שלום

מאמר א'

שלום

א.

פשטות המחשבה - שלום הינו מניעת מחלוקת

'שלום' היא מילה הנשמעת תדיר בפי כל. הכל מדברים בשבח השלום. אולם כפי גודל פרסום חשיבות ומעלת השלום, כן לעומת זאת רבה חוסר הידיעה - מהו באמת 'שלום', מה תוכנו, גדרו, עניינו והגבלותיו; אלו מעשים עונים תחת השם 'שלום', אלו מעשים עונים להפכו [156].

שגרת המחשבה תופסת את השלום כאמצעי וכמכשיר בלבד - השלום מאפשר את הטוב. הווה אומר - אין לשלום מעלה עצמית, אלא השלום עניינו מניעת המחלוקת. המחלוקת היא חסרון גדול, וכאשר יש מחלוקת א"א להביא את הדברים למתכונתם (וכגון, במחלוקת בין בני זוג, בתוך מפעל; בין הפועלים בינם לעצמם ובינם למעסיקם וכד', הלא ודאי אין הבית והעסק יכולים להתנהל בצורה נאותה), ולכן השלום הוא כל כך נצרך, אבל סו"ד אינו מעלה עצמית, ואילו היה אפשר בלתי המחלוקת כבר היה יותר טוב, והשלום סך הכל אמצעי להחזיר את המצב למתכונתו הקודמת - ללא פגם ומחלוקת.

הדברים הללו, לכאורה יוצאים ועולים מדברי רש"י בפ' בחוקותי (כ"ו, ו'), על הפסוק: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וגו'". פרש"י: "'ונתתי שלום' - שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, ת"ל אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול כנגד הכל וכן הוא אומר (ישעיה מה) עושה שלום ובורא את הכל". כלומר, שמא תאמרו, הרי נתברכנו במאכל ומשתה (בפסוקים הקודמים), וא"כ יש לנו הכל, ע"ז באה התורה ואמרה שאף אחר זה, אם אין שלום אין כלום. לאמור: השלום 'גורם' - 'מאפשר' שיהיה הכל - "יש שלום יש הכל", ובלעדיו אין כלום, אבל הוא לכשעצמו, לאו כלום הוא.

[156] דוגמא לזה: פנחס עשה מעשה שעל פניו נתפס כמעשה של פירוד ומחלוקת; הרג נשיא שבט מישראל, כמו"כ מעשהו בא ממידת הקנאות שהיא אב וראש לבעלי המח', וכן עצם פעולתו - פעולת הריגה, הינה מעשה עצמי של פירוד. ואכן, השבטים ביזוהו. אעפ"כ זכה הן ל'בריתי שלום', והן להתכהן בקדושתו של אהרן - 'אוהב שלום ורודף שלום'.

הוכחות שישנה מעלה עצמית למושג 'שלום'

ברם, מדברי רש"י עצמו נ' שאין זה סוף עניינו של השלום, שהרי המשך דברי רש"י שהשלום שקול כנגד הכל, ובוודאי מציאות שאין בה מעלה חיובית לכשעצמה, וכל עניינה - כגורמת ומאפשרת בעלמא, מציאות כזו בוודאי לא תחשב כשקולה כנגד הכל. בהכרח ש'שלום' נושא בקרבו מציאות גבוהה מזו שהבנו עד עתה.

רמב"ם (סוף הלכות חנוכה): "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקידוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר (משלי ג'): 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'". בוודאי התורה לא ניתנה אך ורק למניעת מחלוקות בעלמא, התורה היא מציאות חיובית המביאה את האדם למצבו המתוקן, ומצבו המתוקן של האדם הוא בוודאי מציאות חיובית שהאדם קונה בימי חלדו, ומכיון ש'כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם', הרי לן שה'שלום' הוא הוא המציאות המתוקנת של האדם, מציאות חיובית שקנה במשך חייו.

כדברים הללו מבואר ג"כ בדברי חז"ל במדרש (ויק"ר ט', ט'). המדרש שם מאריך מאד במעלת השלום, ונעתיק חלק מהדברים: "אר"ש בן יוחאי גדול השלום שכל הברכות כלולות בו וכו', גדול השלום, מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום, הה"ד (איוב כ"ה) 'עושה שלום במרומיו', התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו וכו'. א"ר יודן ב"ר יוסי גדול השלום ששמו של הקדוש ברוך הוא נקרא 'שלום' וכו'".

