין בה תורה ואורח חיים מוגדר, המעשה הנרצה בה הוא המצאה אנושית. אדם חושב שמה שנעים לו רצוי בעיני הא-ל, אף אם זו הנאה מוחשית-חומרית, דבר שהוא הגשמה נוראה במובן העקרוני של המילה – השוואת הישות האינסופית לישות הסופית.

אז באחרית הימים, אחרי ייסורי הכור המצרף, יכירו וידעו כל יושבי תבל, כי רוח ד' מרחף על עמו, שהסיבה להצלחת הישרדותו של עם ישראל היא רוח ה' שמפעמת בהם, מרחפת עליהם כציפור הנותנת חסות לבניה, וכי לעדי עד תביא יונת אלם זו את האורה לכל העולם כולו. כמו היונה האילמת שהביאה עלה זית בפיה כדי לבשר ישועה לנח ויושבי התיבה (בראשית ח, יא), כך עם ישראל יבשר את הישועה ליושבי תבל, יביא את הסימן כיצד אפשר לחיות על פני האדמה. כפי שדוד המלך קורא לעצמו באחד מפרקי ספר תהלים: "יוֹנַת אֵלֶם" (תהלים נו, א) כאשר היה אצל אכיש מלך גת, ולאחר זמן חזר ונעשה למלך, כך עם-ישראל שעוד לא מכירים בערכו, עוד ישוב להוביל את העולם לגאולתו.

וערכה העליון יעמד תמיד לנס עולמים. בניגוד לאפשרות שאולי הסתיים תפקידה של כנסת ישראל, דווקא ממנה יצפו תמיד לנביעת רוחניוּת שתתחדש שוב ושוב בהבנת דבר ה' ברבדים שונים של הלכה ומוסר, פשט, רמז, דרש וסוד, להארת כלל האנושות כולה והטבתה.

אז תברר לה האמונה את ערכה – כאשר ירצו העמים לעצב לעצמם את אורח החיים על פי התורה – דבר ה' לישראל ולאנושות, לא באופן של גיור, אלא כאשר ישבו על מדוכה זו כבני נח וכל אחד יכיר את אופיו המיוחד, אז יתברר ערכה של האמונה: ערך מדת האמון, היושר. ההארה הכוללת של האמונה שמתפשטת מן הרום העליון של היחס לאלוהים עד לכל פרטי הפרטים של היחס לכל נימה ונימה במציאות. וחקות החיים יפלסו את דרכיהם על מלא רחב הארץ, כיצד לממש את האמונה, את היחס לאלוהים בהתאם לכל פרט, וחוג, מצב חברתי והווייתי. יבררו הדעות – כל סוגי החקר הרוחני יוארו. ישנה מחשבה פשטנית, שבשלב הגאולה השלמה תתגלה אמת מסוימת שתייתר את השכל והרצון האנושי, את הסקרנות והנטייה לחקור, 'גן עדן של שוטים' בלי צורך בעמל אינטלקטואלי. אכן, ליום אחד זה נעים וטוב, אך לנצח זה לא מתקבל על הדעת. לבטל את כל הרוח והיצירתיות, החקר וההתעלות – מהות האדם – את זה מציירי גן העדן לא לקחו בחשבון. דווקא אז, כאשר ישתחררו האדם והאנושות מכל מועקות חשכת הדעת, אז יהיה הבירור, ההתעלות מדרגה לדרגה תהיה באופן הנשגב ביותר, שמעניק שמחה ואושר לכל אחד ואחד לפי אופיו. והטוב האלהי הפנימי המקורי עם כל ענפיו העליונים ועם עמקי שרשיו תהיה התבוננות במהות הזמן, ההיסטוריה ההוויה והאנושות, בחלקים הנצחיים והחולפים והענפים והקשרים שביניהם, יהיה לברכה לכל האדם ירומם ויאיר את חיי האדם, והמבוקש של אור תורה ונר מצוה – אור זה הדעות הנשגבות הרצון המכוון והעקרונות והערכים, וְנר אלו המעשים הממשיים והפרטיים של כל יחיד ויחיד, אשר שמר את הצביון הישראלי בתומו, ייקר בעולם מזהב ומפנינים. במשך כל דרכה של ההיסטוריה האנושית, הרצון לשליטה בא לידי ביטוי בצד הכלכלי של זהב ופנינים, אדם חשב בתומו שאם יהיה לו כסף רב יצליח ויזכה לאושר, ובניגוד לכך, דווקא אור תורה ונר מצווה – דרכם של ישראל, של התייחסות להוויה החיצונית והפנימית, ייקר מזהב ופנינים.

מושגי החיים יתחורו יתבררו ויתלבנו, השאלות העיקריות שליוו את בחירי בני האנושות במשך ההיסטוריה. שאלות קיומיות, מוסריות וערכיות לא ייתמו, אבל הדרך לברר אותן תהיה יותר מוצלחת, לא כמגששים באפלה, אלא כמי שיוצאים לאורה שאין לה קץ כבסולם שעולה השמימה. וכל העולם יחפש את נתיבות השלום העליון לא רק על ידי עריגה עורת. בתפיסה פשטנית, ניתן להגיע לשלום על ידי ביטולן של עמדות רבות והצבת עמדה אחת שלטת. לרוב, אדם לא מסתכסך עם עצמו. גם בנצרות וגם באסלאם, ישנה שאיפה לשלום עליון, שיושג על פי שיטתן בביטול שאר הדתות. אך זוהי עריגה עורת לשלום העליון, רצון פשטני. השאיפה לשלום עליון לא תהיה כך, כי אם על ידי הארה מלאה, שבקרבה אור תורה זורח. השלום אינו השתלטות של אחד על זולתו, אלא הישמעות של כולם לדבר ה' העליון. אין צדק בכך שאחד ישרת את האחר, אך יש צדק בכך שכולם יחד ישמעו לדבר ה', שכלפיו אין ציפיית שוויון. במצב זה ניתַן מקום לכל אחד לפי אופיו, כאשר הוא מצדו עושה את המאמץ המרבי להיטהר, להזדכך ולברר דווקא את הצד הייחודי שבו ולא להשתלט על האחר. בכך אור תורה זורח, כי אור התורה כולל בו את הגוונים כולם. ומשפטי ד' ומשפטי האדם יאוגדו לאגודה אחת, אשר יאירו זה בזה מלא זהרם, כך היא תורה שבעל פה – שיקול הדעת האנושי, מתוך טהרה וזיכוך וכוונה מתאימה, שמוקרן מתוך תורה שבכתב ומעצב את אורח החיים. כאן אנו רואים שהתורה לא דורשת ציות עיוור, אלא להיפך, חכמה והבנה עמוקה, מיצוי מלא של הכישרון האינטלקטואלי והרגשי של האדם, כדי להבין נכון את הצו האלוהי. את סוג ההבנה הזו אפשר לראות בדברי חכמי ישראל הגדולים שנותרו לדורי דורות. אז, והיה ד' למלך על כל הארץ. ומהי מלכות ה'? ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. כל התפיסות השונות של המושג האלוהי וחוויית נוכחות ה', כל גילויי האופי והכישרון האנושי, ישתלבו זה עם זה וישלימו זה את זה, כשבמרכזם מאיר אור תורה.

[83] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א – "… לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו, אמר הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה, אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע באותה שעה, עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ… ושוב אמר לה, אם לאכילה את אומרת צוה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני אוכל ממנו ואיני מת, ואף את תאכלי ממנו ואי את מתה…"

[84] עי' לעיל פרק ג.

[85] סנהדרין מג, א, (הושמט בצנזורה): "והתניא, בערב הפסח תלאוהו לישו הנוצרי, והכרוז יוצא לפניו ארבעים יום: ישו הנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו. ולא מצאו לו זכות ותלאוהו בערב הפסח. אמר עולא, ותסברא ישו הנוצרי בר הפוכי זכות הוא? מסית הוא, ורחמנא אמר וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו! אלא שאני ישו דקרוב למלכות הוה".

[86] עי' כוזרי מאמר ראשון אות צז.

[87] בכתב היד במקום המילה "חלשה" כתוב "חלקה". ייתכן שהרב קוק התכוון לביטוי 'לשון חלקות', אפילו שכך נוצרת כפילות במשפט. נראה שהרצי"ה שינה כך משום שלא פשוט להבין את משמעות המילה.

[88] מרטין לותר, ה'רמ"ד – ה'ש"ו (1483 – 1546) היה נזיר, כומר ופרופסור גרמני לתאולוגיה, מממשיכיה ומפיציה העיקריים של הנצרות הפרוטסטנטית.

תפקיד הרשעים

 כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַיַּיִן בְּלֹא שְׁמָרִים, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רְשָׁעִים. וּכְשֵׁם שֶׁהַשְּׁמָרִים מַעֲמִידִים הַיַּיִן וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, כָּךְ הָרָצוֹן הַגַּס שֶׁל הָרְשָׁעִים גּוֹרֵם קִיּוּם וְעֶמְדָּה לְשִׁפְעַת הַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁל כָּל הַבֵּינוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים.

