תנ"ך = עבר הווה עתיד
יש שפירשו )והביאו לכך כיום תימוכין מכתובות שהתגלו בחפירות שנעשו בתל דיר עלא שבעמק הירדן( , שספר
בלעם הוא ספר בפני עצמו, בו כלולים נבואות בלעם, ומשה כתבן. אולם יש שפירשו, שמה שכתב
משה , הוא מה שנכתב בתורה בפרשתנו נבואות בלעם על בני ישראל, ובתחילה היה זה ספר בפני
עצמו, ואחר כך כללם משה בתורה, )וכן הוא מתאים יותר ללשון הגמרא שלפנינו 'פרשת' בלעם(.
ויש להבין במה התייחד ספר בלעם מכל התורה. וכן יש להבין את כלל המימרא : משה כתב ספרו
ופרשת בלעם וספר איוב. מה הייחודיות של שלוש ת אלו - שנכתבו דווקא ע"י משה ?
בספר פרי צדיק עניני ר"ה , הביא קושית התוספות ) מסכת ר"ה לב. ד"ה מתחיל ( על מנהגינו באמירת
פסוקי מלכויות זיכרונות ושופרות, בתחילה פסוקי תורה, פסוקי כתובים )תהילים( , ופסוקי נביאים, הלא
לכאורה , פסוקי נביאים היו צריכים להיות קודמים לפסוקי כתובים ?
ובאר שם, ותוכן דבריו : שתורה נביאים כתובים, נכתב בהם הסיפור הכללי של הבריאה מתחילה
ועד סופה, עבר, הווה, עתיד. תורה - נכתבה כולה כמספר על העבר , מבראשית ברא עד לעיני כל
ישראל. נביאים - עיקר עניינם הוא העתיד , כמו שנאמר ' כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח '.
והכתובים – הן ההווה, כספר איוב ותהלים ומגילת קהלת ואסתר וכולי, הם מספרים את הסיפור של
ההווה באי שלימותו. ועל כן הקדימו את פסוקי הכתובים לפסוקי הנביאים, שהרי ההווה קודם לעתיד.
) והמעיין בפסוקי המז"ש יווכח כי אכן כך הוא (, עד כאן תוכן דברי הפרי צדיק.
ונראה לבאר , שזה גם תוכן ביאור המימרא ה "ל, משה רבינו רבן של הנביאים, לא הניח ידו מלכתוב
תורה, נביאים וכתובים. תורה - היא תורת משה שנכתבה כאמור בלשון עבר, המספרת את סיפור
הבריאה של העולם ושל עם ישראל . נביאים – זה נבואת בלעם, על מה שיקרה עם כל האומות ו עם
ישראל לעתיד לבוא . וכתובים – זה ספר איוב, המעמיד את חידת ההווה הגדולה של הנהגת ה'
המוסתרת , פשר ייסוריי ה צדיק בעולם הזה.
ב
שלושה רגלים אלו בנבואת בלעם
ענין השילוש ככללו , יש לו יסוד בפרשתנו . הן בברכותיו של בלעם את ישראל שלוש פעמים . הן
במעשה הפלאי של אתונתו בפתחה פיה )כמותו( : וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִיתִי לְך כִי הִכִיתַנִי זֶה שלש
רְגָלִים.
רגלים הן הזמנים, המתחלקים לעבר הווה ועתיד, כמציאות הזמן שהיא שורש הבריאה .
ואף שלושת הרגלים של ישראל הן כנגד העבר ההווה והעתיד . פסח הוא עניין העבר , לידת האדם
ועם ישראל ביציאת מצרים. חג השבועות – חג הקציר ומתן תורה, הוא ההווה, עבודת האדם בעולם
הזה. וחג האסיף - הוא העתיד , כנגד העולם הבא, בהם נאסף הכל בחזרה אל ה'.
כמו כן י ש לחלק את שלושת ממשלותיו של בלעם ל עבר הווה עתיד.
המשל הראשון פותח: כִִּֽי -מֵרֹֹּ֤אש צֻרִים֙ אֶרְאֶֶ֔נּו ומִגְבָע֖ות אֲשּורנּו הֶן עָם֙ לְבָדָד יִשְכֶֹּ֔ן ובַגֹויִם לֹֹּ֥א
יִתְחַשִָּֽב . וידוע מה שפירש בו רש"י ע"פ חכמינו ז"ל: אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני
רואה אותם מיוסדין וחזקים כצורים וגבעות הללו, על ידי אבות ואמהות.