הנה, אילו השלום רק העדר מחלוקת, הרי לא היה להם לומר 'גדול השלום', אלא 'שנאוי המחלוקת'. ועוד, מדוע גם דיירי עליונים צריכים שלום, הלא בלא"ה אין ביניהם מחלוקת, וכ"א מצבא מרום אינו נכנס לתחום חבירו כלל, ואעפ"כ הם נזקקים וצריכים לשלום. על כרחנו שאין השלום מניעת מחלוקת ותו לא.

כמו"כ מבואר במדרש הנ"ל ששמו של הקב"ה - שלום, וכ"ה בגמ' שבת (י:): "אמר רב המנונא משמי' דעולא, אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בבית המרחץ, משום שנאמר 'ויקרא לו ה' שלום'". הדבר פשוט ואינו צריך לפנים, שלא יתכן ששם ה' יתברך יהיה על עניין שכל תוכנו - מניעת חסרון. וכך הם דברי המהר"ל (נתיב השלום פ"א): "בדבר זה תראה כמה גדול מדרגת השלום, כי שמו יתברך נקרא שלום, כי מותר לומר 'אמת' בבית המרחץ, ועם שחותמו של הקב"ה 'אמת', מ"מ אינו שמו של הקב"ה, אבל 'שלום' - שמו של הקב"ה הוא, ולכך הוא אסור לומר שלום בבית המרחץ". יעויי"ש.

מבואר איפוא מדברי חכמים, שישנה מהות ומעלה עצמית ל'שלום'. מעלה זו מה טיבה?

ב.

ביאור עניין השלום כמעלה חיובית [השלום בחתימת הדברים]

אחר שהוכחנו כי 'שלום' הינו מציאות חיובית ומעלתו כנוסות בו בעצמו, מעתה עלינו לברר את הגדרת עניין ה'שלום'; מדוע באמת אינו רק מניעת מחלוקת, מהי המעלה העצמית המונחת בו.

נתחיל לבאר בעזרת ה' ית'.

הבאנו לעיל את דברי המדרש בויק"ר בנוגע למעלת השלום. ונעמוד לברר סוף דברי המדרש: "רבי מני דשאב ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי - גדול השלום שכל הברכות הטובות והנחמות שהקב"ה מביאן על ישראל - חותמים בשלום; בק"ש - 'פורס סוכת שלום', בתפילה - 'עושה שלום', בברכת כהנים - 'וישם לך שלום' (- ויש להוסיף עוד ביעלה ויבוא, ועוד בהרבה מקומות). ואין לי אלא בברכות, קרבנות מנין, שנא' זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים, אין לי אלא בכלל, בפרט מנין, 'זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים', ואין לי אלא בקרבנות יחיד, בקרבנות ציבור מנין, ת"ל 'אלה תעשו לה' במועדיכם' ומסיים בשלמים".

מבואר מדברי המדרש שהשלום מיוחד לחתימת הדברים. וכן מצאנו עוד שהשבת נקראת 'שבת שלום', והרי השבת היא סוף השבוע והחותם שלו. ואכן מצאנו ברכה מיוחדת של 'שלום' ביחס לשבת, וכדאיתא בגמ' שבת (יב.): 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום', וכן [157] מצות הדלקת נר שבת היא משום שלום בית, ובוודאי אינו במקרה אלא משום ששבת מיוחדת לשלום,

[157] ספר 'שבת מלכתא' (עמ' מ"ב).

לפיכך באה ההקפדה על שלום באופן מיוחד. גם המשנה האחרונה במסכת האחרונה בש"ס (מסכת עוקצין) מסיימת בשלום: 'לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום'.

זאת ועוד, כידוע 'שלום' מלשון שלמות [158], והרי השלמות באה תמיד בסוף, בגמר, אחר כל הפעולות - במקום החתימה, ועלינו להבין פשרם של דברים.

