Sunday, April 23, 2017

Yom Hashoah And The IDF

One often hears the refrain [often said while all choked up from emotion] that the Nazi's killed us but today we have the IDF and can defend ourselves.

I am not so sanguine. 

Since the birth of the State, thousands and thousands of IDF soldiers have been killed. Being killed while trying to defend yourself and being killed while unable to defend yourself has the same result.


This does not mean that we should not have an army. But just having an army doesn't stop people who hate us from killing us - both our soldiers and the countless people who have been killed despite the IDF. During the Gulf War, we were all told - including the soldiers - to go into sealed rooms for fear of Scud missiles and chemical warfare. 

Of course, if you see a chayal - kiss him [if he wants to be kissed and you are male] but we would rather not have an army. We would rather have nobody killing us so that we don't have to train our children to kill or be killed. 

So thank G-d for the soldiers who are risking their lives daily to defend us - we owe them a TREMENDOUS debt of gratitude.

But in an ideal messianic world there is no army, no killing, no fighting and no danger. That is what we yearn for. 

In the meantime we quote the Navi:

וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר יְהוָה אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת.

Saturday, April 22, 2017

Rav Hirsch On Beauty


When The Yetzer Shows Up

Image result for moshe teitelbaum satmar pictures

Today was the yahrtzeit of the Beirach Moshe ztz"l [the previous Satmar Rebbe - and not long before Yom ha-atzmaut, a well known day of celebration and joy on the Satmar community with Hallel recitals, Israeli flags waving all over Williamsburg and Satmar girls singing hatikva to the delight of their teachers and mothers]. His Torah is BEYOND sweet. 

Here is one sample - but you really have to learn his sefarim...


The Segula Of Tzitzis

Rabbi Dovid Schwartz

Why are so many segulos ineffective?
In particular why doesn’t fulfilling the Mitzvah of tzitzis transform us into spiritual supermen, as promised by the Torah?

These shall be your fringes and when you look at them, you’ll remember all the commandments of HaShem, and do them; and will not [continue to] go astray [following] after your own heart and your own eyes, which [have had the ability to this point of] leading you to immorality. So that you will remember and do all My commandments, and be holy unto your Elokim.

—BeMidbar 15:39,40

“So that you will may remember and do all My commandments.” This is comparable to one thrown into the raging waters to whom the ship’s captain flung a rope. The captain told [the man thrown overboard] “grasp this rope in your hands and don’t let go for if you do … you’re a goner.” Similarly, the Holy Blessed One told Israel: “as long as you hold fast to the mitzvos [you will live] [as it says] ‘And [only] you who cling to HaShem your Elokim are all alive today’ (Devarim4:4). And it says ‘Take fast hold of mussar-reprimands /moral instruction; don’t let go; guard her, for she is your life.’ (Mishlei 4:13)”

—Midrash Rabbah BeMidbar17:6

In this allegory the life-preserving rope represent the strands of the tzitzis-fringes. Through them, we remember HaShem’s commandments and do not “drown” in the “raging waters” of malicious transgressions.

—Commentary of Rav Dovid Luria ibid

Antigonus ish Socho received the tradition from Shimon the Righteous. He would say: “Do not be as slaves, who serve their master for the sake of receiving reward. Rather, be as slaves who serve their master not for the sake of receiving reward. And the awe of Heaven should be upon you.”

—Pirkei Avos 1:3

We live in an era when the ideal of serving HaShem with no ulterior motives has become almost passé. As one wit put it “How did the Ahm Segulah become the Ahm Segulos?” It seems as though almost every worthy cause and endeavor is marketed as a “you scratch My Back and I’ll scratch yours” tradeoff kivyachol-as it were; with HaShem … Many people grow bitter and disappointed when, despite their best efforts at adhering to the segulah-prescribed practices, the promised yeshuos-deliverances; never come about.

Yet distinctions must be made between latter day segulos of unripened vintage and of dubious provenance and segulos that appear in the Gemara — or in the Chumash itself. For notwithstanding Antigonus ish Socho’s admonitions for completely selfless, non self-serving avodas HaShem-serving G-d; there are many mitzvah practices whose promised rewards are, in fact, guaranteed by the Gemara or in the Chumash.

Apart from the article of our faith that, in a general sense, observance of the Torah’s commandments reaps rewards (while transgressions evokes Divine retribution in the form of punishments); there is a lengthy causality list linking particular mitzvos and areas of Torah study to earning specific rewards: “Length of days” for honoring parents or shooing the mother bird away from the nest before taking the eggs or hatchlings, bountiful crops in the years preceding the Sabbatical and Jubilee years in consideration of scrupulous halachic observance of those years, wealth for proper tithing and offspring who are Talmidei Chachamim-Torah sages; in exchange for care and concern in the kindling of mitzvah lamps/candles — to name but a few.