כְּשֶׁהַשְּׁמָרִים מִתְמַעֲטִים וְהַיַּיִן עוֹמֵד בְּלֹא שְׁמָרָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְקִלְקוּל וְחִמּוּץ. הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה וּשְׁמָרֵינוּ נִתְמַעֲטוּ הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה לְקִיּוּם הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה מֵחֹסֶר תְּפִיסַת חַיִּים מְעֻבָּה, הָאֲחוּזָה בַּבְּהֵמִיּוּת וּבַאֲדָמָה וּשְׁקִיעָתָהּ הַחָמְרִית. הַקִּיּוּם בַּגּוֹלָה הוּא קִיּוּם רָסוּק, וְזֶה הַקִּיּוּם הַמְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא חִדָּלוֹן יוֹתֵר מֵהֲוָיָה, הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ אֵיזֶה מֶשֶׁךְ זְמַן גַּם בְּחֹסֶר שְׁמָרִים כְּפִי הַהֶכְרֵחַ. אֲבָל לַכֹּל זְמַן, וּכְבָר כָּשַׁל הַכֹּחַ, וְהַקִּיּוּם הָעַצְמִי תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִידוֹ, וְשִׁיבַת יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּמוֹ הָעַצְמִי הוּא מְאֹרָע מֻכְרָח, וְקִיּוּמוֹ זֶה יוֹצֵר אֶת שְׁמָרָיו: נוֹשְׂאֵי הָרִשְׁעָה וְהַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא אֲשֶׁר יִרְגַּז כָּל לֵב לְזָכְרָן.

אֵלֶּה הֵם הַצְּדָדִים הָעֲכוּרִים שֶׁהַקִּיּוּם הַצָּלוּל וְהַמְשַׂמֵּחַ מִתְהַוֶּה עַל־יָדָם, וְסוֹף הַמַּהֲלָךְ הוּא: שִׁקּוּעַ הַשְּׁמָרִים בְּתַחְתִּית הֶחָבִית, הַנְמָכַת הַכֹּחוֹת הָרִשְׁעִיּוֹת בִּתְהוֹם הַחַיִּים, וְאָז מִתְבַּטֵּל מֵהֶם כָּל תָּכְנָם הַמַּכְאִיב וּמְזַעְזֵעַ. אֲבָל בְּהֶמְשֵׁךְ יְצִירָתָם שֶׁהִנָּם הוֹלְכִים בְּיַחַד עִם הַיַּיִן, חַיֵּי הָאֻמָּה וְרוּחָהּ הַמִּתְעוֹרֵר, הֵם מַעֲכִירִים אוֹתוֹ וְהַלְּבָבוֹת רוֹעֲשִׁים לְמַרְאֵה הַתְּסִיסָה, וְיָנוּחַ הַלֵּב וְיִשְׁקֹט בִּמְכוֹנוֹ רַק לְמַרְאֵה הֶעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה אֶת מְסִלָּתוֹ, בְּמִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד".

כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַיַּיִן בְּלֹא שְׁמָרִים, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רְשָׁעִים. ישנן דרגות שונות של רשעות, החל מאנשים שתובעים נוחות רבה עבור עצמם בגסות ועל חשבון הזולת, ועד לבעלי תאוות קשות ורשעוּת מפלצתית שגובלת בפתולוגיה פסיכית. חז"ל הגדירו את הרשעים כמי שנמצאים "ברשות לבם" (בראשית רבה סז), כלומר היצרים הגסים שאינם מעובדים, והרצונות הבלתי מרוסנים שולטים בהם. הם אלה שקובעים את אורחות חייהם ומביאים אותם להתפרצויות והתנגשויות. לעומתם הצדיקים הם אלו ש"לבם ברשותם", הם מושלים ברוחם וברצונם, יודעים לרסן את עצמם על ידי מחשבה, שמתחמת אותם לפעולות בגבולות הטוב והראוי. הצדיק מבין את ההשלכות של מימוש הדחפים המידיים על חייו ועל סביבתו, וזה מביא אותו להתפכחות משכרון החושים, לזהירות, ולעתים גם לפחד.

אם העולם היה מתנהל רק על ידי צדקות, שכוללת זהירות וחשש מכל צעד, כמעט כל התקדמות והתפתחות הייתה נפגעת. אנשים הגונים ומחושבים לא נותנים לסקרנות ולתשוקה להוביל אותם. הם נזהרים מצעדים דרסטיים שהרי "כל המשנה ידו על התחתונה" (בבא מציעא ו, ב), מי שחורג מהסדר הרגיל צריך לוודא שהחריגה אכן תביא ברכה, אחרת "שב ואל תעשה עדיף" (עירובין ק, א), הישאר במקומך מבלי לשנות ולחדש. דרך ההתקדמות הרגילה של העולם נובעת מתוך תשוקה, שלא תמיד מלווה בזהירות. הרשעים שלא מעוניינים לשלוט ביצרם, פורצים גדר ומסתכנים באש ובמים, גם במחיר של חבלות ונזקים. המניעים שלהם לא אידאליים ביותר, אבל לעיתים הם משיגים איזו התקדמות חיובית. אחר כך באים אנשים הגונים, מכוונים את הדברים כראוי ומתקנים את הפרצה.

וּכְשֵׁם שֶׁהַשְּׁמָרִים מַעֲמִידִים הַיַּיִן וּמְשַׁמְּרִים אוֹתוֹ, כָּךְ הָרָצוֹן הַגַּס שֶׁל הָרְשָׁעִים גּוֹרֵם קִיּוּם וְעֶמְדָּה לְשִׁפְעַת הַחַיִּים כֻּלָּם, שֶׁל כָּל הַבֵּינוֹנִים וְהַצַּדִּיקִים. מעבר לפריצת דרכים חדשות, יש לרשעים תפקיד נוסף – לאתגר את התרבויות הקיימות וליצור תסיסה פנימית, גם בקרב חברה שכבר עברה תהליך של עידון יצרים ויישוב הדעת. הרב מדגיש שהרשעים אינם אלו שאמורים להוביל את החברה. את השמרים עצמם כמות שהם, לא ניתן לאכול, וגם לא נעים לבוא איתם במגע. תפקידם הוא להפוך את הענבים ליין חזק ומלא, בעל ניחוח, חיוניות, ויכולת התיישנות. פעמים רבות האנשים הבינוניים והצדיקים הרגילים, מאופקים ומרוסנים. הם רגילים לוותר על הכל ובלבד שלא יצטרכו להתקוטט, אבל אז החברה נשארת חיוורת ומנומנמת ללא שינויים. הרשעים דוחקים ודוחפים את הצדיקים, הם לא מאפשרים להם להמשיך בשגרה ובשלווה, מבלי לפעול ולתקן את החברה ואת העולם.[45] כְּשֶׁהַשְּׁמָרִים מִתְמַעֲטִים וְהַיַּיִן עוֹמֵד בְּלֹא שְׁמָרָיו, הֲרֵי הוּא עָלוּל לְקִלְקוּל וְחִמּוּץ. אם המציאות הפנימית לא פעילה ואין בה חיות וחיוניות, הגוף לא נותר סטטי כפי שהיה, אלא המציאות החיצונית גוברת והוא הולך ומתפרק.