יסוד 'בעל העקידה' - ב' סוגי שלום

פתח הדברים, בהקדם דברי שו"ת 'אמרי בינה' (בהקדמתו): "כבר כתב בעל העקידה (שער ע"ד) שלשלום יאמרו ההמונים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחילה, ולא הכירו את יופיו, שא"כ יורה על קטטה ומריבה הקודמת, וכל שההעדר הוא חסרון, אין המציאות חשיבות ומעלה, אלא עניינו שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חיבור ודיבוק".

ושם ב'אמרי בינה' הוסיף": "וא"כ נאמר וכו' ת"ח מרבים שלום בעולם, שבכל דור ודור מאספים חדשות שונות בתורה הקדושה לבררם ולחברם אל חוט החורז וכו', שעי"ז משלימות בניין קיים לאסוף ולחבר יחד כל האורות אשר התפרדו שיתלכדו יחד וכו', אע"פ שזה בונה וזה סותר וכו'".

למדנו מדברי ה'עקידה' (ובתוספת ביאור המאמר) שישנו עניין חיובי בשלום - 'טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חיבור ודיבוק', ונ' לומר בנוסח זה: יסוד עניינו של השלום הוא המציאות אשר אינה קיימת כלל כשהחלקים מפורדים.

רקע קצר על המושג 'חומר' ו'צורה'

נבאר דברינו:

הכלל הרווח במדעי הטבע הינו שהשלם שווה לסך חלקיו, כלומר: כל חלק הוא חלק מהשלם (לפי גודלו, כמותו ואיכותו), וביחד כאשר מצטרפים כל החלקים נעשה הדבר שלם, אבל אין השלם אלא סיכום כל החלקים. ולדוגמא המספר 8 מורכב

[158] בראשית (ל"ה, כ"א): "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ". ופרש"י: "'שלמים' - בשלום ובלב שלם". וכך לשון המהר"ל ב'נתיב השלום' (פ"א): "השלום והשלמות הם דבר אחד, כמו שמורה עליו השם".

מהספרות 1, 3, 4. וביחד שמונה. בוודאי גם כאשר המספר 4 עומד לעצמו, הינו חצי משמונה, וכן המספר 1 הינו שמינית מהמספר שמונה.

הבחנה זו - שהשלם שווה לסך חלקיו הינה נכונה אך אינה ממצה, באשר נכונותה היא רק בהיבט החומרי - פיזי, אבל אינה נכונה בהסתכלות של הדעת. כי על כן, האמת היא שהשלם הוא יותר מסך חלקיו, ולא זו בלבד שהוא יותר מסך החלקים, אלא הוא ממש עניין חדש לעצמו. השלם הוא מציאות חדשה המתקיימת רק כאשר השלם קיים, ואינה נמצאת באופן יחסי בחלקים, כאשר השלם אינו והחלקים מפורדים. יתר ע"כ, שאין השלם תוספת שולית על החלקים, אלא הוא עניין הכולל את כל הפרטים יחד ומעמידם במקום יותר גבוה, המקום הגבוה הנ"ל הוא בעצמו הסך הנוסף על כל החלקים.

שם שולחן - צורה חדשה

נשתמש בכמה דוגמאות לשם המחשת הדברים.

הנה השולחן מורכב מעצים המיועדים לרגלי השולחן, וכן מעץ או זכוכית המשמשים למשטח האכילה, כמו"כ מברגים המחברים בין החלקים. כמובן, שכל אחד מהחלקים הללו - עצים וברגים וכד' הם מציאות בפ"ע עם שם ותכונות עצמיות. אבל אעפ"כ כאשר העצים והברגים וכל החלקים מתאגדים תחת העניין המסויים הנדרש להם, הרי שבסופו של דבר הם נהפכים מעצים פשוטים גסים וזולים ל'שולחן'.

כיצד נוצר שם שולחן? על ידי איחוד כל החלקים במידה נכונה ובסדר מדוייק על פי תוכנית, וכאשר כל אחד במקומו הראוי לו, בכגון דא - בסוף המלאכה חל מאליו ובאופן דממילא - שם שולחן.