Still another distinction must be made between activities that are mesugal– supposed to cause material benefits to accrue; and those that are mesugal for spiritual advances, greater intellectual acuity and / or ethical edification. This last category comes a lot closer to Antigonus ish Socho’s paradigm than those segulos that promise temporal benefits.

Rav Shmuel Dov Asher Lainer, The Biskovitzer Rebbe, maintains that the mitzvah of tzitzis–ritual fringes on four-cornered garments; is a segulah for comprehensive tzidkus-righteousness/ saintliness. Moreover, this segulah is explicitly described by the Torah. After all, the pasuk says that when we see our tzitzis we recall all of HaShem’s commandments and, knowing that they are commandments, not non-compulsory suggestions, and that we are the commanded, how could we do anything but carry out our Divine orders? Thus, the pasuk concludes with the promise/ prediction … “and you will do them.”

The Biskovitzer then poses a very pointed, but rather obvious question. Why doesn’t this segulah work? One would be hard pressed to find a self-described Torah-observant Jew who does not perform the mitzvah of tzitzis regularly. So why are true tzadikim-righteous/ saintly people; i.e. those who both recall and keep all of HaShems mitzvos and who resist all petty temptations, so few and far between?

This question is of far more than mere philosophical or exegetical interest. For if a Torah guaranteed segulah does not fulfill its promise it can bear the toxic fruits of disillusionment, bitterness and doubt. To paraphrase Einstein; the definition of skepticism is repeating the same experiment that worked so well in the past over and over again without yielding the expected results.

A close reading of the Midrash , writes the Biskovitzer, provides us with the answer.

If we viewed tzitzis as the sage of the Midrash does the segulah of tzitzis would prove effective and deliver on its promise to make us righteous and saintly. But, instead, we are willfully blind to the life-rope / breathing-tube that a Merciful and Paternal Providence flings our way providing us with the means to escape the clutches of sin-cum-death.

The paramount rule of Divine Administration of all creation is midah k’neged midah-quid pro quo. For good or for bad; for better or for worse; HaShems rewards and punishments are not merely just, but are informed by poetic justice. So if we refuse to see the real nature of HaShem’s mitzvos, i.e. that they are the lifelines that tether us to Him … the Life of all lives, then, in return, HaShem blinds us to the reality of the temporal world and its temptations. Instead of seeing raging cataracts of sin tossing us willy-nilly and threatening to inundate us once and for all, we perceive the world as safe, tranquil and secure natural-habitat.

If the man thrown overboard were delusional; if he continued to breathe easy — imagining that he was still on the deck of the ship in calm, windless waters, he too would reject the rope the captain flung him. Unaware of the danger and the means of escaping danger at his disposal we would, tragically, drown.

This, concludes the Biskovitzer, is why not everyone who wears a tallis metzuyetzes-a fringe bearing four-cornered garment; is, perforce, a tzaddik recalling and scrupulously observing all the mitzvos of the Torah immune to all of the attractions that lead people astray.

We do not lose faith in the segulah of tzitzis because it fails to work — it fails to work because we fail to believe in what the tzitzis truly are.

—Neos Deshe Parshas Shelach D”H Dahber

Thursday, April 20, 2017

The Limits Of Tolerance

Imagine someone goes around saying that bleach is not poison. Feed it to your kids. Pour it on your salad. 

Or "Smoking is GREAT for you". "Give your two year old cigarettes". "Make sure your pregnant wife smokes. Cigarettes are good but dope is better!!!"

Would we be tolerant of such people? Of course not because they are dangerous. We would call them out on everything. 

People walk around and try to change the Torah. That is no less dangerous. I recently saw a famous feminist giving a lecture at no less an institution than Harvard. What does she actually know that makes her an authority? NOTHING. Any eighth grader in a good yeshiva day school knows more than she does. All she knows is one thing - that we have to change the Torah according to her standards. 


Because she says so.  

It is arrogant, it is stupid and it is evil. 

There are many such people and some even claim to be Orthodox. Watch out for them because they are the most dangerous. 

Another example - here. The subject of this review writes [on a blog I won't link because it is replete with heresy - but trust me] "My solution is to regard belief in revelation as an “as if” statement, a useful fiction (or, in Maimonadian terminology, a “necessary truth”) whose purpose is to represent and engender certain attitudes rather than to describe an objective occurrence.

Meaning, that she doesn't believe that Maamad Har Sinai ever actually happened. עפ"ל. She wears a tichel and eats kosher but when she touches wine one may not drink it because she has the status [in certain matters] of a non-Jew. [I heard that no less an open and tolerant individual as Rav Aharon Lichtenstein publicly called her out on her heretical views to which she responded with ... tears. Happily - she has two sons who are genuine talmidei chachomim.] 