כעת הרב עובר מהמשל לניתוח המציאות הקונקרטית, של הגלות והגאולה: הַגָּלוּת דִּלְדְּלָה אֶת כֹּחַ הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה וּשְׁמָרֵינוּ נִתְמַעֲטוּ הַרְבֵּה מְאֹד, עַד שֶׁיֵּשׁ סַכָּנָה לְקִיּוּם הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה מֵחֹסֶר תְּפִיסַת חַיִּים מְעֻבָּה, יש סכנה לחיי האומה, בגלל מחסור בחיים גסים מלאי תשוקה, שאינה נאלמת בשל עכבות מוסריות ונימוסיות, הָאֲחוּזָה בַּבְּהֵמִיּוּת וּבַאֲדָמָה וּשְׁקִיעָתָהּ הַחָמְרִית. בעבר האיכרים חיו עם הבהמות לעתים גם בתוך הבית. מצד אחד ראוי לו לאדם לחיות באופן נקי ומעודן יותר, מציאות כזו מאוד מנמיכה אותו ומצמצמת את אופקיו. אבל יחד עם זה; התרבות, תוכחות המוסר, נימוסי החברה והחינוך, עלולים להמעיט את תאוות החיים הטבעיים שכוללים נוכחות חומרית חזקה, חיבור איתן לטבע ולקיום הגופני. הַקִּיּוּם בַּגּוֹלָה הוּא קִיּוּם רָסוּק, וְזֶה הַקִּיּוּם הַמְדֻלְדָּל, שֶׁהוּא חִדָּלוֹן יוֹתֵר מֵהֲוָיָה, הָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ אֵיזֶה מֶשֶׁךְ זְמַן גַּם בְּחֹסֶר שְׁמָרִים כְּפִי הַהֶכְרֵחַ. אֲבָל לַכֹּל זְמַן, וּכְבָר כָּשַׁל הַכֹּחַ, מבחינה סוציולוגית חיי האומה היהודית בגלות התקיימו באוויר. היהודים היו עירוניים, בעלי מקצועות חופשיים, סוחרים וחשבונאים, ללא קשר לאדמה חומרית, לרכוש, לבהמות וליבול. הזהות הלאומית התבססה על מושגים רוחניים, זיכרונות מהעבר המפואר ותקווה לעתיד טוב. ללא נוכחות ממשית אין לדברים האלה יכולת להתקיים לנצח, ככל שהזמן עובר הם נחלשים ומתפרקים. הצד של הזהות הלאומית האחווה היהודית, הלך ופחת, והמרחק בין הקהילות נתן את אותותיו בחיי האומה, במיוחד כאשר תרבויות אחרות התפתחו ונעשו יותר ויותר מעוררות כבוד ומושכות. וְהַקִּיּוּם הָעַצְמִי תּוֹבֵעַ אֶת תַּפְקִידוֹ, וְשִׁיבַת יִשְׂרָאֵל לְאַרְצוֹ בִּשְׁבִיל קִיּוּמוֹ הָעַצְמִי הוּא מְאֹרָע מֻכְרָח. כאשר היהודים הועילו לארצות שבהן הם ישבו, לא השתלם לפגוע בהם. אבל במציאות כזו הקיום שלהם לא היה עצמי אלא תפקודי כאמצעי עבור אחרים, קיום כזה אינו יכול להיות קבוע. הרב ברוך דובדבני[46] הסביר שכאשר יוסף חי בארץ הוא אמנם היה אדם פשוט, אבל חלם את החלומות של עצמו. לעומת זאת במצרים הוא יכול להיות משנה למלך, אבל הקיום שלו מתאפשר רק בתור פותר ומממש חלומות של אחרים. החלומות הם השאיפות והרצונות, ובגולה הם משרתים את האחרים.

וְקִיּוּמוֹ זֶה הקיום העצמי, בארץ, יוֹצֵר אֶת שְׁמָרָיו: נוֹשְׂאֵי הָרִשְׁעָה וְהַחֻצְפָּא שֶׁל עִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא אֲשֶׁר יִרְגַּז כָּל לֵב לְזָכְרָן. אֵלֶּה הֵם הַצְּדָדִים הָעֲכוּרִים שֶׁהַקִּיּוּם הַצָּלוּל וְהַמְשַׂמֵּחַ מִתְהַוֶּה עַל־יָדָם. הרב הכיר את החוצפה הגדולה של החלוצים בתקופת העלייה השנייה, וחש את חוסר הנעימות והגסות שבה, אך הוא ראה בה ביטוי להחלמה והתחדשות כוחות החיים. היהודים בגולה נחלשו והורגלו להסתפק במועט, ודאי לא להרים יד ולהחזיר כשפוגעים בהם, שמא יהיו לצנינים בעיני הגויים. הרשעה, החוצפה והגסות היו הקצנה הפוכה שהועילה להגיע לאיזון בריא.[47]

וְסוֹף הַמַּהֲלָךְ הוּא: שִׁקּוּעַ הַשְּׁמָרִים בְּתַחְתִּית הֶחָבִית, הַנְמָכַת הַכֹּחוֹת הָרִשְׁעִיּוֹת בִּתְהוֹם הַחַיִּים, וְאָז מִתְבַּטֵּל מֵהֶם כָּל תָּכְנָם הַמַּכְאִיב וּמְזַעְזֵעַ. אֲבָל בְּהֶמְשֵׁךְ יְצִירָתָם שֶׁהִנָּם הוֹלְכִים בְּיַחַד עִם הַיַּיִן, חַיֵּי הָאֻמָּה וְרוּחָהּ הַמִּתְעוֹרֵר, הֵם מַעֲכִירִים אוֹתוֹ וְהַלְּבָבוֹת רוֹעֲשִׁים לְמַרְאֵה הַתְּסִיסָה. אם השמרים לא יורדים לתחתית החבית – אם החוצפה לא חולפת, הלבבות רועשים, ונותר רוגז הדדי בין מחנה החוצפה לבין מחנה שלומי אמוני ישראל. מכאן ניתן להבין טוב יותר, לְמה צריך האדם לשאוף גם בעבודת המוסר הפרטית. לעתים נדמה שעדיף לו לאדם לבטל את כל התשוקות, שטבעו יהיה עדין, עד שכלל לא יבין מדוע להשתוקק ולחמוד. אך חז"ל מסבירים שזה נכון רק ביחס למצוות ה'שכליות' המובנות באופן טבעי, בהן מוטב לאדם להיות צדיק מטבעו, לסלוד מרצח, אונס, שוד וכדומה. אך מצד המצוות ה'שמעיות' – המצוות שאלמלי הצו האדם לא היה מתעורר לקיימן, כי הן לא נובעות בהכרח ממוסר טבעי – הוא נדרש רק לכבוש את היצר ולא לבטל אותו לגמרי, כדי שאותם הכוחות יימצאו לו לצורך התמודדות עם אתגרי החיים ומימוש שאיפות הגאולה.[48] וְיָנוּחַ הַלֵּב וְיִשְׁקֹט בִּמְכוֹנוֹ רַק לְמַרְאֵה הֶעָתִיד, הַהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה אֶת מְסִלָּתוֹ, בְּמִפְלְאוֹת תְּמִים דֵּעִים, "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד" (איוב יד, ד). פלא עצום הוא להגיע למצב שבו כל הדעות השונות משלימות זו את זו לתמימות דעים. הביקורת על הרשעות של השיקוע שבחומריות מאפשרת את הוצאת הטהור מהטמא, את שיקוע השמרים בתחתית והעלאת אידאות מתוקנות יותר במקומם. עלינו מוטל לבסס את הקשר לארץ סביב מודעות של חזון וערכים, מכח הזכות ולא רק בזכות הכח.

הרב כתב את הדברים האלה לפני כמאה שנה, אך גם כיום יצר הקיום הארצי עדיין לא התעדן, בתחומים רבים הוא נותר בגסותו החומרית. העמים מסביבנו אינם משלימים עם הקיום הלאומי היהודי וממילא נגזר עלינו להילחם ולהיות אכזריים. עם זאת ישנם גם שינויים, ניתן לזהות תהליכים של התנכרות לארציות, רצון להיפטר מהלוחמניות, להגדיר את גבולות המדינה ואת מקומנו בין האומות. מדינת ישראל נבנתה בכוח הנסיבות ההיסטוריות, מחוסר ברירה הגיעו אליה פליטים שרידי חרב, ולא בשל החלטה לאומית להתנגד להתבוללות. כעם וכמדינה אנו סוחבים בעייפות בעיות קיומיות של דורות רבים, ומתמודדים עם אתגרים של סדרי חיים לאומיים על כל צדדיהם. ברור לגמרי שלא נמצא פתרון לבעיית החילון שהחלה עם העידן החדש, לכן ישנן דעות שונות כיצד המדינה צריכה להתנהל. הסטטוס קוו הקיים לא זהה בהכרח לקודש הכללי. גם אם ברור שהדילמות השונות לא צריכות להיות על חשבון התורה, עדיין צריך לקבוע עמדות קונקרטיות, מה מידת השינויים שאנו כן מוכנים לקבל ומה לא, ומדוע. חייבים לעיין ולהעמיק במושגי הקודש, המוסר והצדק ולהתמודד עם זה במישרין. לתת תשובות לקהילות שלמות שדוגלות בערכים כלליים יותר מאשר בחיי תורה ומצוות, כשם שהרב התמודד בזמנו עם 'בעיית השמיטה'. למרות שבאופן אישי הרב היה מאד שמרן, הוא לא נמנע מלהורות להמשיך את השימוש היתר המכירה, מפני שביסוס החקלאות והעלייה לארץ היו בגדר פיקוח נפש.

[45] [הע' העורך] בספר אדיר במרום (עמ' קלט) באר הרמח"ל את דברי הזוהר שבאדרא זוטא: "השמרים הם סיגי היין והם סוף הדין, שהם מה שמשם יונקות הקליפות. והנה בהיות היין יושב על שמריו – רוצה לומר היות כל המדרגות לפי הסדר אשר רצה בם המאציל ית'. כי היין הוא עיקר, והשמרים עומדים תחתיו. וזה עיקר השליטה וממשלת ההנהגה, כי לא יפול בלב השמרים להתערב ביין, אלא כל אחד עומד במדרגתו. […] כי אין השמרים שקטים ואין היין שוקט, כי לא כך היא ההנהגה אלא הס"א רוגשת לקטרג, והקדושה מתחזקת לעומתם להכניעם ועל כן: מקולות מים רבים. והנה לעתיד לבוא יתגלה זה העניין בנוקבא ואז הוא: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי" (ישעיה יא, ט). כי בהיות היין על שמריו הכל במנוחה, אין השמרים מזיקים, אלא אדרבא היין עומד בתוקפו וריחו לא נמר. ולכן בהתגלות החכמה סתימאה בתוקפה בנוקבא לא יהיה כמו עתה בסוד: "הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ" (איכה ה, יח). כי אחיזת הסיטרא אחרא היא בנוקבא והיא נפגמת על ידיהם אלא אדרבה: לא ירעו ולא ישחיתו, ולא כתיב: לא יבואו, אלא הוא ממש עניין חמר טב על דורדיא".