והנה שם שולחן הוא שם מופשט - מהות אחרת, ואין אנו יכולים לומר שחלק מתכונת השולחן נמצא בחתיכת העץ שלפנינו, וממילא גם לא מונח באותה חתיכה החלק ה'יחסי' משם השולחן. רק כאשר נשלמה המלאכה, אז חל שם שולחן באופן דממילא, ואז השלם למעשה שווה הרבה הרבה מעבר לסך חלקיו; מעיקרא עצים פשוטים והשתא שולחן העומד בבית מלכים ורוזנים.

מכשיר חשמלי מורכב - מהות חדשה לגמרי

נשתמש בדוגמא נוספת. כאשר לוקחים חלקי פלסטיק וברזל, וחוטי בדיל וברגים ועוד כהנה וכהנה חלקים מסויימים, ומרכיבים אותם במידה הנכונה, כל אחד במקומו, ולפי תוכנית מסויימת וידועה מראש על ידי המומחים בהרכבה זו, הנה על ידי זה נוצר דבר שלם וחדש - לדבר הזה קוראים 'מכשיר חשמלי מורכב'.

המכשיר החשמלי הינו בוודאי מהות חדשה מעבר לסך החלקים שמהם הוא מורכב. המכשיר הינו מציאות חדשה עם פעולות אחרות לחלוטין (ובזה שונה המכשיר משולחן, כי השולחן הוא ג"כ מציאות חדשה, אבל סו"ס פעולותיו יוצאות מתוך החלקים הקיימים, אבל המכשיר החשמלי - הרי יש בו כח תנועה עצמאי (המופק באמצעות חשמל), הנוצר רק על ידי חיבור המערכת, והוא עניין חדש ומופלא). כל החלקים העמידו דבר חדש לגמרי.

ואם נבוא ונפריד את המכשיר בחזרה לחלקים היסודיים שלו, וכי נאמר שהמסמר או הבורג או חלקי הפלסטיק הם אחוזים 'יחסיים' בעצמותו של המכשיר? בוודאי שלא, כי אין בהם מאומה מתכונת המכשיר, אלא אחר פירודם הם חוזרים לתכונתם המקורית הפשוטה, ורק כאשר הם נמצאים ב'שלם' - במקומם הראוי, אז הם עומדים ומעמידים יחס וקיום למכשיר.

כדברים הללו מצאנו בדברי אחד הקדמונים, הלא הוא הר"י חייט בספרו 'מערכת האלוקות' (י:): "ידוע הוא שהכלל נעשה מכח הפרטים, ויש בו כח מחודש שלא היה בפרטים. המשל בזה מהספינה, כי כל כלי וכלי ממנה יש לו פעולה מיוחדת למלאכת הספינות, שאם יחסר אחד מהם לא יושלם תכליתה, ואחר שנתחברו בה כל הכלים הצריכים אליה, נתחדש מכח חיבור הכללות הזה, פועל אחר אשר הוא התכלית, והוא הליכתה אל מקום חפצה. והפועל הזה היה נמצא בכלים אשר בה בכח, מאחר שמצד חיבורם נתחדש בפועל ההליכה ההיא מבלי חידוש דבר, כי ההליכה נעשה מעצמה מכח הכללות. ונמצא א"כ שהכח הכללי הזה אשר היה מחיבור הפרטים היה סיבת ההליכה והוא נעשה מעצמו. ומהמשל תבין למה נקרא הכח הכללי מהאצילות 'כנסת ישראל' כי היא כנסיה מהכוחות של מעלה הימנה, וגם מישראל גדודי מטה אשר הם מרכבה אליה והם דבקים בה. ומצד הדיבוק הזה ממשיכים עליה כח ישראל סבא הכולל הקצוות".

הצורה גורמת שינויים דיניים

השם החדש (ספינה, מכשיר חשמלי, שולחן וכד') הינו שם מופשט - מהות אחרת, המהפכת מעצים בעלמא לשולחן. מאידך אינו עניין מופשט בעלמא, אינו עניין פילוסופי גרידא בלא אחיזה דינית מציאותית, אלא יש לו לשם המופשט משמעויות הלכתיות מגוונות. למשל בדיני נזיקין. דין התורה היסודי - 'והשיב את הגזילה אשר גזל', אולם אם לקח עצים ועשאן לשולחן - הנה פעל 'שינוי השם' - מעיקרא עצים והשתא שולחן, ועי"ז קנה את גוף העצים וצורתן להיותם שלו (ומתחייב לשלם שווי הגנבה). בלשון חכמים - 'פנים חדשות באו לכאן'.

