נצטוינו בשתי מצוות על מנהגי האיש והאישה ובפשטות עניינם
אחד - שלא ילבש האיש בגדי אישה ולא תלבש האישה בגדי איש,
אולם התורה משנה את לשון האיסור בין איש לאישה שנאמר "לא
יהיה כלי גבר על אישה, ולא ילבש גבר שמלת אישה, כי תועבת ה'
אלוקיך כל עושה אלה" )דברים כב ה(.
השיטות בגמ' מה בכלל האיסור
הגמ' בנזיר )נח-:נט.( מביאה כמה שיטות לפרש את האיסורים הללו.
לחד מ"ד שינוי הלשון אתא לאשמועינן דאסור לאיש להסיר את
שיער בית השחי ושיער בית הערוה בתער מדאורייתא, ומדרבנן
אסור להסיר את השיער גם במספריים. ולרבי אליעזר בן יעקב ילפי'
מקרא ד'לא יהיה כלי גבר על אישה' שלא תצא אישה בכלי זיין
למלחמה ]כדמתרגם אונקלוס "לא יהי תקון זין דגבר על אתא",
ובמפרש שם מביא דלכך יעל אשת חבר הקיני לא הרגתו לסיסרא
בכלי זיין, אלא כמו שנאמר 'ידה ליתד תשלחנה'[. ומקרא ד'לא
ילבש גבר שמלת אישה' ילפי' לאסור שלא יתקן איש בתיקוני אישה,
דהיינו שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אישה, ובכלל
האיסור גם להסיר שיער בית השחי ושיער בית הערוה כדרך הנשים.
ומצינו כעין זה בגמ' )שבת נ:( דמר זוטרא סבר דאסור לאיש לרחוץ
בברדא ]מין סבון[ אלא בשביל להסיר ממנו את הצער, אבל אמימר
ורב אשי התירו לאדם שירחוץ פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונו,
שנאמר "כל פעל ה' למענהו" )משלי טז ד( - והיינו דכיון שהכל ברא
לכבודו, ועל ידי שמיפה האדם את עצמו, מתגדל כבוד המקום.
ומשמע דבלא"ה אסור לאיש להתייפות.
לאידך מ"ד התם, מדאורייתא ליכא איסורא להסיר את השיער כדרך
הנשים, ואת עצם האיסור לאיש ללבוש בגדי אישה, ולאישה
שתלבש בגדי איש, ידעינן מדאמר קרא התם 'תועבה היא'. ומיתורא
דקרא דכתיב 'לא ילבש' ילפינן שלא ילבש איש שמלת אישה וישב
בין הנשים, ואישה לא תלבש שמלת איש ותשב בין האנשים. ולפי"ז
להא מ"ד ליכא איסורא בעצם הלבישה אלא באופן שיבוא לתועבה.
וצ"ב מאי שנא דאסרה תורה מלבוש שיביא לידי ישיבה במקום
תועבה, ולא אסרה כל תיקוני נשים לאנשים ולהפך, דהא בכל גווני
נעשים המעשים הללו ע"מ להביא לידי תועבה.
בהמשך הגמ' - "בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח ]את שיער בית
השחי ובית הערוה[, אמר ליה אסור. אמר ליה והא קא גדל ]ומצער
את האדם[ א"ל בר פחתי, גבול )זמן( יש לו, כל זמן שהוא גדל נושר".
ולכאו' אינו מובן מה בכך שמצערו ומדוע יהיה מותר לגלח מחמת
צער, ופירשו התוס' דכיון דאיכא צערא מוכח דמגלח כדי להינצל מן
הצער ואינו עושה כן משום תיקון ונוי כדי להתייפות. והוכיחו דבכל
מקום שאינו מתכוון לנוי אלא כדי להינצל מותר לכתחילה לגלח את
השיער, וכדמשמע בגמ' בשבת.