[46] הרב יחיאל ברוך דובדבני, תרע"ו-תשמ"ד (1916-1984). מראשי תנועת 'ברית החשמונאים', מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ויו"ר המרכז לחינוך דתי בישראל.

[47] [הע' העורך] הרב מרדכי גימפל יפה תק"פ-תרנ"ב (820-1891) היה מצאצאי 'בעל הלבושים', אח סבתו של הראי"ה ומראשוני חובבי ציון. כיהן כרב העיירה רוז'ינוי במשך כ40 שנה. מספרים שכאשר אנשי קהילתו ביקשו למצוא אשמים בחטאים שגרמו למגפת הכולרה הוא אמר: "לא מכים על חטא – על הלב של מישהו אחר". בשנת תרמ"ח (1888) עלה לארץ עם משפחות רבות מעיירתו, הוא סירב להזמנת רבנים מהיישוב הישן להתיישב ביניהם, והתיישב במושבה עקרון. כאשר ספרו לו שבני הישוב החדש אינם שלמים כל כך בקיום מצוות ומתנהגים בחוצפה אמר: "לא אאמין עד שאראה בעצמי". לאחר שראה אמר: "אמנם אלמנה חצופה במקצת, אבל על כל פנים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". (מתוך שיחות הרצי"ה ויקרא ע' 291). באורות ישראל ו, ד הסביר הרב: "הַנְּטִיָּה הָרִאשׁוֹנָה מֵהַהַפְלָגָה הָרוּחָנִית אֶל הַחָמְרִית מֻכְרַחַת לִהְיוֹת בְּהַפְרָזָה קְצָת לַצַּד הָאַחֲרוֹן, וְזֶהוּ מְקוֹר חֻצְפָּא שֶׁל עִקְבָא דִּמְשִׁיחָא. מִכָּל־מָקוֹם לֹא יֶאֱרַךְ הַזְּמַן שֶׁל הַנְּטִיָּה הַקִּיצוֹנִית הַזֹּאת, כֵּיוָן שֶׁבִּיסוֹד הָאֻמָּה מֻנָּח שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל. עַל־כֵּן אַךְ יָנוּחַ הַסַּעַר וְיֵלְכוּ הָעִנְיָנִים לְצַד מַעְלָה וְהַמִּשְׁקָל הָרָאוּי. בַּעֲלֵי הַהַשְׁפָּעָה צְרִיכִים לִמְצֹא אֶת הָאוֹרָה הָרוּחָנִית, שֶׁיֵּשׁ בַּנְּטִיָּה הַחָמְרִית, וְאֶת מַטְּרָתָהּ הַפְּנִימִית, וּכְפִי מַה שֶּׁיְּגַלּוּ זֶה בָּרַבִּים כֵּן תִּתְרַפֵּא מַחֲלַת הַחֻצְפָּא וּתְאַבֵּד אֶת סִימָנֶיהָ הָרָעִים, וְתִתְעוֹרֵר הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לִמְצִיאוּתָהּ הַטִּבְעִית, וְיִגָּלֶה עָלֶיהָ הֲדַר נִשְׁמָתָהּ".

[48] ספרא ויקרא כ, כו: "שלא יאמר אדם 'אי אפשי (איני רוצה) ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה'; אבל 'אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך'" לכן כתב הרמב"ם ביחס למצוות ה'שמעיות': "שאלמלא הדת לא היו רעות בשום פנים, ומפני זה אמרו, שצריך האדם להשאיר נפשו באהבתן, ולא תמנעהו מהן זולת הדת" (שמונה פרקים ו).

שלום עליון

 ו. שְׁתֵּי נְטִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת הִנְנוּ פּוֹגְשִׁים בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, לִשְׁתֵּי מְגַמּוֹת מְחֻלָּפוֹת. נְטִיָּה לְמַלֵּא אֶת כָּל שְׁאִיפַת הָרַע, אֶת כָּל הַתַּאֲווֹת הַיּוֹתֵר שְׁפָלוֹת, בֵּין מִצַּד הַחֹמֶר בֵּין מִצַּד הָרוּחַ, שֶׁהֵן עוֹד מִתְרַחֲבוֹת וּמְסַבְּכוֹת בְּעֻזָּן אֶת הָאָדָם, כְּקִנְאָה וְשִׂנְאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, – וּלְעֻמָּתָהּ לֹא נוּכַל לְהִתְעַלֵּם מִלִּרְאוֹת אֶת שְׁאִיפַת הַטּוֹב, הַמִּתְגַּלָּה לִפְעָמִים בְּרוּחוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לָהּ, לְהַשְׂכִּילוֹ וּלְהֵיטִיבוֹ, וּלְמַלֹּאת אוֹתוֹ חֶסֶד אַהֲבָה וְאוֹרָה. אֲבָל כָּל נְטִיָּה חֲפֵצָה לְהִתְגַּדֵּר בִּלְבַדָּהּ וְלִהְיוֹת הִיא הַשַּׁלֶּטֶת בְּקֶרֶב הַלֵּב וּמְלֵאָה אֶת כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. וְהַנִּגּוּד הַזֶּה הוּא מַרְעִישׁ אֶת הַלֵּב וּמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים חַלְחָלוֹת, וְהָאָדָם מִתְאַמֵּץ תָּמִיד אֵיךְ לְהַשְׁלִים בְּקִרְבּוֹ הַשְׁלָמָה פְּנִימִית, וּבִלְבַד שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִמֶּנּוּ מְצוּקוֹת נַפְשׁוֹ. וְהַשָּׁלוֹם מִתְכּוֹנֵן עַל־יְדֵי כְּבִישַׁת אֶחָד מִן הַצְּדָדִים בְּדֶרֶךְ כְּנִיעָה לַצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ – מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה – בְּדֶרֶךְ כְּרִיתוּת בְּרִית וְהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַצַּד הַמְנַגֵּד מִתְהַפֵּךְ כֻּלּוֹ, עִם כָּל כֹּחוֹתָיו, לְהַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לָחַם.

עַל כֵּן יֶשְׁנָם שְׁנֵי דְּרָכִים בְּהַשְּׁאִיפָה לְהַהַשְׁוָאָה שֶׁל הַתְּשׁוּקוֹת, שֶׁיְּסוֹדֵי חַיֵּי הָאָדָם, הַפְּרָטִי וְהַחַבְרוּתִי, נִבְנִים עֲלֵיהֶן, וְהֵם הֵם הַלּוֹקְחִים אֶת הַמָּקוֹם הַיּוֹתֵר גָּדוֹל בְּכָל עֶרְכֵי הַחַיִּים וּסְעִיפֵיהֶם. הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד הוּא דֶּרֶךְ הַיְרִידָה, כְּלוֹמַר לְהַדְרִיךְ אֶת הָאָדָם בְּחִנּוּךְ כָּזֶה עַד אֲשֶׁר סוֹף־כָּל־סוֹף יִשְׁתַּקַּע קוֹל אֱלוֹהִים אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מָסוּר לִשְׁאִיפוֹתָיו הַמֻּטְבָּעוֹת בְּעֹמֶק חָמְרוֹ, וְיֵצֶר הָרַע שֶׁל הַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה הַשִּׂנְאָה וְהַזָּדוֹן שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וְזֹאת הִיא מַחֲשֶׁבֶת הָרִשְׁעָה, הַמְקַפֶּלֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר חָזָק שֶׁבַּקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. הַדֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה הִיא דֶּרֶךְ הָעֲלִיָּה, לְבַקֵּשׁ לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִמְרוֹם הַמַּטָּרָה, שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, וְרַק הַטּוֹב הָאוֹר הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה יִהְיֶה חֶלְקוֹ, זֶה הַדֶּרֶךְ הוֹלֵךְ וְנִכְבָּשׁ לְאִטּוֹ, בִּצְעָדִים מְדוּדִים וְאֹפֶן חֲשָׁאִי לִמְאֹד.

בָּאֻמּוֹת, הֻגְלְמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן, הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ רְחוֹקָה וְהִיא עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה, אֲשֶׁר סוֹפָהּ לִפֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת אַפְסוּתָהּ לְעֵין כֹּל, וְאָז יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד.