במשל השני : אֵל מֹוצִיאָם ממִצְרָיִם כְתֹועֲפֹֹּ֥ת רְאֵם לִּֽו . היינו ההווה של בני דור יוצאי מצרים.
במשל השלישי: וְיָרֹֹּ֤ם מִֵּאֲגַג֙ מַלְכֶ֔ו וְתִנַשֵא מַלכֻתִו. זה על העתיד לבוא, שמלך בארץ ישראל יחלם
עם אגג העמלקי, וינצחו.
וכמובן אחרי שבלק מבריח את בלעם למקומו, אומר בלעם לבלק: אֲשֶֶׁ֨ ר יַעֲשֶֶׂ֜ה הָעָם הַזֶה לְעַמְך֖
בְאַחֲרִית הַיָמִִּֽים . דָרֶַׁ֨ך כֹוכֶָׂ֜ב מִִּֽיַעֲקֹֹּ֗ב וְקָם שֵ֙בֶט֙ מִיִשְרָאֵֶ֔ל ומָחַץ֙ פַאֲתֵי מֹואֶָ֔ב וְקַרְקַר כׇּל־בְנֵי־שִֵּֽת . הרי
כל נבואתו היא על העתיד באחרית הימים.
ג
הרצוי והמצוי בפרשת בלעם
כבר כתבנו על כלליות ספר במדבר, וכן בכל פרשה ופרשה , על ציר המתח התמידי שבין החזון
לשברו, בין הרצוי למצוי. בפרשתנו הדבר בא לידי ביטוי בין נבואתו של בלעם מה טובו אוהליך יעקב
משכנותיך ישראל, לבין וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות בבנות מואב.
ציר המתח במקרה הזה, נוגע בנקודה שונה מאשר עד כה, בני ישראל לא רק מתלוננים על ה' או
על ההנהגה, אלא נראה כפריקת עול כללית , המביאה אותם לידי חטא זנות ועבודה זרה . כל זה מהווה
ניגוד חריף למבט האידיאלי המתואר ע"י בלעם בנבואתו, בראותו את ישראל שוכן לשבטיו . כאן עולה
השאלה החריפה ביתר שאת , מה המקום למבט האידיאלי הזה, לנוכח המציאות הקשה המתגלה לנו
בסוף, ומה העניין בה?
נראה ברור , שהמבט האידיאלי, אינו איזה חזון יפיפה ומדומה - מול שבר של מציאות האמיתית .
אלא , שהמבט האידיאלי הוא מציאות בפני עצמה, היא נכונה לא רק כעבר וכעתיד , אלא גם כהוה.
כמו שהיא באה בפירוש בפרשת בלעם - מהעבר של כי מראש צורים הראנו, עד נבואה על העתיד
המזהיר הצפוי להם , הלא גם ההווה מתואר , כאמור בצבעים ורודים - האם ורודים מדי?
התשובה היא כמובן לא!
האידאליזציה של העבר והעתיד, מעניקה גם להווה גוון אמיתי, ברמה האפשרית, אכן נכון לא תמיד
המצוי והרצוי גרים בכפיפה אחת, אבל הקצון והשאיפה למצב אידילי , הם רצון שבנפש, שיש לו מקום
ענק במציאות, אין זה דמיון, אלא מציאות.
חכמינו למדו אותנו, )ברכות יט.(: תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה
אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה . שמא - סלקא דעתך ? אלא ודאי עשה תשובה !
החידוש במימרא זו, היא לא רק ההנחה הבסיסית שתלמיד חכם וודאי עשה תשובה, יתכן שגם
רשעים כל ימיהם מלאים בחרטות ) כידוע ממימרא אחרת ( . אלא החידוש הוא, שכשאתה רואה ת"ח
שעבר ל"ע עבירה בלילה, אין אתה צריך לחשוב הנה זה אין תוכו כברו , ואינו כלל ת"ח, לא! כי אם
הוא ת"ח , אז הוא ת"ח,) וכמובן כל זה רק כשאינו פוגע במשהו אחר שאז אין נמחל לו עד שההוא
מוחל לו, כמו שמבואר שם להלן בסוגיה, והוא ממשיך להיות ת"ח גם כשהוא חטא, כיון שהתמונה
של האידיאל שלו, אינה ניתנת לשינוי, כי היא קבועה בנפשו, בגלל התורה שלמד.
זה נראה לי מה שרצו ללמד אותנו כאן.
הר' ממ"א