גילוח כל הגוף
התוס' ביבמות )מח.( כתבו דהמגלח את כל גופו לגמרי כדרך שמגלח
המצורע את כל גופו כדלעת, אין בו איסור דאין זה ייפוי אלא ניוול.
והוכיחו מדאמרי' בגמ' דעשה דגילוח מצורע דוחה לאו דהקפת
הראש והזקן גרידא, ולא הוזכר דדוחה אך את הלאו ד'לא ילבש', הרי
דבמקום ניוול ליכא איסורא כלל, וא"צ שידחה עשה את הל"ת. וכעין
זה יש להוכיח מגילוח הלויים דל"א דדחי עשה את הל"ת דלא ילבש.
ויש להסתפק במקום שעושה כן כדי להתייפות, אם עובר על לאו
ד'לא ילבש' או לא, דאע"פ דלכו"ע גילוח כל גופו הוא ניוול, אך שמא
כיון שהוא רוצה בו ומכוון ליפוי גופו, עבד איסורא. ונחלקו הפוסקים
)ש"ך יו"ד קפב סק"ה( אם מותר לעשות כן או לא. ויש לבאר המחלוקת.
נידונים נוספים באיסור לא ילבש
כה"ג נחלקו הפוסקים )יו"ד שם בנו"כ( לגבי כמה נידונים באיסור לא
ילבש:
לענין איסור לבישת בגדי נשים, אם נאסרה לבישת בגדי אישה
שנועדו לקישוט וליפוי או שאסור ללבוש כל בגד המיוחד לאישה
כגון סינר וכיו"ב.
השו"ע פוסק )ס"ה( "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה
מצנפת או כובע" וכו' והוסיך הרמ"א - "ואפילו באחד מן הבגדים
אסור". ובפשטות לא אתי כמ"ד דאסור לאיש ללבוש בגדי נשים
ולישב בין הנשים, דבבגד אחד אינו נראה כאישה ולא יבוא לידי כך.
וברש"י )עה"ת( מפורש דהאיסור כשעושה לשם ניאוף וז"ל - "לא יהיה
כלי גבר על אישה - שתהא דומה לאיש כדי שתלך בין האנשים, שאין
זו אלא לשם ניאוף".
עוד פסק שם )ס"ו( "אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך
השחורות, משום לא ילבש גבר", וכ"כ הרמב"ם )פי"ב מהל' ע"ז ה"י(
דמשילקט אפילו שערה אחת לבנה מתוך השחורות לוקה. והשיג
עליו הראב"ד דהא לא אמרו חכמים אלא אסור ועוד דבשערה אחת
לא חשיב עדי אישה דלא מינכרא מילתא כלל. ולא נתבארה השגתו,
דהא עצם הליקוט בוודאי מעשה נשים הוא.
הרמב"ם )שם ה"ט( פוסק דאף במקום שרגילים גם האנשים בתיקוני
הגוף של הנשים כגון העברת שיער הגוף ]וה"ה בגד שרגילים
ללובשו אנשים ונשים[ - אסור לעשות כן, אך אם העביר אין מכין
אותו. והרמ"א פסק )שם ס"א( דאפילו לכתחילה שרי, אבל החברים
נמנעים בכל מקום. וצ"ב טעם האיסור, ומהו גדר האיסור לשיטת
הרמב"ם, דמצד אחד אוסר את הדבר ומאידך אינו ענוש מלקות.
עוד פסק בשו"ע )שם וכן בסי' קנו ב( דאסור לאיש להסתכל במראה,
משום לא ילבש גבר, אלא אם כן מסתכל משום רפואה, כגון שחושש
בעיניו או שמספר עצמו, ואף להסתכל במראה בכדי להיראות אדם
חשוב מותר. וברמ"א הוסיף דאין האיסור אלא במקום שאין הדרך
להסתכל במראה אלא הנשים בלבד, אבל במקום שדרך האנשים
לראות ג"כ במראה, מותר. ואף כאן, חזינן דהאיסור נתון לשינוי בין
המצבים, וגדרו טעון בירור והטעמה.