בדברים נוקבים אלה, בציור מלא עוז ועוצמה, הרב מתאר בלי הנחות ובלי פשרות את הטבע האנושי. שְׁתֵּי נְטִיּוֹת, שתי שאיפות עיקריות מִתְרוֹצְצוֹת בקרבו. כביכול, שתי נטיות אלה שקולות הן, וההתרוצצות ביניהן יכולה לבוא לידי סיום המאבק באחת משתי דרכים: אם באופן זמני – בדרך של כניעה וכיבוש, ואם בדרך החלטית ועמוקה יותר, על ידי הצטרפות. הכיבוש וההצטרפות, יכולים להיות לשני הצדדים: הצד הרע יכול לכבוש את הצד הטוב ולהכניע אותו, ואפילו לגרום לו להתהפך ולהצטרף אליו. הדבר המפלצתי ביותר הוא, כאשר בשם ערכים גדולים, כמו קדושה, רוממות, ענווה וטהרה, עושים את הדברים האיומים ביותר. ולצערנו, דברים כאלה אכן התרחשו, וכאשר מתבוננים בהם, רואים שהם הצליחו בגלל שהטוב שהיה בתוך הרע פיתה את האנשים, ועל ידי כך העצים את הרע עד למעמקי תהום.

בראייה שטחית, נדמה שהיסוד החומרי הוא הנוטה יותר לרע. רכושנות ותאווה פשוטה, הנובעות מיצר הקיום החזק, הן הגורמות לכל סוגי העוולות הנעשות על ידי בני האדם, כפרטים וכחברה. על זה אומר הרב, ששתי הנטיות הללו קיימות באדם בֵּין מִצַּד הַחֹמֶר בֵּין מִצַּד הָרוּחַ. אל נשלה את עצמנו בציור סכמטי-פשטני, ששאיפת הרע היא חומרית בלבד. אם נחשוב כך, לא ניתן את דעתנו לדבר העמוק יותר שבנפש האדם. גם מבחינה פסיכולוגית, כבר ציין אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד,[12] שכשם שלכל אדם יש יצר חיים, כך יש לו גם יצר מוות ואבדן. התאוות החומריות באות ונוסדות מתוך צורך חומרי-גופני, כמו רעב, צמא, רכוש ואפילו רצון בחברה. אילו היינו עוצרים רק במילוי הצורך ולא מרגישים רצון ליותר מכך, החברה האנושית היתה דומה פחות או יותר לחברת בעלי החיים. אבל האדם אינו כזה. מותר האדם מן הבהמה הוא הרוח, תנועת הנפש, הדמיון, החזון, הרצון בעונג המתמיד, וכן התחושה הפנימית העמוקה של החיסרון המתמיד. שום אדם, כפרט, ובודאי לא חברה בעלת תודעה תרבותית כלשהי, לא יכול להתנכר למציאות הרוח שבו. בגלל המצב התודעתי הייחודי שלו, הוא לא יכול להסתפק רק בבטן מלאה לאותה שעה, יממה, או פרק זמן היסטורי. האדם מבין שזה מצב זמני, והשאיפה הפנימית שלו היא להפוך אותו לקבוע. מכאן נובעת שאיפת השליטה. לא מדובר על שליטה למשך אותה שעה, אלא על שליטה מוחלטת, שהיא המבטיחה את היציבות המוחלטת והקיום המתמיד. בכל מצב אחר, יכול האדם תמיד לתאר ברוחו את הגבול. אמנם יש לו מספיק, אבל בזמן כלשהו זה יגמר – ומה אז? לאנשים ישנה תחושה פנימית שכל עוד שליטתם איננה מוחלטת, יש חשש שמא יגמר להם. באופן רציונאלי, כל אדם מבין שלעולם לא יהיה לו הכל, ולפיכך הוא לעולם לא יגיע לשליטה מוחלטת. ואף על פי כן, הוא לא יכול להגיע למסקנה הזו מבחינה נפשית. החשש הזה אמנם דמיוני, אבל הוא תוצאה של רוח האדם, והוא מקלקל לו גם את מצבו העכשווי. גם כאשר יש לו מספיק, גם אם בנה בית עם מאות חדרים, ואפילו מאות בתים – האדם מרגיש שזה לא מספיק לו. תמיד הוא יכול לתאר לעצמו: אולי תהיה רעידת אדמה, אולי תהיה מלחמה, ויכול להיות שהעץ ירקב והאבן תיסדק… ואיך אז יובטח קיומו?! זהו שאמרו חז"ל "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א). אם הדבר היה מצטמצם רק מבחינה חומרית, יכול להיות שבידו של האדם יש כבר הרבה מעבר לחצי תאוותו, אבל בלב, בנפש, הוא לא יכול לעצור. הרצון בשליטה הולכת ומתרחבת גם מעבר למה שהאדם באמת צריך, הוא העומד ביסוד הרשעה. ראשיתו אמנם בצורך חומרי, אבל הוא משתבר בפריזמה רוחנית והופך להיות ערך עצמי, הרבה מעבר לגבולות הצורך. זה נכון הן לגבי היחיד, והן לגבי הקיבוץ החברתי, שכן כל תרבות בעולם היא תוצאה של הפעילות הרוחנית הזו. הערכים, הנורמות, הנטיות ודרכי פעולה בתחומי החקלאות, התעשייה, הארגון החברתי ויצירות האמנות – נוצרים מתוך הצרכים של האדם. רוע גופני הוא אמנם על חשבון הזולת, אבל יש לו גבולות. בסך הכל, הוא עניין זמני, מקרי. לעומת זאת, לרוע הרוחני אין גבול, מכיוון שהוא משקף את הצורך בשליטה, את הדמיון, הרגש והתבונה האנושית. ממילא מובן שיכולה להיות תרבות, כלומר – יצירה רוחנית מגוונת ועמוקה, עם המון רגישויות ואמיתות, אבל מקרינה רוע נורא, עמוק ותהומי הרבה יותר מאשר רוע תאוותני מזדמן שיש לו גבול טבעי.

לעומת נטיית הרע, קיימת גם הנטייה השנייה – נטיית הטוב, וגם היא בעלת מאפיינים חומריים ורוחניים כאחד. המאפיינים החומריים הפשוטים שיש בנטיית הטוב, הם למשל – הדאגה לצאצאים ולבני המשפחה, ובאופן מורחב יותר גם לבני השבט. היא קיימת אפילו אצל בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם. לא בִּכְדִי בשפה העברית, מידת הרחמנות והרחמים נובעת מן המילה 'רֶחֶם', כלומר מן הנטייה הפשוטה הגופנית הבסיסית של האֵם לדאוג ליוצאי רחמה. לאחר מכן, נטייה זו מתפשטת גם על אנשים נוספים. המאפיין הרוחני של הנטייה לטוב הוא המצפון, והוא אופייני דווקא לבני האדם, ולא לבעלי חיים. כל אדם חש אי נוחות פנימית שקשה להסביר אותה, כאשר הוא נתקל בפעולה כמו גזילה או אונס. תחושה זו איננה חזקה באותה מידה אצל כל בני האדם, ויש כאלה שהיא מתעוררת אצלם רק לעתים נדירות, אבל באופן בסיסי היא קיימת אצל כולם במידה כלשהי. מקורה של תחושה זו הוא נטיית הטוב, השאיפה אל מה שמעבר. ממנה נובעת הנכונות להקריב, לוותר או בכל אופן לצמצם את מילוי הצרכים החומריים השונים, כדי להגיע לחוויה פנימית של שלמות, זיכוך וטהרה. תחושת ההערצה הטבעית שיש כלפי אנשים שהגיעו למדרגות כאלה, גם היא אופיינית לתרבויות שונות ומגוונות ולאנשים שונים, וגם היא נובעת מנטיית הטוב. זו נטייה טבעית, הקיימת מעצמה. היא איננה תוצאה של חינוך, אינדוקטרינציה (הקניית עקרונות), או השפעה חיצונית אחרת. ונטייה זו היא היסוד לכל התופעות הרוחניות והמעשיות של ביטויי המוסר הקיימים בכל תרבות, למן הפרימיטיבית ביותר של שבטים רחוקים, ועד המפותחת ביותר. כמו שבנפש יש מאבק בין שתי הנטיות האלה, כך גם בתרבויות הגדולות יש מאבק ביניהן, בין המוסדות השונים המבטאים אותן.

