א . פרשת בלק שונה מכל התורה כולה, שהיא לא תרחיש
שארע בקרב בני ישראל, אלא היא התנהלה במרחק בראשי
צורים, בו נתחברו ראשי הרשעים והמכשפים, שזממו לפעול
פעולות זדוניות בשביל לגדוע קרן ישראל, והתורה חושפת
כאן את כל פרטי מעלליהם, וכל סדר תחבולתם, איך שחרשו
מזימות נוראות לקלל את ישראל, ולא צלחה מלאכתם בידם.
ובהפטר ה אנו קוראים את נבואת מיכה בה נזכר הענין הגדול
הזה: )ה,ה( "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו
בלעם בן בעור מן השיטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'".
ובחידושי הגרי"ז החדשים בסי' כ"ו הביא מדברי רבי איצל'ה
מוולאזין שתמה מה החסדים במעשה בלעם, ומה שייך על זה
למען דעת צדקות ה'. והסביר ע"פ משל, פריץ אחד שכר מלמד
והלך להראותו את כל רכושו שדות וכרמים וכל אשר לו, ראה
המלמד כלב בשלשלת, אמר לו המלמד ממנ"פ אם הכלב טוב
למה אינך מניח אותו חפשי, ואם רע הוא מה תועלת להחזיקו.
הסביר לו הפריץ שהכלב רע רק מתי שמניחים אותו חפשי,
אבל המלמד התעקש ורצה לברר בעצמו מה טיבו של הכלב,
מה עשה האכילו כל טוב ובכל יום הטיב עמו ובקשו להניחו
חפשי ולא האמין להפריץ , והפציר בו הרבה להניחו לרגע אחד,
לבסוף הסכים הפריץ לכך אחר שדאג שכל הפתחים יהיו
סגורים, וכשפתח המלמד את הדלת נשך אותו הכלב, אז ראו
כולם שהצדק הוא עם הפריץ. וה"נ ממה שהניח הקב"ה את
הכלב פעם אחת להרע, עי"ז ראו חסדיו הגדולים אשר תמיד
מעכב את הכלב הרע שיודע לזעום, למען דעת צדקות ה'.
ב. ובאמת בדור האחרון איננו זקוקים כלל למשל עם הפריץ,
די לנו אם נתבונן בכל חרושת ההשמדה של הנאצים בגרמניה
הארורה, ובכל מזימות המחבלים הערבים ימ"ש בכל עשרות
השנים האחרונות, והאחרונה הגדיל, מזימת המזימות של עלי
חמינאי ימ"ש בטהרן, ע"י שליחת זרועות תמנון איומות סביב
שה פזורה ישראל, וכל זה נעשה ג"כ למען דעת צדקות השם.
וכמו שכתב האבודרהם בסדר ההגדה שלו על פיסקת "והיא
שעמדה" שלא אחד בלבד עמד עלינו... והקב"ה מצילנו מידם,
- כדי להראות השגחתו בישראל, מקים להם בכל דור אויבים
ומציל אותם מידם" עכ"ל. ומבואר כאן יסוד מבהיל, שהקב"ה
בכל דור דואג כביכול לסדר א יזה גוי תורן, שיעמוד ויאיים על
שה פזורה ישראל איומי הפחדה, לעמוד על ישראל לכלותם,
ואז הקב"ה מופיע על ישראל וגואלם מידו, וכ"ז עושה הקב"ה
בשביל להראות את אהבתינו אלינו איך שהוא מגן עלינו תמיד.
והנה זה ודאי, שאין להגיע למסקנה מתוך דברים אלו, שלא
צריך להתייחס לשום איום, שהרי הקב"ה מתאווה לתפלו תנו,
וכמו שהיה עם ישראל על הים, שרדפו המצרים אחריהם, והיה
המדבר סוגר עליהם מהצדדים, והים עומד להטביעם מלפנים,
אמר להם הקב"ה "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדריגה, הראיני
את מראיך, השמיעיני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה"
ודרשו חז"ל משל ליונה שרוצה לברוח מהנץ, ונסה אל נקיקי
הסלעים, ושם עומד כנגדה הנחש לטורפה, אז נושאת עיניה
למרום, כי הקב"ה מתאווה לתפילות האלו שבוקעות ממעמקי
הלב, ומכיון שזה תכלית הכל, צריכים להזדרז לקרוע הגזיר ות.