דוגמא נוספת: בשבת נאסרו ל"ט מלאכות. המאפיין המרכזי של המלאכות הינו שהמלאכות הם יצירה חדשה. וכגון אופה ובונה, צובע וכותב. ואילו ישא אדם משא כבד מאד ויעלה כמה וכמה קומות בשבת, לא עבר בשבת, והגם שאינו נח, אבל לא יצר מציאות חדשה.

אולם ישנה מלאכה שהיא שונה באופיה משאר מלאכות והיא מלאכת מכה בפטיש. חיוב מלאכה זו הינו על הפעולה האחרונה הגומרת את החפץ. ולכאורה קשה, הרי אותה פעולה אחרונה המחייבת, אינה פעולה של יצירה כלל. כמו"כ הרי יתכן שעשה פעולה כזו בדיוק, גם קודם לכן על אותו חפץ ולא התחייב (כגון הכאת קורנס). וע"כ שעצם הפעולה כמות שהיא אינה גדר מלאכה ואינה מחייבת, וא"כ במה השתנתה פעולה זו כאשר היא בסוף ובגמר החפץ ואז גורמת חיוב. גם כמו"כ קשה, הרי כל הפעולות יש להם הגדרה מסויימת, כגון אפיה וצביעה וכד', ואילו במכה בפטיש, שם הפעולה משתנה לפי המלאכה, ויש שמתחייב על הכאת הקורנס, ויש שמתחייב על הפרדת דפים, וכיצד יתכן לחייב משם מלאכה אחת כאשר הוא פועל פעולות שונות.

אלא שהם הם הדברים; מכה בפטיש אינה שונה משאר מלאכות בכך שחיוב המלאכות כולן על יצירה וגם זו - חיובה על יצירה. אכן, השוני של מלאכה זו הוא בסוג היצירה; בעוד ששאר מלאכות מתחייבות על היצירה החומרית, הרי שחיוב מלאכת מכה"פ הוא על השם המופשט שחל בעקבות פעולתו, החיוב הוא פעולה ששינתה את השם של החפץ, כגון מעצים לשולחן, ואין לך יצירה גדולה מזו. והכלל הוא שלעולם הפעולה היוצרת את השם המופשט היא הפעולה האחרונה.

נמצינו למדים מכל האמור. השם המופשט, אינו רעיון ערטילאי אלא עניין מציאותי שיש לו תיחום ברור בדיני תורה.

הקדמונים (רמב"ם, מהר"ל ועוד) הרבו לעסוק ביחס שבין השם המופשט הנ"ל לבין המציאות החומרית הנמצאת תחתיו (הווה אומר, היחס שבין שם השולחן לבין העצים ושאר החומרים המרכיבים את השולחן), ובלשונם נקרא הדבר 'צורה' ו'חומר'.

שלום בא באחרונה כי הוא הצורה

אחר הדברים האלה, שבים אנו בעז"ה להעמיד את עניין השלום. כפי שנתבאר מדברי הקדמונים, השלום אינו העדר מחלוקת בעלמא, אלא מציאות חיובית. הבאנו מדברי חכמים כי השלום הוא השלמות מחד, והוא בא באחרונה מאידך.

לאור המתבאר (ועפ"י מה שלימדנו ה'אמרי בינה' לעיל), הרי הדברים מבוררים מאליהם; הבא באחרונה הוא הצורה - השם המופשט - המאגד את כל הפרטים [159] - השלמות המרכיבה את כל הפרטים תחתי' עד שהם עניין אחד.

[159] הנה בעניין הצורה הבאה באחרונה ישנם ב' עניינים; חדא הפעולה החומרית האחרונה, ושנית הצורה הבאה מאליה אחר שהחומר שלם. וכגון, פעולת חיבור הרגל האחרונה למשטח עם ב' הרגליים היא הפעולה האחרונה (אשר עליה מתחייבים במלאכת מכה בפטיש), וכמו"כ על ידה מוכן החומר לקבל שם שולחן.