טעם האיסור לרש"י ולהרמב"ם
בסיבת איסור 'לא ילבש' פירש"י דהוא מביא לידי ניאוף, והרמב"ם
בסה"מ )מצוה לט( כתב שהוא מחוקות הכופרים, ועוד כתב )מצוה מ( -
"ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי
האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע
לזימה כמו שהוא מפורסם אצל הזונים, ופעמים ייעשה למינים
מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה",
וכעי"ז כתב במנין המצוות הקצר. אכן, כ"ז טעמא דקרא, ואילו גדר
האיסור עצמו טעון הסבר ואפשר להעמידו בשני צדדים.
גדר האיסור
דהנה אסור לאישה להשתמש בכלי זיין, כדי שלא תנהג האישה
כמנהג האיש ותעשה מעשים המתאימים לאנשים. וכה"ג אסור
לאיש להתקשט כאישה בכדי שלא ינהג מנהג נשים. ויש להסתפק
האם האיסור במציאות המצב שבו האיש דומה לאישה ולהיפך, או
דלמא דהאיסור בפעולה עצמה. וכה"ג באיסור להעביר שיער בית
השחי ובית הערוה, האם עובר על האיסור בפעולת העברת השיער
ואח"כ נגמר האיסור, או דהאיסור במציאות היראותו לאחמ"כ
כאישה, וכל זמן שנראה כאישה עובר על האיסור.
ומהא דפסק הרמב"ם והשו"ע דליקוט שערות לבנות מתוך שחורות
אסור אף בשערה אחת, ואע"ג דבאדם שיש לו שערות לבנות רבות
אינו משתנה בכך ואינו נראה בזה כאישה, חזינן דעצם פעולת
ההתייפות אסורה, אע"פ שאינו נראה עי"כ כאישה. ואי נימא דבהא
פליג הראב"ד על הרמב"ם ומהאי טעמא ס"ל דאין איסור בליקוט
שערה אחת היות ואינו נראה בכך כאישה, תקשה שיטת הראב"ד
דאסר בליקוט ב' שערות, דגם בליקוט ב' שערות עדיין לא השתנה
מראה האיש.
ונראה לבאר את שיטת הראב"ד דסבר דאם האיסור להיראות
כאישה, דאסרה התורה את המציאות של איש שנראה כאישה, אין
איסור בליקוט שערה אחת כלל, אא"כ מתגלח לגמרי. אלא ס"ל
דהאיסור הוא לעשות פעולה שנשים נוהגות בה, וכיון שנשים
מגלחות את השיער הרי זה בכלל תיקוני נשים שנאסרו. אמנם בכל
דיני התורה לענין גילוח כגון פרה ונגעים וסימני בגרות, אין
משמעות לשערה אחת אלא בכל בכל מקום בעינן ב' שערות, ואהכי
כתב הראב"ד דלא מינכרא מילתא כלל וליכא איסורא.
עצם האיסור - מעשים המגדירים את האיש כאישה ולהיפך
והנראה דבוודאי עצם האיסור הוא שהאיש ייראה כאישה ושהאישה
תיראה כאיש, וישנם דרכים וחילוקי דינים באיזה אופן ובאיזו פעולה
נחשב שהאיש נראה כאישה ולהיפך. איכא למ"ד דגילוח שערות
הגוף אחר שהוא מעשה נשים, יש בו משום 'לא ילבש גבר שמלת
אישה', מפני שבעשיית המעשה בגופו נראה כאישה. מאידך לבישת
בגד אינה מעשה נשים, אלא באמצעות הבגד בו האדם לבוש הוא
נראה כאישה, ונחלקו אמוראים אם לבישת הבגד בכלל מעשה נשים
או לא. דאיכא למ"ד דאף המעשה החיצוני שאינו מעשה אישה אלא
מביא לידי כך שייראה הלובשו כאיש, אסור אף הוא, ואיכא למ"ד
דאינו אסור אלא כאשר ע"י המעשה שעושה כדרך הנשים יבוא
האיש לישב בין הנשים ולהיפך. ולהך מאן דאמר בכל הדינים הנ"ל
שמא ליכא איסורא, דבודאי לא יבוא לישב בין הנשים ע"י ליקוט
שערה אחת או שתים, וכן בלבישת בגד אחד וכל כיו"ב אין בהם
משום איסור.
