צבי מרנץ.
חמישה חודשים בערך אני מכיר אותו. לא היכרות מעמיקה. אבל היכרות מספיקה כדי שיתהפכו לי הקרביים בקוראי את בשורת האיוב. צבי קבלן כאן שסולל כביש מעל הבית שלי. איך אומרים מענטש בעברית. זה לא רק אדיב, ולא רק מאיר פנים ולא רק משעשע ולא רק לפנים משורת הדין ולא רק עניו ופשוט ובגובה העיניים, נו, זה גם כל אלה ביחד וגם עוד משהו. אולי אין למשהו הזה מילה אבל יש לו פסוק: " הגיד לך אדם מה טוב ומה אלוקים שואל ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד"
שאלתי את השותף שלו לפני שבועיים אם אתם לוקחים קשה את כל הדחיות והבלתמי"ם בפרויקט. ענה לי, אנחנו לוקחים את מה שאפשר ללמוד לפרויקט הבא. בנחת.
ערב ראש השנה נכנסתי מהעבודה ועל השולחן מארז יין ודבש יוקרתי. במה זכינו? שאלתי ואשתי אמרה לי שצבי נכנס הבוקר עם זה וביקש לאחל שנה טובה וסליחה על כל האבק והלכלוך בעקבות העבודות הנמשכות. אין קבלן כמוך, אמרה לו אשתי, מה סליחה, זה העולם, אתה סולל לנו כביש, אתה נענה בנעם לכל בקשה של הדיירים. אין דברים כאלה. אתה זן נדיר!
יש אנשים שלא צריך לדבר איתם הרבה בשביל לראות את הזהב שלהם. הם מנצנצים למרחקים, וכל הקטע שזה נראה הטבעי שלהם. הקלאסהה הזו. לא יהיה לנו מושג לעולם, כמה עבודת המידות הם עשו על זה בפנים, כדי לתת לדיירי הרחוב הרגשה כזו טובה כשהם מבקשים מהם להזיז את הרכב מהחנייה. לא נדע כמה הקרבה היתה כרוכה בהתגייסות למילואים בעודם בחיים. כמה כסף הם הפסידו בשביל זה. כמה לו"ז הם דחו. כמה זמן איכות עם הקטנים.
לא נדע עשירית ממה שראוי היה שנדע עליהם אם לא נכיר אותם בסמיכות. כי הם נהרגים במלחמה בה רבים הנופלים, המתעלים.
הארעיות האנושית המטלטלת הזו. הקיקיון שבן רגע היה ובן רגע איננו. שערערה את יונה השב ממצולות הדג שוב לרצות את מותו מרוצצת את בשרי עכשיו. אני יוצא לאבני השפה החדשות שהנחת על מפתן ביתנו, צבי, לאסוף את העיתון, לא הספיקו להדפיס את דבר מותך.
