Based on the first Ma’amar of the Imrei Emes (Shavuot, 5665/1905)
On a superficial level, this is a logistical command regarding the timeline of the giving of the Torah. However, in the seminal teaching of the Imrei Emes (Rabbi Avraham Mordechai Alter of Ger), delivered in the first year of his leadership, this verse transforms into the fundamental definition of human spirituality. The Imrei Emes posits that the litmus test of true Kedusha (holiness) is not the intensity of the experience in the moment, but its ability to survive into the future.
The Challenge of Kvius (Permanence)
The spiritual tragedy of the human condition is the fleeting nature of inspiration. We experience moments of elevation—a "high"—only to have them evaporate, leaving us unchanged. The Imrei Emes teaches that when a person attains a measure of holiness, they must ensure that "it remains with him with fixity (Kvius) for today and tomorrow."
If the holiness exists only "today"—in the heat of the moment—but vanishes "tomorrow," it was never truly integrated.
The Imrei Emes draws upon a piercing insight from Rabbi Simcha Bunim of Pshischa regarding the verse in Psalms: "Man in his splendor constitutes not; he is likened to the silenced beasts" (Psalms 49:13).
Rabbi Bunim reinterprets the Hebrew phrase Adam b’yakar bal yalin (Man in splendor does not stay the night) to mean: If a man possesses a Yakar—a precious spiritual insight or attainment—but bal yalin—it does not remain with him overnight—then nimshal ka’beheimos nidmu—he is comparable to a beast. An animal lives entirely in the immediate present. What distinguishes the human from the beast is the capacity to bind time, to carry the truth of "today" into the reality of "tomorrow."
The "Washing of Clothes" as Internal Work
How does one achieve this permanence? The verse continues: "And let them wash their clothing." The Imrei Emes explains that "clothing" in Chassidic thought represents the character traits (middos) and the heart.
To "wash one's clothes" is to purify the heart so that the holiness has a clean vessel in which to reside. Without this internal scrubbing—the purification of the ego and desires—the light of Torah cannot achieve Kvius. It remains a superficial coating that washes away with the first rain of mundane life.
Moshe Rabbeinu: The Anchor of Eternity
The agent of this eternal holiness is Moshe Rabbeinu. The Imrei Emes points out that the acronym of the phrase "Ma she'haya hu she'yiyeh" ("What was, is what will be" – Ecclesiastes 1:9) spells Moshe.
Moshe represents the bridge between the past and the future. Drawing from his grandfather, the Chidushei Harim, the Imrei Emes notes that because the Torah was commanded through Moshe, it possesses the quality of Netzach—eternity. A prophecy or a spiritual level attained through Moshe does not fade; it is an inheritance (Morasha) that remains accessible forever.
This concept illuminates a tragic Midrash in Jeremiah. The prophet laments that the people returned to idolatry despite his rebuke. The Midrash explains that when the prophet spoke, the people’s hearts would open—like a door unlocking. But as soon as the rebuke ended, the door slammed shut, and the idols hidden behind the doors were revealed again.
This is the failure of "Today" without "Tomorrow." Their hearts were opened temporarily (a flash of inspiration), but because there was no "washing of the clothes"—no fundamental change in their character—the Kedusha could not find a foothold.
The Ultimate Tomorrow
Finally, the Imrei Emes connects this concept to the ultimate future. The Talmud notes that Moshe added one day of preparation to the Divine command on his own initiative.
Why did Moshe add a day?
Moshe understood that the Jewish people were destined to face a long, dark history—the Galus (exile). He recognized that the "night" would be long and the spiritual darkness overwhelming. Therefore, Moshe extended the Kedusha of Sinai. He wanted to ensure that the "Tomorrow" included not just the day after Sinai, but the Machar d'l'osid—the ultimate future of the Messianic age.
Moshe’s addition empowers us to take the light of Torah and sustain it through the "night" of exile. By striving for Kvius, by anchoring our inspiration in a purified heart, we fulfill the command of "Today and Tomorrow," turning fleeting moments of holiness into an eternal bond with the Divine.
לתפוס את המחר: ה"אמרי אמת" על נצחיות הקדושה
מבוסס על המאמר הראשון של ה"אמרי אמת" (שבועות, תרס"ה/1905)
כשעמדו בני ישראל לרגלי הר סיני, ההוראה שניתנה למשה רבנו הייתה מדויקת ותובענית: "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות י"ט, י').