אם כן, לשתי הנטיות יש גם בסיס חומרי וגם בסיס רוחני בנפש. המילים בהן משתמש הרב, שְׁתֵּי נְטִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת, מזכירות את הסיפור על רבקה אמנו: התורה מתארת שכאשר התאומים התרוצצו בקרבה, רבקה אמרה "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי"? (בראשית כה, כב). ועל כך מרחיב המדרש: "כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת" (רש"י שם). רבקה הרי לא ידעה שיש לה תאומים, לכן חשבה שזה ילד אחד בעל נטיות שקולות. תשובת הקב"ה הייתה שלא מדובר בילד אחד שלא יודע להחליט, אלא "וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (שם, כג), וזה כבר דבר יותר סביר שניתן להתמודד אתו. אותם התאומים המתרוצצים – יצר הטוב ויצר הרע, קיימים שניהם בנפש, וההתרוצצות שלהם איומה. פשט הפסוקים הוא שמההתרוצצות, כלומר – מהבעיטות שלהם, האשה ההרה סובלת. זה מכאיב לה, עד כדי שהיא קובלת "לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" כי היא מרגישה שהיא כבר לא יכולה יותר. אבל לפי המדרש אנחנו רואים שזה לא רק כאב פיזי, אלא גם כאב נפשי, של הטוב והרע. אותו הכאב מלווה כל אדם, כי גם בתוך נפשו ישנם שני תאומים. זה תמיד הוא עצמו, אבל לא ברור לו מי הוא – פעם זה התאום הטוב ופעם התאום הרע. זה מכאיב לו ביותר, והאדם לא יודע למה. הרב ממשיך ומסביר שפשרה לא תיתכן כאן, אי אפשר להיות גם טוב וגם רע באותה מידה, שכן כָּל נְטִיָּה חֲפֵצָה לְהִתְגַּדֵּר בִּלְבַדָּהּ וְלִהְיוֹת הִיא הַשַּׁלֶּטֶת בְּקֶרֶב הַלֵּב וּמְלֵאָה אֶת כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ. זהו מאבק, ובמאבק הזה אי אפשר לסרטט גבול ולומר שכל אחד יעשה כרצונו בחלק שלו. וְהַנִּגּוּד הַזֶּה הוּא מַרְעִישׁ אֶת הַלֵּב וּמְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים חַלְחָלוֹת, וְהָאָדָם מִתְאַמֵּץ תָּמִיד אֵיךְ לְהַשְׁלִים בְּקִרְבּוֹ הַשְׁלָמָה פְּנִימִית, וּבִלְבַד שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִמֶּנּוּ מְצוּקוֹת נַפְשׁוֹ. הוא רוצה מנוחה מהמאבק הפנימי שבתוכו, כי הוא לא יודע כיצד לחיות איתו.

וְהַשָּׁלוֹם מִתְכּוֹנֵן עַל־יְדֵי כְּבִישַׁת אֶחָד מִן הַצְּדָדִים בְּדֶרֶךְ כְּנִיעָה לַצַּד הַשֵּׁנִי, אוֹ – מַה שֶּׁהוּא לְמַעְלָה מִזֶּה – בְּדֶרֶךְ כְּרִיתוּת בְּרִית וְהִתְאַחֲדוּת גְּמוּרָה, בְּאֹפֶן שֶׁהַצַּד הַמְנַגֵּד מִתְהַפֵּךְ כֻּלּוֹ, עִם כָּל כֹּחוֹתָיו, לְהַצַּד שֶׁכְּנֶגְדּוֹ לָחַם. ישנן שתי מדרגות, או שתי דרכים מוסריות – 'הכובש' ו'הישר'. בעניין 'הכובש', הרב מסתמך על ההסבר שהיה מקובל בתנועת המוסר: זהו מוסר במשמעות של כיבוש היצר – יש להכניע אותו ולא לתת לו לשלוט. בתנועת המוסר התכוונו כמובן לכך שדווקא הצד הטוב יהיה הכובש, אך באופן עקרוני זה אפשרי גם כאשר מדובר ברע. זהו מאמץ קשה ביותר, לא משנה איזה יצר מנסים לכבוש. אדם שרוצה להיות רע גמור, צריך להתאמץ מאד כדי להכניע את היצר הטוב שלו. עליו לבטל את הרגישות המוסרית ואת המצפון, 'להצליח' להתאכזר תמיד. כמובן, גם אדם שרוצה להיות תמיד טוב, נתקל בקשיים. קיימות בו נטיות אגואיסטיות, עצלות וקנאה, ועליו להתעלם מהן ולהכניע אותן. קשה ביותר, אם בכלל אפשרי, להגיע למעמדו של דוד המלך שאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב) – ש"הרגו (את היצר הרע) בלבבו" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה), אבל אפשר להתאמץ ולהילחם כדי להתקדם לקראת מצב כזה.

הדרך השנייה, המעולה ביותר, היא לא להתאמץ לבטל את מה שלמעשה אי אפשר לבטל, אלא להביא גם את הכוחות המנוגדים לסייע לכוח העיקרי. "בִּרְצוֹת ד' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז). כאשר פרצה המגפה, אהרון לקח בפקודת משה את הקטורת, עבר בין המחנות ונעצרה המגיפה. חז"ל אומרים שמלאך המוות עצמו הוא שגילה למשה את נקודת התורפה שלו – את סוד הקטורת שביכולתו לעצור את המוות (שבת פט, א). הסוד הוא שבתוך הסממנים השונים יש חלבנה שריחה רע (כריתות ו, ב) – הרע נמצא בתוך התערובת, ודווקא הוא מעצים את הטוב. לא מתעלמים מהרע ולוקחים רק את המרכיבים עם הריח הטוב, שברור ממילא שהם יפיקו ריח נפלא. זה לא מספיק. המוות שקיים בעולם, השטן, היצר הרע,[13] גם להם יש מקום. גם סממן שכשלעצמו ריחו רע, יכול להעצים את הטוב כאשר הוא משולב באופן הנכון.

התאחדות זו אפשרית מצד הרע ומצד הטוב כאחד. דרך אחת היא דֶּרֶךְ הַיְרִידָה, כְּלוֹמַר לְהַדְרִיךְ אֶת הָאָדָם בְּחִנּוּךְ כָּזֶה. המצב הטבעי הבסיסי, הוא קיומם של שני כוחות. אם רוצים לשנות אותו, להעמיד כוח אחד לשירותו של האחר, יש צורך בפעולה מודעת – החינוך. עַד אֲשֶׁר סוֹף־כָּל־סוֹף יִשְׁתַּקַּע קוֹל אֱלוֹהִים אֲשֶׁר בִּלְבָבוֹ, של האדם. וְיִהְיֶה כֻּלּוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת מָסוּר לִשְׁאִיפוֹתָיו הַמֻּטְבָּעוֹת (מלשון טבע) בְּעֹמֶק חָמְרוֹ, וְיֵצֶר הָרַע שֶׁל הַכַּעַס וְהַתַּאֲוָה הַשִּׂנְאָה וְהַזָּדוֹן שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וְזֹאת הִיא מַחֲשֶׁבֶת הָרִשְׁעָה, הַמְקַפֶּלֶת אֶת הַחֵלֶק הַיּוֹתֵר חָזָק שֶׁבַּקִּבּוּצִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. המדינות החזקות, המצליחות והכובשות, מוּנָעוֹת בדרך כלל דווקא באופן זה של הכנעת הטוב לרע. העמדת היצרים הטבעיים במקום הראשון. התעלמות מקולו של האלוהים שבלב, הקול האומר שהעולם אינו מושלם, שפתרון בעיית האדם היא קודם כל עבודתו העצמית הפנימית. קולו של האלוהים הנשמע בנפש אינו קורא אל מה שיש, אלא אל מה שאין עדיין. הוא מעמיד את האדם על חסרונותיו, ודוחף אותו אל המאמץ המתמיד להתעלות אל האלוהים. כדי לצרף את כוחות הטוב לכוחות הרע, צריך שקולו של האלוהים לא יפריע. כי אם קול אלוהים לא נשמע, אז העולם הוא רק מה שיש. צריך להיות חזק כדי להסתדר בתוך העולם הזה, ומי שיש לו יותר, הוא החזק. באופן כזה, אפשר לקחת את הנטיות הטובות, ולצרף אותן אל הרע, אל המאמץ לכבוש יותר ויותר כדי להיות חזק יותר (כביכול), ועל ידי כך לבסס את השלטון ואת התמדת הקיום.

חשוב להבין שבאופן טבעי קול אלוהים איננו בהכרח חלק מן הנטיות הטובות. אפשר לדבר אל הנוער בגרמניה הנאצית ולעורר את המסירות למען המטרה "הקדושה" של הצלת העולם, על ידי השמדת מיליוני אנשים ומשפחותיהם. המהלך הזה נעשה בפועל באמצעות פריטה על המיתרים הטובים שבאדם – נכונות למסירות, הצלת האומה, פטריוטיזם. אך הנוער לא עמד על חסרונותיהם של אותם רעיונות. הם לא הבינו שאמנם אפשר וצריך לחתור לפיתרון בעיות האדם כפרט וכאנושות, אבל זה יֵעשה קודם כל על ידי תיקון האדם עצמו והניסיון שלו להתעמת עם הרע שבתוכו, ולא רק על ידי הכרזת הזולת כרע ומפריע. הם בהחלט פעלו מכוח התכונות הטובות שבנפשם, אלא שאם קולו של הא-ל לא נשמע, רק השטן מדבר.

הַדֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה הִיא דֶּרֶךְ הָעֲלִיָּה, לְבַקֵּשׁ לְחַנֵּךְ אֶת הָאָדָם עַד שֶׁיָּבוֹא לִמְרוֹם הַמַּטָּרָה, שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, וְרַק הַטּוֹב הָאוֹר הַחֶסֶד וְהָאַהֲבָה יִהְיֶה חֶלְקוֹ, הקיבוצים האנושיים החזקים, הפוליטיקה, המדיניות והמלחמות, הם פעמים רבות תוצאה של רוע האדם. אבל בתוך ומאחורי כל אלה, יש גם הופעה וקיום כלשהו לתיקון האיטי של כוחות הטוב, החותרים אל המטרה הנעלה שֶׁרַק קוֹל הָאֱלוֹהִים יִשָּׁמַע בִּלְבָבוֹ, שאנחנו כאנושות, לא נהיה מפותים בקלות ליצרים השפלים שלנו, ונעגן את ההתנהגות המוסרית בערכי החופש והטוב.