ויש בזה עניינים עמוקים, כי הפעולה האחרונה העצמית, היא המאגדת את כל החומר להיות מוכן לקבלת הצורה, והרי כאן גילוי של מדת השלום, בפן אחד, וכמו"כ עצם הצורה החלה על החומר והופכת אותו ליחידה אחת בלתי מתחלקת, היא גילוי יותר מרומם של מדת השלום, כאשר עניינים הנוגדים זה לזה וסותרים זה לזה, מתאגדים להיות יחידה אחת ממש.

ב' מדרגות אלו של שלום שניהם קיימות ושניהם נכונות. והם ב' מדרגות זו למעלה מזו. וזהו היחס שבין ב' המלכים יוסף ויהודה; יוסף מכין את כלל ישראל להיות תחת השלטון של יהודה (וככל שהאריכו בסה"ק). וכך נמי היחס שבין יום שישי לשבת ואכמ"ל. ובספר שבת מלכתא (עמ' ל"ט) התקשה בסתירה בדבריהם של קדושי עליון, אם מידת שלום שייכת ליסוד או למלכות. אבל לדברינו אין כאן סתירה, ואדרבה זהו בעצמו עניין המלכות של יוסף ויהודה, וכך לי עניין המלכות, כך לי עניין שלום.

למעשה, כמו"כ ישנו עניין שלישי בשלום, והוא גוף הצירוף הנ"ל שבין החומר והצורה. החומר והצורה הינם מציאויות מתנגדות וסותרות זל"ז, והחיבור המופלא מבין שניהם הוא השלום.

כאן הוא סודו של השלום.

השלום, בונה מערכת חדשה מסך כל החלקים, השלום מאפשר את חלות הצורה על החלקים. על ידי השלום נעמדים הפרטים השונים ליחידה מסוג אחר לגמרי. זו הקומה התחתונה של השלום החיובי - העמדת כל החלקים יחד לקראת קבלת מעלה עליונה יותר בעקבות חיבורם.

אכן, ישנה קומה נוספת עליונה יותר והיא היא עיקר מעלת השלום. כי על כן, אחר שהשלום קיבץ את כל החלקים והעמיד אותם הכן להיות כלי לצורה הבאה עליהם, הנה מעתה חלה הצורה על החומר, חל השם המופשט על המערכת. מעתה איננו קוראים בשמות לכל אחד מהחלקים; מסמרים, ברגים, עצים וכו', אלא אנו קוראים לכולם בשם אחד, ומתייחסים להם כאל מציאות אחת, ושמה שולחן.

ב' הקומות הללו הם למעשה ב' אופנים של הסתכלות ושניהם אמת; ההסתכלות מצד ה'חומר', מצד הגוף, בוחנת את השלום כמקבץ את החלקים ומכינם לקראת הצורה. אולם במבט של ה'צורה', הרי השלום עניינו הפיכת כל הפרטים ליחידה אחת בלתי מתחלקת. באספקלרי' של הצורה, אין אנו רואים פרטים, אלא אנו רואים יחידה אחת (וככל שנתבאר, שכאשר מתבטל אחד מהפרטים, שוב מתבטלת כל הצורה). וכאן הוא כוחו הגדול והנפלא של השלום. השלום לא רק מעמיד אפשרות למערכת גדולה יותר, אלא הוא המאפיין של מושג הצורה בעצמה. עולם הצורה הוא הוא עולם השלום - השלמות. וזה דברי המהר"ל (גבורות ה', פרק מ"ה): "וזהו ענין הצורה שהוא שלימות הדבר".

הצורה חלה תמיד באחרונה; אחר שנגמר החיבור הפיזי של הפרטים, והינם עומדים במבנה מסודר, אזי חלה הצורה - השם המופשט הכולל את הכל. באותו הזמן נערכים כל הפרטים כענפים היוצאים מתוך כלל אחד נעלה מהם, ואשר מופיע דרכם (וכמשל השולחן דלעיל). זהו 'שלום'. לכן כל הברכות כולן חותמות בשלום. החתימה בשלום עניינה להפוך את כל הברכות מברכות פרטיות למערכת יותר עליונה יותר גדולה, מערכת של צורה. והרי"ז כמו שנאמר (ביחס למשל השולחן), שהחתימה של כל סדר בניית העצים וכו' וכו' הוא השם שולחן - השלום.