ג. וכך צריך לראות את האיומים אודות גיוס בני הישיבות היו
לא תהיה, שאינם אלא לעורר אותנו לשוב אליו יתב' בתשובה,
וגם זה בכלל אותם שעומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו
מידם, ומבואר ברש"י בסוף פרשת שלח, שכאשר בני ישראל
אומרים "מפני מה אמר ה' לקיים את המצוות, לא שנעשה
וניטול שכר, אנו לא עושים ולא נוטלים שכר, אומר להם ה' על
כרחכם אני מלככם, וכן הוא אומר ביחזקאל )כ,לג( "והעלה על
רוחכם היו לא תהי ה אשר אתם אומרים, נהיה כגוים,
כמשפחות הארצות, לשרת עץ ואבן, חי אני נאם ה' אלקים, אם
לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם".
ואינ י יודע מי טבע את המטבע על גזירת הגיוס - "היו לא
תהיה..." אבל זה מעניין שהוא נזכר בפס' זה יחד עם המחשבה
"לשרת" עץ ואבן, הרי שהפס' כבר רומז שכנגד התכנית לשרת
בצבא, אומר ה' - "היו לא תיהיה" לחשוב להיות כגויים רח"ל.
ומבהי ל דברי רב נחמן )סנהדרין קה,א( על הפס' הנ"ל " כל כי
האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן" כלומר, ולואי שיבוא
הכעס המוזכר בפס' בחימה שפוכה אמלוך עליכם, שיגאלנו ה'
בעל כרחנו, וימלוך עלינו. ואחר שזה קרה, ודאי יש לצפות לזה.
כוח ה"קביעות" .
א. "מ ה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" כתב האור
החיים: פירוש, לפי שיש בישראל כת שקובעים עיתים לתורה,
וכת שעוסקים בה יתד התקועה (כלומר בקביעות(, כנגד בעלי
בתים אמר מה טובו אהליך יעקב כאהל זה שאינו קבוע, וכנגד
כת התקועה אמר משכנותיך ישראל, ומתבאר ש'אהליך יעקב'
מדבר על אלו שלומדים תורה באופן ארעי בבחינת 'אהליך',
ואף שקובעים עיתים לתורה, מ"מ אינם עוסקים בתורה כל
היום, ו'משכנותיך ישראל' בא לרמז על אלו שהתורה עצלם
בבחינת 'משכנותיך' שזה עסקם תדיר וזו דרגה גבוהה יותר.
והנה זהו גופא החילוק בין יעקב לישראל, כדפירש האור
החיים בעצמו בפר' ויחי )מז,כח( ש'יעקב' זה מצב של חולשה
עצבון ודאגה, ואילו 'ישראל' זה מצב של גבורה והתחזקות
בעבודת ה' ע"י שמחה ומנוחה עיי"ש בדבריו. וממילא אלו
שהם דואגים על פרנסתם כל היום והם בבחינת יעקב, אזי הם
לומדים תורה בדרגת אהל ארעי, אבל אלו שהם במצב של
גבורה והתחזקות בעמל התורה והם בבחינת ישראל הם
לומדים בדרגת קביעות מוחלטת, יומם ולילה לא ישבותו.
ומבואר שכדי להגיע לדרגת 'משכנותיך' שהלימוד בקביעות,
צריך להיות בגדר 'ישראל' שאוזר כוחותיו בגבורה והתחזקות,
ואי"ז מעלה שבאה בהיסח דעת, רק צריך השקעה והתאמצות
מיוחדת, ובוודאי כל מי שתורתו היא אומנותו, יודה בזה שאחד
מהחלקים הקשים בלימוד, הוא הקביעות המוחלטת, ואדם
מוכן מידי פעם להיכנס לשקיעות מיקרית כרצונו, אבל שזה
יחייב אותו בקביעות יומית גמורה, שבוע שבוע, חודש חודש,
ושנה שנה, שתמיד ישאר באותם סדרים נוקשים שקבע
לעצמו, ולא יסור משעות שקבע ללימודו בשום תירוץ ומניעה,
זו מלאכה קשה שבמקדש, וצריך להגיע להיות בגדר 'ישראל'.