ניתן לראות כיצד שתי דרכים אלה באות לידי ביטוי בהיסטוריה האנושית. האומות נלחמות זו בזו על נכסים, קרקעות, חומרי גלם, דרכי מסחר, השפעה ושליטה; אך באותה מידה יש בתוך התהליכים החברתיים גם בקשת ערכים, כמו צדק, יושר ושוויון. אמנם, לא תמיד יסודות אלה משתלבים אחד בשני. לעתים, מהפיכות חברתיות הופכות לאחר מכן בעצמן לכוחות אלימים ביותר. לא בִּכְדִי אנשי המהפכה הצרפתית נרצחו כולם על ידי חבריהם. אז נוצר הפתגם "המהפכה אוכלת את ילדיה", כלומר, היא מולידה את מוביליה, ולבסוף הורגת אותם. כך היה גם במהפכות אחרות, ודוגמאות לסתירה זו אפשר למצוא גם בימינו. מצד אחד, מדינות רבות מקבלות על עצמן חוקה שכתובים בה ערכים יפים כמו חופש, שוויון וכבוד. ומצד שני, באותן מדינות עצמן יכול להיות משטר נוראי, רצחני ודורסני. שתי הנטיות משמשות בערבוביה – הכרה ברעיונות וערכים יותר נעלים מצד אחד, והתנהגות איומה ונוראה בפועל מצד שני. לכן הרב אומר שזֶה הַדֶּרֶךְ של הטוב והיושר אמנם הוֹלֵךְ וְנִכְבָּשׁ לְאִטּוֹ, אבל זה נעשה בִּצְעָדִים מְדוּדִים וְאֹפֶן חֲשָׁאִי לִמְאֹד. זוהי דרך שמתקדמים בה מעט, וההתקדמות בעצמה מביאה קשיים, סיבוכים וכישלונות. האנושות לומדת בדרך הקשה, צעד אחר צעד, כיצד להתמודד עם היצרים הרעים שבקרבה. אנחנו לא רואים לנגד עינינו חברה אנושית חדורת טוב, יושר ואידאליזם. גם בחברה אנושית רגילה, שאיננה רצחנית מבחינת המשטר, יש פגמים מוסריים קשים מאד, והיא מתקשה להגן על ערכי המוסר שלה כראוי. לדוגמא, יש מקומות בהם מתלבטים האם הפצת סמים היא חלק מזכות הקניין והבחירה האישית, או פשע. לא ברור כיצד אפשר לסייג ולהגביל את הרוע, ומתי הסייג הזה הוא דווקא בלתי ראוי, מפני שהוא אינו סייג לרוע אלא לחרות הבסיסית, שהיא דבר נכון וטוב. לעומת זאת, לעתים מאחורי ערך החירות הסתתרו רק נטיות רעות, ולכן בפועל קשה מאד להחליט כיצד ועד כמה להגביל את החירות האישית. כל זה קורה מפני שלא מספיק להזדהות עם ערך באופן כללי. כדי לממש אותו, צריך שהוא יהיה בעל תוכן בהיר וברור יותר – קוֹל אֱלוֹהִים.

עד כה הרב דיבר על האנושות באופן כללי. מבין האומות, הֻגְלְמָה בְּיִשְׂרָאֵל הַשְּׁאִיפָה אֶל הַשָּׁלוֹם הָעֶלְיוֹן, הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ. למילה 'שלום' כאן יש משמעות רחבה יותר מאשר אך ורק שלום מדיני, חברתי או שלום בשדה הקרב. זו משמעות של השלמה והתאמה. השאיפה אל השלום העליון היא שאיפה לגלות כיצד כל אדם ואדם, ובייחוד כל עם ועם, משלימים זה את זה. המציאות המדינית הלאומית שאנו רואים במשך אלפי שנים היא מציאות של סכסוך ומריבות על מקום או על נכסים. עבור הצדק האמתי יש צורך בחלוקה נכונה, לפי ההתאמה של כל אחד למה שהוא מסוגל לעשות באופן הטוב ביותר. אך השלום העליון לא יֵעשה על ידי מעמדות, הכרזות וחתימת הסכמים, כי אם על ידי מציאת התוכן העצמי, וההבנה של התוכן הזה: במה האחד משלים את השני, איך תכונות מסוימות מסייעות לתכונות אחרות להשיג יחד את המטרה העליונה יותר. השלום העליון שאנחנו שואפים אליו יגיע מתוך הבנת היתרונות של כל אומה, והדרך בה כולן יחד יכולות לשתף פעולה ביניהן. הרב מדבר כאן, כמובן, על חזון הנביאים הכולל גם את השלום הפשוט של "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" (ישעיהו ב, ד), אבל גם את ההשלמה וההתאמה בין האומות, כאשר כולן יחד מתכוונות אל המטרה הנעלה של שמיעת קול אלוהים.

שני תנאים ישנם לאותו השלום: תנאי אחד הוא המטרה המשותפת, הרצון לשמוע קוֹל אֱלוֹהִים. התנאי השני הוא כושר ההבנה, התלוי בהבשלה פנימית של האופי. במה כל אחד יכול להשלים את חברו, כדי שיוכלו להשיג יחד את המטרה המשותפת. התנאי הראשון עדיין לא התמלא – אין מטרה מוסכמת אחת לכל האומות. וגם אם נניח שישנה איזו מגמה כללית משותפת לכולן, היא ודאי רחוקה מהמטרה של שמיעת קול אלוהים, המתוארת בפסוק "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ישעיהו נו, ז). התפילה היא בקשת קרבת אלוהים, והכל יבואו להתפלל, כלומר, לבקש לשמוע את קולו. ועדיין לא התמלא גם התנאי השני – הבשלות העצמית הפנימית של האומות, שתוביל אותם לניסיון להבין כיצד משתפים פעולה. מדובר על שיתוף פעולה לא רק באופן טכני של חלוקה, שהעיקר בה הוא שאף אחד לא ינצל את השני, אלא גם של הבנה מה כל אחד מסוגל לספק. הרי אפשר לחייב מישהו בהסכם, אבל אם הוא לא מסוגל לספק את זה, שום הסכם לא יעזור. פעמים רבות המדיניות מתמקדת בחתימה על ניירות, מתוך הנחה תמימה שמי שחותם – מסוגל. מניחים שמי שאינו מסוגל אינו חותם. אך בפועל, יש הרבה סיבות ואילוצים שונים המובילים את האנשים לחתום, וזה לא מוכיח דבר. כל אחד יכול לחתום על נייר, אבל אם הוא לא מסוגל – הוא לא יקיים אותו.

בעם ישראל קיימת שאיפה אל הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, אַף־עַל־פִּי שֶׁדַּרְכּוֹ רְחוֹקָה וְהִיא עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה. יש פה מידה מסוימת של אירוניה: שאיפת השלום עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה עם השאיפה ההפוכה. עם זאת, יתכן שהרב רומז לניסוי רוחני-חברתי-מוסרי שיצא לדרך לפני כאלפיים שנה – הנצרות. הבשורה הנוצרית היתה שחזון הנביאים על השלום הנצחי האמתי נמצא בהישג ידינו. הבה נעשה שלום עכשיו מיד. כאשר התעוררה השאלה מה נעשה עם הרשעים שעדיין ישנם, השיבו הם כי יש להושיט את הלחי השנייה. יש להשלים, לוותר, ועל ידי כך אפשר לחיות איתם בשלום. לעומת זאת, הרב אומר שעִם רשע צריך להילחם. הדבר היחיד שאינו כלול בשלום, הוא הרשע. טעות אפשר לתקן, אבל עם רשע זדוני אי אפשר להשלים. חזון הנביאים כולל חזון של שלום והשלמה, אבל הוא כולל גם את חזון הכרתת וביעור הרשע, המלחמה עם הרשע העולמי. נכון שמדובר גם על הרשע הפנימי שבתוך הנפשות, אבל הכוונה היא גם לרשע שיש בין האומות. הדוגמא שעומדת לנגד עיני כל מי שמביט במורשת היהודית, היא עמלק. משלימים עם כולם, אבל לא עם הרשע התמציתי המהותי, לא עם עמלק. הניסיון לעשות זאת מוביל לכישלונות קשים וכואבים. בפועל, היתה הנצרות בעצמה אחד הכוחות התוקפניים, האלימים והאכזריים ביותר בתרבות האנושית. עוד הרבה לפני האינקוויזיציה, היה ניסיון להכניס תחת כנפי הנצרות אומות שלמות, בדרכים אלימות ביותר. הדבר גרם להרס התרבות של אותן האומות, ולווה ברצח מתועב של אלפים ורבבות. בכלל, ההיסטוריה של העמים הנוצרים היא אלימה ביותר, והכל בכסות של אותה האידאולוגיה הכביכול-מתקדמת, שניסתה לדלג מעל לרשע באופן מיידי, הישר אל המצב של אחרית הימים. בפועל, הדילוג הזה השיג תוצאות הפוכות.