אכן להנ"ל יש לפרש דהדברים המוגדרים בפירוש כמעשה אישה,
פשיטא דאסור לעשותם, ולכך אסור לאישה להשתמש בכלי זין גם
להאי מ"ד, היות ורק דרך האיש לעשות מלחמה ואין דרכה של
האישה לעשות מלחמה, והמעשה שייך רק לאיש ואהכי אסור
לאישה לעשותו.
וה"נ יש לפרש במעשים המיוחדים לנשים והתחילו גם האנשים
לנהוג בהם, דאחר דאין העושה נראה כאיש בכך, פסק הרמ"א
דמותר לכתחילה לעשותם וברעק"א הביא את הפרישה שכתב דאף
כאשר הגויים נוהגים לעשותם מותר, אלא דמשום הרחק מן הכיעור
החברים נמנעים מהם. אמנם הרמב"ם פסק דאסור אך אין מכין אותו,
וסברתו דבמעשה זה נראה כאישה מפני שהוא מנהג נשים, אלא
שיש בזה גם צד שנראה כאיש, ולכן אסור ואין מכין אותו. וכן מצינו
בכמה איסורים שהעושה אותם באופן חלקי נחשב כ'חצי שיעור
באיכות', דהיינו שהאיסור קיים אך אינו בשלימות, כגון במאכלות
אסורות שלא כדרך הנאתן )עי' מגיד משנה פ"ח מהל' מאכלות אסורות הט"ז(
ולענין כוי )שם פ"א הי"ג( ועוד, דפסק הרמב"ם דאסור לעשותם והעובר
עליהם אינו לוקה.
הסתכלות במראה
ולענין הסתכלות במראה לא הזכיר הרמב"ם, ואפשר שמודה שמותר
להסתכל, שהמראה אינה מוגדרת בעצם כמעשה נשים, אלא היא
משמשת לצורך התייפות שהיא בד"כ מעשה נשים. אולם במקום
שהאיש רוצה להתייפות שוב בשימוש במראה לאיזה צורך שיהיה
שום איסור מצד עצמו בשימוש במראה.
וה"נ בבגד של נשים שאינו עשוי לנוי ולקישוט, אפשר דאין כל
איסור בלבישת הבגד שהרי אינו נראה כאישה בלבישתו, אלא הוא
כסמרטוט או כיסוי שמוכח שמשתמש בו לצורך בלבד. ומש"ה אף
אם מתכוון בפירוש לנוי ולקישוט אינו אסור, דאין לבגד היכר כבגד
נשים אלא כאשר הוא מוכח שנעשה למנהג הנשים.
ולענין תחפושת בפורים כתב הרמ"א )או"ח תרצו ח( דמותר לאיש
ללבוש שמלת אישה ושיהיה בלי גבר על אישה ולא חששו לאיסור
'לא ילבש', ויש להטעים דבמקום שכך הוא המנהג, אין בזה שינוי
מדרך האיש ואדרבה זהו המנהג לאותו היום, וליכא איסורא.
נמצא - אסור לעשות מעשים המגדירים את האיש כאישה ולהיפך,
ובלבישת בגדים ובגילוח שיער הגוף או שאר מעשים שאינם
מבוררים נחלקו הפוסקים אם יש בעשייתם איסור דאורייתא, או
איסור דרבנן, והחברים נמנעים אף מדבר רחוק כגון בגד אישה
שנהגו אנשים ללובשו.
הגרב"ש לרפו"ש