ב. ובספ ר "משלחן רבי אליהו ברוך" הביא את האור החיים
הנ"ל, ופי' לפ"ז כוונת הגמ' (סנהדרין קה,א( ש"מה טובו אהליך
יעקב משכנותיך ישראל" קאי על בתי כנסיות ובתי מדרשות,
שלפי הנ"ל הכוונה ש'בבתי כנסיות' העבודה והלימוד הוא
בדרך ארעי, כמו שנהוג בבתי כנסיות קטנים שפותחים אותם
רק בשעות ה תפילה ובשאר הזמן נעולים על מסגר ובריח,
משא"כ ב'בתי מדרש', הלימוד הוא בדרך קבע בלי הפסקה.
וכתב לפ"ז חידוש: "ויש לדעת שגם בבתי מדרשות גופא, ככל
שיש ביהמ"ד שהקביעות ללמוד בו תורה, יותר בקביעות
מאשר בביהמ"ד השני, הרי ש הראשון יותר חביב אצל הקב"ה,
וכמבואר ברבינו יונה (ברכות ד,א) שהקב"ה אוהב את ה'שערים
המצויינים בהלכה' יותר מכל בתי כנסיות ומדרשות שבעולם,
כי שם קביעות התורה וההוראות בכל יום יותר משאר מקומות
שלומדים בהם לפי שעה, לפי שהמקומות הקבועים הם
במקום ביהמ"ד. (וא"כ בישיבה שיש "סדרים", יש יותר מעלת
קביעות משאר בתי מדרש פתוחים שכל אחד מגיע כשרוצה).
עוד מביא שם מדכתי' בתהילים )צב,יד( "שתולים בבית ה'
בחצרות אלקינו יפריחו" שכמה שיותר "שתולים" כך זוכים
יותר ל"יפריחו", וזהו המעלה העצומה של "קביעות", וכמש"כ
המהרש"א )קידושין פב,א( דע"י שעשו תורתם קבע, דהיינו
"שתולים בבית ה'" שהוא בביהמ"ד, "בחצרות אלקינו יפריחו"
כלומר שזה נותן להם אחרית ותקווה בזקנותם. עכת"ד.
ויש בזה 'אמת מידה' חדשה, איך לקבוע את מעלת האברכים
שיגעים בתורה יומם ולילה, כי בסתמא היה נראה שדרגתם
נקבעת לפי רוב הישגיהם או כמות ידיעתם בתורה, ויש טועים
לחשוב שמי שלא נבחן על דפים ולא מוציא ספרים, אינו נחשב
מספיק בן-מעלה, אבל הנה כאן מבואר אחרת, שלהגיע לדרגת
'משכונתיך ישראל' הוא בעצם מה שקבוע בעמל התורה, וככל
שיהיה יותר קבוע ושומר סדרים, כך תגדל מעלת תורתו יותר.
ג. ועומק דברי רבינו יונה הנ"ל, שה'קביעות' של בית המדרש
מחזיר את מעלת בית המקדש, יובנו לפי מש"כ הגר"א )יה"א
תרומה יג,א( ד"ושכנתי בתוכם" היינו בתוך בני ישראל ממש,
דעיקר בנין השכינה הוא רוח הצדיקים, והרי זה כאילו נבנה בית
המקדש על ידם, וכל תיקון השכינה הוא נשמת הצדיקים
שחיים בעולם הזה, שהיא שוכנת בתוכם... ולכן אמרו "וצדיק
יסוד עולם", שיסוד העולם היא השכינה שמעמידה את הכל,
עכ"ד ע"ש. ונמצא לפי דבריו הקדו', שגם היום בעת החורבן
השכינה כביכול מחפשת מקום לשרות בו, ולכן היא שורה על
הצדיקים ושוכנת בתוכם ממש, והם לה כביהמ"ק בשעתו,
ודרוש לזה צדיק שקבוע בסדריו ועמל בתורה יומם וליל, שאז
הוי משכן של קבע, וזהו "משכנותיך ישראל" כנ"ל, דבקביעות
בתורה נעשים משכן לשכינה, וכאילו נבנה המקדש בימיהם.