נראה שהם הם דברי המהר"ל (נר מצוה, עמ' כ"ז): "וכך העולם כאשר הושלם וזה היה ביום השבת שבו הושלם העולם, ואז היה מקבל הצורה וכו', ודבר זה עושה שלום אל הכל, שכל אחד עומד בשלו ואינו נכנס בגבולו של אחר, כי זהו ענין הצורה שהוא שלום אל הכל וכו'".

עצם השלום עצמו - ה' שלום

יש להעיר: כל דברינו ביחס לעניין השלום אינם עוסקים בעצם השלום בעצמו, שהרי אע"פ שהשלום הוא 'כח' - 'מדה' שהופכת את כל הפרטים למערכת אחת, אך אינן מעצם המערכת, שהרי אין קשר מהותי בין צורת שולחן ובין שלום, אלא שלא היה יכול לצאת שם מופשט שנקרא שולחן בלא מדת השלום, וא"כ יותר נכון להגדיר שהצורה נותנת וגורמת את השלום אל הכל, אך לא שהיא בעצמה שלום.

בנוסח זה: צורת השולחן היא שלמות, אך א"א לומר שהיא עצם השלמות, אלא היא שלמות יחסית, וכך כל הצורות בעולם הם סוגי שלמות ככה וככה, אך יש את הצורה האחרונה, את עצם המושג שלמות.

אכן, בוודאי ישנה מציאות ביחס לשלום בעצמו, כלומר, ביחס לצורה עצמה, כביכול הצורה של הצורות, ואז הנושא הוא עצם השלום בטהרתו. וזהו הנ' גדר השלמות שאין אחריה עוד, והיא באמת לצורה האחרונה.

כך לשון המהר"ל (נתיב השלום, פ"א): "למה שמו של הקב"ה שלום יותר מן אמת? וזה כי הוא הש"י עושה שלום בין כל הנמצאים, ואם לא היה הש"י עושה שלום בין ההפכים שהם בעולם אין העולם מתקיים (- כי העולם מתקיים בשילוב של כל הבריות שבו, כי ודאי הבריות אין בהם לבטלה, ואם לא היה ביניהם חיבור, לא היה אפשר לעולם להתקיים, ועתה מבאר שמצד עצמם של הנבראים לא שייך חיבור), כי הנמצאים יש בהם ההפכים (- וא"כ מצד עצמם אינן מתחברים זל"ז, שאין חיבור בין הפכים, אלא ע"י צד שלישי) והוא יתב' כולל את הכל, ומצד הש"י אשר הוא כולל את הכל - שלום ביניהם, כי הוא יתב' צורת העולם האחרונה ובו משלים הכל.

וזה 'ויקרא לו ה' שלום', ר"ל, כי הש"י צורה אחרונה לעולם, ובזה הוא יתב' כולל הכל ומקשר ומאחד הכל וזה הוא השלום בעצמו. ומפני כי השלום הוא במה שהוא ית' צורה אחרונה, ואין דבר זה תאר בלבד כמו שאר תוארים רק הוא דבר עצמי ולכך שמו שלום. ומפני כי השלום הוא צורה אחרונה אל הכל, ולכך חותם הכל הוא השלום ללמד דבר זה כי השלום הוא מן הש"י במה שהוא צורה אחרונה אל הכל.

וביאור זה כי השלום הוא מצד כי הוא יתב' צורה אחרונה אל העולם ומצד זה הוא יתב' משלים הכל ולכך שמו ית' שלום, והדברים אשר אין שלום בהם מצד כי נכנסו זה בזה ונדחה זה מזה, ולכך אין בהם שלום כאשר האחד נכנס בגבול השני, והש"י שהוא צורה אחרונה עושה הפרש ביניהם, ובזה יש שלום ביניהם עד שאין אחד נכנס בגבול האחר וכל אחד עומד בעצמו, והכל צריכים לקבל השלום אף העליונים, רק הש"י הוא השלום בעצמו. ולכך בשם הזה אשר שמו שלום הוא ית' נבדל מן הנמצאים, כי כל הנמצאים (- מצד עצמם) אין שלום בהם (- כי הם צדדים של המציאות, וממילא יש צדדים הפוכים מהם, כך הוא כל נמצא ונמצא) והם (- הנמצאים) צריכים אל השלום, חוץ מן הש"י אשר מאתו השלום אל הכל, ומאחר שבענין זה הוא נבדל מהכל לכך ראוי שיהיה שמו שלום כי זה ענין השם מורה על דבר מיוחד שנבדל בו מאחר".