הנצרות ניסתה מבחינה תיאורטית, בהתחלה, לדלג על העולם הזה ולהגיע מיד אל החזון, אל השלום הגמור, על ידי חסד בלתי מוגבל שכמובן מתברר כבלתי אפשרי, ואפילו מתהפך להיות רוע. לעומתה, האסלאם מדגיש את העולם הזה, את השלטון בחרב, את הדין, וכמעט מוותר על החזון של אחרית הימים. גם כאן, הפגם הוא פגם גדול מאד, מפני שאם אין להתנהלות מטרה נעלה, היא הופכת להיות חסרת משמעות. אחרית הימים המצויירת אצלנו היא שינוי מהפכני של פני העולם והאנושות. אם זה לא יקרה, כל פעילות בעולם היא בסך הכל איזו טכניקה של שליטה. לכן יש באסלאם שאיפה להשתלט על כל העולם, ואז כולם יחיו בשלום כפוי, בכוח החרב. זה לא שלום באמת. נתעלם מן העובדה שעצם הניסיון להשתלט על כל העולם הוא לא סביר, אבל גם אם זה היה קורה, כל עוד אין התאמה עצמית ואין חיפוש אחרי התאמה זו, המצב לא יוכל להיות מתוקן, זה בלתי אפשרי. הסכסוך, הויכוח והאלימות יהיו גם בתוך המסגרת. אפילו אם זה יהיה סיר שיש עליו מכסה, מתחת למכסה הוא ירתח ויבעבע, עד אשר יתפוצץ.

הנצרות והאסלאם, שני החיקויים ליהדות, הביאו לעולם תיקון מסויים. זו אותה הדרך החשאית, ההולכת צעד אחרי צעד, של הרעיונות של הטוב שאיכשהו כובשים לעצמם דרך. אבל המסגרת הכוללת, האידאולוגיה הדתית של הנצרות או של האסלאם, היא בלתי אפשרית לקיום. על כן, בניסיונה להחזיק מעמד היא גורמת בהכרח ליותר אלימות, סכסוכים ואכזריות, כל אחת במקומה ולפי תנאיה בתקופות שונות. היו תקופות שהנצרות היתה יותר פעילה בתחומים אלה, ועכשיו אנחנו בתקופה שהאסלאם יותר פעיל. הדברים התחלפו מתקופה לתקופה לפי התנאים.

בישראל, קביעת המטרה והחזון לא מבטלים את הפיקחון הריאלי של ההתנהלות בתוך העולם. אך מנגד, הריאליזם לא מבטל בשום אופן את המטרה הנשגבה ואת החזון הגדול שאליו צריך לחתור. כלומר, התפיסה היהודית היא איזון מתמיד בין שני כוחות אלה – החזון שמאיר את הדרך, מנחֶה, בא לידי ביטוי בשטחים שונים ורבים; ויחד עם זאת, ההתנהלות המעשית, שבשום אופן אין בה ויתור לרשע. את מה שדרוש לתקן חייבים לתקן, מה שדרוש לשנות צריך לשנות ומה שצריך לבער צריך לבער. זו תפיסה מורכבת שיש בה איזון פנימי, היודעת להעמיד גם את המטרה וגם את האמצעי. המטרה העליונה היא קיום החזון, ובו התנאי הראשון לשלום – שמיעת קול אלוהים, אף פעם לא פחות. אם במרכזו של החזון יהיה אדם, זה עדיין יהיה מוגבל מדי. וככל שזה יהיה מוגבל יותר, זה יביא ליותר סכסוך ואלימות. באופן פרדוקסלי, האידאל של האדם איננו אידאל אנושי אלא אלוהי, מפני שיש באדם משהו שדורש מציאות שהיא מעבר לו עצמו. האדם נמצא בתנועה מתמדת מבחינה נפשית, זה בא לידי ביטוי גם בנטייה הרעה וגם בנטייה הטובה. בנטייה הרעה זו תאווה שאינה קיימת אצל בעלי החיים, מפני שהיא לא השאיפה למילוי הצורך, אלא השאיפה אל מה שמעבר לצורך, הניסיון להיות יותר ממה שהאדם באמת, יותר ממה שהוא באמת צריך – במזון, בחיי אישות, בשלטון וברכוש. זו נטייה אנושית דווקא, והיא זאת שגורמת להתנגשות עם אנשים אחרים. גם בצד הטוב, הנטייה היא לדעת, להבין ולהתעלות הרבה מעבר למה שהגוף צריך, מעבר למה שהגבולות הפשוטים מקיפים. המתח הנפשי הפנימי הנוצר באישיותם של אומנים, מיסטיקאים או אנשי מחשבה גדולים, הוא המתח לעבור את גבול עצמך, לגעת במה שמעבר. ולכן האידאל הגדול אינו האנושי שבאדם, אלא דווקא האלוהי שבו – "צֶלֶם אֱלוֹהִים" (בראשית א, כז).

בנוסף לתנאי הראשון של שמיעת קול אלוהים, התנאי השני לשלום העליון הוא ההבשלה הפנימית של מציאת הדרך להגיע אל המטרה הזאת – דרך ההשלמה. זוהי מציאות מורכבת, שמבינה שיש כאן גם מטרה וגם אמצעי, ששניהם חשובים ואי אפשר לוותר על אחד מהם. אם מוותרים על המטרה, האמצעי נעשה חסר משמעות גם אם הוא ישנו; ואם מוותרים על האמצעי, לעולם לא תהיה אפשרות להגיע אל המטרה גם אם רוצים בכך, והיא נשארת אשליה רחוקה. בנוסף לכך, אם האדם אינו מפוכח מספיק כדי להבין היכן הוא עומד ומהם הכוחות שפועלים סביבו ועל ידו, הוא בוודאי אינו מפוכח מספיק כדי לברור בין הכוחות השונים, ולדעת איזה מהם לקרב ואיזה מהם לרחק, מה נכנס לתוך המערך של הבניין ואיפה הוא הרשע הזדוני שאותו כבר אי אפשר לכלול. התפיסה המורכבת הזאת, שאינה פשוטה וקלה, היא התפיסה היהודית מלכתחילה ולאורך כל הדורות. לכן הרב בוחר בשני מונחים קיצוניים. מחד, השאיפה אל הַשָּׁלוֹם הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא בָּטוּחַ בְּנִצְחוֹנוֹ, ומאידך, שאיפה זו עוֹמֶדֶת בְּקֶשֶׁר מִלְחָמָה נֶגֶד הַשְּׁאִיפָה הַהֲפוּכָה, אֲשֶׁר סוֹפָהּ לִפֹּל וּלְהוֹכִיחַ אֶת אַפְסוּתָהּ לְעֵין כֹּל.

וְאָז יִהְיֶה ד' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. שמו זו התגלותו במציאות. ד' אֶחָד, אבל שְׁמוֹ עדיין לא אחד, במובן זה שהמציאות היא מפורדת. הפירוד שיוצר את המלחמה, הויכוח, הסכסוך, האלימות והרשע, עדיין שולט במציאות. שאיפתנו היא להביא אל ההתאמה. כשם שד' אחד, גם שמו צריך להיות אחד. גילוייו – עולמו, צריך להתקיים באחדות ובשלום העליון הנצחי.

[12]. זיגמונד (שלמה) פרויד, ה'תרט"ז-ה'תרצ"ט (1856-1939). יהודי יליד אוסטריה, מאבות הפסיכולוגיה המודרנית.

[13]. בבא בתרא טז, א: "אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות".

Some Shady Aveilus Practices

The point is not to be מקטרג on Jews chas vi-shalom but to be מעורר....

1] Splitting up a minyan so that two Aveilim get the amud. 

2] Multiple Aveilim saying Kaddish together.

3] Women accompanying the מת to the מקום קבורה. [See שו"ע יו"ד שנ"ט]. 

4] All of the chatter at the Beis Aveil. [See יחזקאל כ"ד י"ז, the Gemaros that quote the pasuk in מועד קטן and the poskim]. 

5] All of the chatter in our culture in general [עי' הלכות דעות ב-ד].

6] Mishnayos shiur in the Beis Aveil [like between mincha and ma'ariv]. An Aveil is אסור בתלמוד תורה. 

7] Hespedim given when Hespedim are forbidden [with the perfunctory preface that "we are not allowed to be Maspid but....". Sort of like "nisht Shabbos geredt - but how are your investments working out? Where do you think I should put my money?"].

8] Aveilim leaving the house during the shiva.

9] The insistence that the Aveil be served his food [this is only a din for the first seuda].    

10] Aveilus means [acc. to Rambam] Teshuva. 

 טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ.

Join the wave. 

Adventures In "Kaivan Shehigeed Shuv Aino Chozer Umaggid" #3

 HERE!!

Mishnas R' Yitzchak Yonah: Keilim 1-1 - Fathers And Sons

 HERE!!!

Ain Adam Meisim Atzmo Rasha Or Li-dvarecha Rasha Atah Virasha Pasul Li-edus? #5

Here!!:-)!