אמנם בוודאי שעצם שבח 'מה טובו' נאמר על 'אהליך יעקב'
בדיוק כמו על 'משכונתיך ישראל', שהלומד תורה אפי' שעה
קלה ביום, חביב בעיני ה' עד למאד, וכך אנו פותחים בכל יום
את תפילתינו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל...", כי
מבין כל חלקי ישראל יחד, עולה ומתעלה תמיד קול התורה.
עם כלביא יקום
א. מעיון במפרשים עולה פירוש עמוק בפס': "הן עם כלביא
יקום וכארי יתנשא", אף שבפשטות ה כונה כאן לכוח מלחמתי
פיזי , וכמפורש ברש"י בפס' "כרע שכב כארי" כתרגומו יתישבו
בארצם בכוח ובגבורה, עכ"ל. הנה מובן שצפה בלעם בנבואותו
שיבא יום שיטלו ישראל כוח מלחמה לידם וינצחו ל אוייבי הם.
וכ ך גם מבואר בזוה"ק )ריא,א( על פסוקינו: "רבי אבא, אמר
הן עם כלביא יקום, זמינין האי עמא למיקם על כל עמין עכו"ם,
כאריה גיבר ותקיף, ויתרמי עלייהו, ארחייהו דכל ארייוותא
למשכב על טרפייהו, אבל עמא דא לא ישכב עד יאכל טרף"
)תרגום: עתידים העם הזה לעמוד על כל אומות הגויים כאריה
גיבור ותקיף, ויתגברו עליהם, דרכם של כל האריות לשכב על
טרפם, אבל העם הזה לא ישכב עד יאכל טרף(. ולפי פשוטו
נראה הכוונה, שיהיה לישראל כוח תקיפה וניצוח אמיץ ביותר,
לקום על האוייבים, ולא לנוח ולשקוט עד כלותם מעל האדמה.
ובנצי"ב פירש שהאריה יש לו טבע התנשאות הנפש, שע"כ
מכונה בשם מלך החיות, וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר
מכפי כחו גם כן, באשר אינו רוצה שיגרע כבודו, אם לא ימצא
ידו לעשות מה שהחל או מה שראוי לפניו שיחוש לכבודו, וזהו
ברכת ישראל לבד שמתגבר בטבע, עוד "כארי יתנשא" ינשא
נפשו בכבוד המעלה כשנכנס למלחמה, עד כי זה וזה גורם
אשר לא ישכב וגו', עכ"ל. הנה בלעם חזה שיהיה לעם ישראל
גבורה מלחמתית אמיצה של אריה , אשר אינו מוותר על כבודו.
ב. והנה הפס' לא סתם כפל במשל תחילה לביא ואח"כ אריה,
וכבר עמדו על כך המפרשים עי' אלשיך: "הנה לביא הוא חלש,
וארי הוא הגבור בעצם". וכעי"ז באור החיים: ואומרו "כלביא"
פי', קימתו ראשונה אינו כשאר העולם שבתחילה להיותו חסר
התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה
נפלאות כמו שכן היה... אמר עוד "וכארי יתנשא" פי' על דרך
אמרם ז"ל שלשה כל זמן שמזקינין מוסיפין כח, ארי וכו', והוא
אומרו יתנשא, שהוא מתנשא ורם בכחו, שהגם שיעברו עליו
כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים רק הולכים ומתגברים.