ג.

שלום - כולל ג"כ דעות שונות

כאמור, כוחה של הצורה שהיא מאגדת את כל פרטי החומר הן הסותרים והן המתנגדים ומעמידה אותם תחת מערכת אחת - המערכת הזו - צורה שמה, והיא עניין השלום.

מבין השיתין אנו למדים הגדרה חשובה ביחס לעניין השלום (ואשר תתבאר בעז"ה בפרקים הבאים ביתר שאת). שלום אינו דווקא כאשר כולם חושבים אותו עניין. ומאידך, אינו ג"כ כאשר כ"א חושב הפוך מחבירו, ורק שאינם מתווכחים כדי שלא להגיע למחלוקת, ג"ז אינו שלום על אמתתו.

שלום הינו גם ובמיוחד כאשר ישנם דעות שונות וסותרות, אלא שמתוך כל הדעות הללו, נבנית מערכת חדשה, גדולה יותר, כוללת יותר, ואשר הדעות הסותרות המה ענפים ופרטים בה, ובאשר כ"א עומד במקומו המסודר לו, עי"ז נבנית המערכת העליונה.

השלום הינו כאשר לכולם ישנה מגמה אחת משותפת - תכלית זהה, אך שפיר יתכן שישנם שינויים ומחלוקות בדרך המביאה לתכלית. א"א לבנות מערכת אם לא שכולם בסופו של דבר עם מטרה אחת - והיא: המערכת.

לכן, אם אחד הפרטים מתנגד, ודאי א"א להעמיד את המערכת החדשה, והפגם הנוצר מההתנגדות אינו באותו פרט בלבד, אלא כל המערכת קורסת. ובלשון זו - אם אחד החלקים של המכשיר החשמלי, או אפי' בורג קטן, אינו 'תואם' עם שאר החלקים ומתנגד להם, הרי א"א כלל להעמיד את המכשיר על מכונו, אין כאן אפי' חצי מכשיר, ומעתה כל החלקים נשארו בגדר חלקים בודדים עם תכונותיהם הדלות לעצמן.

מצד שני, כאשר הפרטים מבטלים עצמם ומצטרפים להיות תחת שם עליון כולל וגבוה מהם, כאשר כן, אף הפרט לכשעצמו, שם הכלל עליו, כבר אינו קרוי 'עץ' אלא 'רגל של שולחן', וכל מעלות הכלל נרקמות ומתקיימות בו, והוא כדאי להם. ויש כאן דבר נפלא; הביטול של הפרט למערכת היותר כוללת, נתפס במבט ראשון כאיבוד הפרט עצמו לדעת, אבל כאן העומק, הביטול שלו למערכת, אין פירושו ביטול של עצמו, אין פירושו שאין לו אישיות, אין פירושו שאינו יכול להביע דעתו. אלא הביטול הוא רק בעובדה שאינו מציאות עצמית, אלא הוא חלק מכלל, אבל אדרבה במה שהוא חלק מכלל, הלא הוא מגלה גוון מסויים את הגוון שלו בלבד, ואסור לו בשום אופן לוותר על חלקו.

במשל דלעיל: אילו אחד הברגים במכשיר החשמלי 'ירגיש' לא נעים מהמחלוקת שלו עם המנוע, ויחליט שגם הוא מנוע... הלא בזה יישחת כל המכשיר ואיננו... גם זה מונע את השלום. השלום אינו אלא שכולם תחת מערכת אחת הנקראת מכשיר חשמלי, אבל כל אחד מביע את מקומו הנכון ואת תפקידו, וביחד הם מערכת שלמה איתנה ומאוחדת, הנקראת למעשה יחידה אחת.

[ספר אור יקרות]