ברמה השטחית, זוהי פקודה לוגיסטית הנוגעת ללוח הזמנים של מתן תורה. אולם, בתורתו המכוננת של ה"אמרי אמת" (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור), שנאמרה בשנה הראשונה להנהגתו, פסוק זה הופך להגדרה יסודית של הרוחניות האנושית. ה"אמרי אמת" טוען כי מבחן הלקמוס של קדושה אמיתית אינו עוצמת החוויה ברגע התרחשותה, אלא יכולתה לשרוד אל העתיד.
אתגר הקביעות
הטרגדיה הרוחנית של הקיום האנושי היא טבעה החולף של ההשראה. אנו חווים רגעי התעלות – "היי" רוחני – רק כדי לראותם מתפוגגים ומותירים אותנו ללא שינוי. ה"אמרי אמת" מלמד שכאשר אדם משיג מידה של קדושה, עליו לוודא שהיא "תישאר אצלו בקביעות, היום ומחר".
אם הקדושה קיימת רק "היום" – בלהט הרגע – אך נעלמת "מחר", הרי שהיא מעולם לא הופנמה באמת.
ה"אמרי אמת" נסמך על תובנה חריפה של רבי שמחה בונים מפשיסחה על הפסוק בתהילים: "וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהילים מ"ט, י"ג). רבי בונים מפרש: אם לאדם יש "יקר" – תובנה רוחנית יקרה או הישג פנימי – אך "בל ילין", כלומר הדבר אינו נשאר איתו ללילה, אזי "נמשל כבהמות נדמו". הבהמה חיה כולה בהווה המיידי. מה שמבדיל את האדם מן הבהמה הוא היכולת לקשור את הזמן, לשאת את האמת של "היום" אל תוך המציאות של "מחר".
"כיבוס השמלות" כעבודה פנימית
כיצד משיגים קביעות זו? הפסוק ממשיך: "וכבסו שמלתם". ה"אמרי אמת" מסביר כי "לבושים" במחשבת החסידות מייצגים את מידות הנפש והלב.
לכבס את הבגדים פירושו לטהר את הלב כדי שלקדושה יהיה כלי נקי לשכון בו. ללא קירצוף פנימי זה – זיכוך האגו והתאוות – אור התורה אינו יכול להשיג "קביעות". הוא נותר כציפוי שטחי שנשטף עם הגשם הראשון של חיי החולין.
משה רבנו: עוגן הנצח
הסוכן של קדושה נצחית זו הוא משה רבנו. ה"אמרי אמת" מציין כי ראשי התיבות של המשפט "מה שהיה הוא שיהיה" (קהלת א', ט') הם משה.
משה מייצג את הגשר בין העבר לעתיד. בהסתמך על סבו, ה"חידושי הרי"ם", מציין ה"אמרי אמת" שמכיוון שהתורה ניתנה באמצעות משה, יש לה את איכות הנצח. נבואה או דרגה רוחנית המושגת דרך משה אינה דוהה; היא "מורשה" הנותרת נגישה לעד.
מושג זה מאיר מדרש טרגי בספר ירמיהו. הנביא מקונן על כך שהעם חזר לעבוד עבודה זרה למרות תוכחותיו. המדרש מסביר שכאשר הנביא דיבר, לבבות האנשים היו נפתחים – כמו דלת שנפתחת. אך ברגע שהסתיימה התוכחה, הדלת נטרקה, והפסלים שהוחבאו מאחורי הדלתות נחשפו שוב.
זהו הכישלון של "היום" ללא "מחר". ליבם נפתח זמנית (בזק של השראה), אך מכיוון שלא היה "כיבוס שמלות" – שינוי יסודי במידותיהם – הקדושה לא מצאה לה אחיזה.
ה"מחר" האולטימטיבי
לבסוף, ה"אמרי אמת" קושר מושג זה לעתיד לבוא. הגמרא מציינת כי משה הוסיף יום אחד של הכנה לציווי האלוקי על דעת עצמו.
מדוע הוסיף משה יום? משה הבין שעם ישראל עתיד להתמודד עם היסטוריה ארוכה וחשוכה – הגלות. הוא זיהה שה"לילה" יהיה ארוך והחושך הרוחני יהיה מכריע. לכן, משה הרחיב את קדושת סיני. הוא רצה להבטיח שה"מחר" יכלול לא רק את היום שאחרי סיני, אלא את ה"מחר דלעתיד" – העתיד המוחלט של ימות המשיח.
התוספת של משה מעניקה לנו כוח לקחת את אור התורה ולקיים אותו דרך "לילה" הגלות. על ידי חתירה לקביעות, ועל ידי עיגון ההשראה שלנו בלב טהור, אנו מקיימים את הציווי של "היום ומחר", והופכים רגעים חולפים של קדושה לקשר נצחי עם הבורא.