אולם נראה שמונח כאן עוד עומק נוסף שאולי מהפך את מה
שנראה בפשטות מהנ"ל שהמדובר רק במלחמת צבאית, אלא
ב' המשלים הללו לביא ואריה, נאמרו כלפי ישראל, שיש בהם
ב' הנהגות, האחת טבעית שבה הם זקוקים למלחמה, ואז הם
נמשלים ללביא, והשניה ניסית מופתית שלא כדרך הטבע
שאז גבורתם יותר עצומה שהם מתנשאים כאריות שאינם ברי
הכרעה וניצוח כלל.
ויסוד זה מפורש בשפת אמת (בלק, תרמז), שדבר זה נוהג
תמיד בבנ"י, וגם בכל יום, עם כלביא יקום, הוא אפילו בשעת
שפלות שצריכין להלחם ולקום הם כלביא. ואח"כ כארי יתנשא
הוא בחי' ישראל לי ראש. כלומר, בשעת נפילה הם צריכים את
כוח ההתגברות של לביא בדרך מלחמה, אבל בשעת הצלחתם
שהם עובדי ה', אז הם כאריות שאינם ניתנים להכרעה בכלל,
וכך היה אילו היו נכנסין בנ"י לאר"י תיכף אחר קבלת התורה
שהיה יחוד שלם והיה נתקן מיד כל הטבע והשבעים לשון, אכן
גרם עמלק הרשע ימ"ש שיהי' התיקון עתה ע"י מלחמה, ע"ש.
ובזה יש לדקדק דברי השו"ע שפתח את ספרו בציווי "יתגבר
כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו", ולמה לא אמר "כלביא"
כרישא דקרא, ולדרכינו יובן, שלביא הוא בעת הפחיתות שאז
צריך למלחמה טבעית, אבל "אריה" הוא בעת ההתגברות מעל
הטבע, וזה תחילת גדר עבודת ה' שיעבדהו בכוחותיו הרוחניים
ששום כוח לא יעצרנו, ובלי ל חשב רק מה שיכול בדרך הטבעי.
ג. ורמז לזה בתנחומא כאן: הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא,
אין אומה בעולם כיוצא בהן, הרי הן ישנים מן התורה ומן
המצות, עמדו משנתן עומדים כאריות חוטפים קריאת שמע
וממליכים להקב"ה נעשין אריות, מפליגין לדרך ארץ למשא
ומתן, אם נתקל אחד בכלום או אם מחבלין באו ליגע באחד
מהם ממליך להקב"ה, לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה'
אחד נאכלין המחבלין מפניו, מלחשין אחריו ברוך שם כמל"ו
ובורחין, והוא נסמך בזכות ק"ש משומרי היום לשומרי הלילה,
וכשבא לישן מפקיד רוחו ביד הקב"ה ואומר בידך אפקיד רוחי,
וכשניעור ממליך להקב"ה, השומרין בלילה מוסרים אותו אל
שומרי היום, שנאמר )תהלים קל( "נפשי לה' משומרים לבוקר
שומרים לבקר" לכן בלעם אומר אין אומה כזו" עכ"ל. הרי שיש
לישראל הנהגה ניסית עליונה שהיא הגדרת - "וכארי יתנשא".
וכ"כ המהר"ל )נצח פנ"ח) על התנחומא הנ"ל: "ורצו לפרש
במדרש הזה, כי ישראל עם הי"ת מבלי חציצה, ולכך אין ראוי
לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית, אבל השבח הזה על
גבורת אלקית, לא גבורה אנושית... שכל ענין שלהם אינו
דברים פחותים, ועושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם
מצות ה', וכשגובר על הדברים הרוחנים, נקרא שיאכל טרף... ".
והוא הדרגה העליונה של "אשריך ישראל, עם נושע בה'" כמו
שפירש"י שם, שישועתך בה' אשר הוא מגן עזרך, והוא חרב
גאוותך, לא חרב של כוחניות ומלחמה, לא חרב של מטוסים
וטנקים, אלא חרב אלקית, המונפת על האוייבים בנצחון גמור
בזכות עמלנו בתורה.
