Friday, August 11, 2017

Constant Torah Study?

What is the ideal? Should we strive to dedicate ourselves totally to Torah study? Or should we divide our time between Torah study and an occupation?

The Sages debated this issue on the basis on an apparent contradiction between two verses. On the one hand, we are exhorted to study Torah constantly:

“This book of Torah shall not depart from your mouth; you shall meditate in them day and night” (Joshua 1:8).

Yet, the Torah also says, “You shall gather your grains, your wine and your oil” (Deut. 11:14) — implying that we should occupy ourselves with working the land and a livelihood. Which is correct?

Rabbi Ishmael explained that the verse exhorting constant Torah study cannot be taken literally. The second verse teaches us that one should combine the study of Torah with a worldly occupation. Rabbi Shimon bar Yochai, however, disagreed:

“Can it be that a person will plow and plant and harvest and mill and winnow, each labor in its season? What will become of Torah? Rather, when Israel fulfills God’s will, their work will be performed by others ... And when Israel does not fulfill God’s will, they must perform their own labor.” (Berachot 35b)

The Nature of the Human Soul

According to Rashi, both scholars agreed that the ideal is full-time Torah study. Rabbi Ishmael, however, took a pragmatic stand that it is better to have a livelihood and not be dependent on charity.

But Rav Kook explained that the disagreement is not a matter of practicality versus an ideal state. Rather, they disagreed about the nature of the human soul and its spiritual capabilities.

Rabbi Shimon bar Yochai held that the human soul is meant to be continually occupied with intellectual and spiritual pursuits. If necessary, we may be forced to deal with mundane matters, but such activity is, in fact, beneath our true potential. The human soul is so elevated that it can only be satisfied with total dedication to study and contemplation.

Thus, the command that “This book of Torah shall not depart from your mouth” should be understood literally. It applies to the complete human being who has not become soiled by sin. Some people may feel a weakness in spirit due to excessive study, but this frailty is only due to flaws in character. As the Jewish people perfect themselves, their work will be performed by others, and their sole desire will be to dedicate themselves to knowing God and His ways.

Rabbi Ishmael, on the other hand, felt that human nature is a composite of both theoretical and practical inclinations. According to his view, to occupy oneself with worldly matters in the proper measure is not just a concession to the current state of the world; rather, it meets an innate need of our inner makeup. Rabbi Ishmael came to this conclusion through his observation that most people are not satisfied to spend their days only in study and spiritual pursuits.

Who Was Right?

The Talmud records that many followed the advice of Rabbi Ishmael, and it worked well for them. Those who followed Rabbi Shimon bar Yochai, on the other hand, were not successful.

There may be a select few who feel they are destined for greatness and are happy to delve constantly in wisdom and Torah. However, the Torah was not given to angels; its teachings must be suitable for the majority of people.

While it is difficult to determine the true capacity of the human soul, we can ascertain from empirical evidence that what works for most people is indicative of humanity’s true inner nature. Many followed Rabbi Ishmael’s counsel and found satisfaction in both their Torah study and their material accomplishments, while those following Rabbi Shimon’s opinion felt less successful, due to an internal resistance to constant Torah study. This indicates that Rabbi Ishmael’s assessment of human nature is accurate for the vast majority of people. Rabbi Shimon’s outlook is only valid for the select few who are blessed with rare spiritual gifts.

The Right Balance

Having ascertained that for most people it is preferable to combine Torah study with an occupation, we still need to determine the proper balance between Torah and work. How should we divide our time and effort between them?

The Talmud (Berachot 35b) made the following observation:

“See what a difference there is between the earlier and the later generations. Earlier generations made the study of Torah their main concern and their livelihood secondary to it, and both prospered in their hands. Later generations made their livelihood their main concern and their Torah study secondary, and neither prospered in their hands.”

Even in worldly matters, one’s sense of contentment and happiness is influenced by his spiritual state. A person who has acquired virtuous character traits, a strong faith and an awe of heaven is protected against many of the aspects of life that can lead one astray and that make life’s burdens so difficult. Such a person is content with his portion in life. For this reason, the earlier generations who made Torah study and ethical pursuits their principal concern, were successful in both their spiritual and material endeavors.

However, one who has not properly developed his ethical nature, since he concentrated all of his energy on his livelihood, will never be content with what he has acquired. His flawed character traits will lead him to chase after ill-advised cravings. Even if he succeeds in amassing great wealth, he will not be satisfied and will never feel true peace of mind.

Quality, not Quantity

Rav Kook concluded with a very significant comment. The amount of time devoted to a particular activity is not the sole factor in determining that this is our main pursuit in life. What truly matters is our mindset. That which we consider to be the central focus of our life, even if we are unable to devote most of our time to it, constitutes our principal activity.

(Gold from the Land of Israel, pp. 310-313. Adapted from Ein Eyah vol. II pp. 173-175.)

"ת"ר ואספת דגנך, מה ת"ל, לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת"ל ואספת דגנך נהוג כהם מנהג ד"א דברי רי"ש, ר"ש ב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי', אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים כו'".

האם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית. או שמצד תכונת האדם הוא מורכב נטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. 

ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצונים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו. ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

"אמר אביי הרכה עשו כר"י ועלתה כידם, כרשב"י ולא עלתה בידם".

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו. ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל היא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה כידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה כידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.