There is nothing more important than preserving the purity of our belief system as we have written so many times on these pages. 

Shimini - Be A Beheima!


This dvar Torah is lzchus my grandfather R' Shmuel Pinchas ben R' Yaakov Tzvi whose yahrtzeit was yesterday. May his neshama have an aliyah. It is FLABBERGASTING to think of how much Torah his children, grandchildren and great grandchildren have learned taught and $pread [myself not included. I just read the Wall Street Journal and the Sunday funnies most of the time. The rest of the time I sleep and eat brownies. That is why I am so well informed, well rested, fat and funny.] He was a little orphaned boy in Poland so poor he couldn't afford a normal complete pair of socks. He served in the Polish army, went through many many trials and tribulations but never abandoned our tradition. We had a very special moment together when he held me at my bris [there is a picture] but passed away shortly thereafter. He said "Elchanan, it might hurt a bit now but you will appreciate it later". And in fact, EVERYY TIME I BENTCH I thank Hashem for that bris. I am sure that his neshama is going higher and higher in the zchus of all the maasim tovim of all his family which is all in the zchus of his stubborn, unwavering commitment to Torah. 

The pasuk says זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה - This is the "chaya" that one may eat from every "beheima". The pasuk opens with the word חיה which includes all living beings or maybe a certain group of animals classified as חיות [as we find in Parshas Re'eh] and then starts talking about בהמות - other types of animals. Why does the pasuk suddenly go off course???

The gemara says on the pasuk אדם ובהמה תושיע השם - Man and animal Hashem saves. The gemara explains that this refers to man, homo sapiens, the thinking rational being - who makes himself into an animal. SUCH A PERSON is saved by Hashem. 

An animal? Why should we be like animals?? No - we should eat like human beings and act with complete mentchlichkeit. We should get dressed in the morning as human beings should [unlike many of the human race who neglect to do so in the summer...]. So how should we be like animals??

Explains Rebbe Leibele Eiger ztz"l: We should realize that we fully understand NOTHING. Only Hashem understands and only Hashem is in control. If a horse could talk we wouldn't assign any value to anything he says because he is a STUPID HORSE!!:-) The gap between the human intellect and Hashem's understanding is INFINITELY greater than the gap between our understanding and that of an animal. 

So when you have questions on Hashem - remember! We DON'T "GET IT". We are soooo limited in our scope. Be an animal with regard to your understanding vis a vis Hashem's. Then you deserve Hashem's salvation. 

The pasuk says זאת החיה אשר תאכלו - If you want to be a nefesh chaya [as it says in Bereishis ויהי האדם לנפש חיה] - a holy living soul, a kosher animal, then it is imperative to make yourself into a בהמה. 

This is a great lesson for life. Let Hashem run the show. He knows what He is doing. We carry out the tasks that are incumbent upon us and leave the results to Hashem. We are but mere animals in comparison to Hashem. We are sooooo tiny. He is HUUUUGEEEEEEEEE. Put Him in charge and you become great, too. 

The pasuk says about Egypt אשר תזרע זרעך והשקית ברגלך - You plant and then you manually walk around and water the crop. They don't need G-d. They do it all by themselves. They have the Nile and are set. 

Eretz Yisrael is different. למטר השמים תשתה מים - We need rain. We need to look heavenward. We realize that we are defenseless and helpless and totally at the mercy of Hashem. 

That is why a kosher animal's sign is מפרסת פרסה - split hooves. This contrasts the Egyptian notion of being self sufficient - והשקית ברגלך - they walk around and take care of things themselves. Our kashrus is SPLIT hooves. We can't just walk around and do it on our own.

Every morning we thank Hashem המכין מצעדי גבר. We thank Hashem that when we walk, we don't just fall on our face every time. Why not?? Because Hashem prepares the steps of man. 

Humility is a great trait to have and easy to attain. All we have to do is think for a moment about how limited we are in so many ways and are complete in no ways and PRESTO! Humility. Then we [as they say in Alcoholics Anonymous] LET GO AND LET G-D. 

Have a sweet delicious Shabbos beloved friends.

Love and blessings,


PS - I will be in NY for the next two weeks to learn and spread Torah. Hope to see you!

The Schlissel Challah - A Loaf of Idolatry?

Rabbi Jeffrey Sacks

The custom some women (or men) have of baking the house key into the challah on the Shabbat following Pesach (also known as a shlissel [=key] challah) is explained with the following reasons:
Based on “Pitchi Li Achoti, Ra’ayati…” (“Open up, my darling…” — Shir HaShirim 5:2), on which the Midrash states “Pitchu li petach ke-chudo shel machat…,” (cf. Shir HaShirim Rabbah 5, s.v. “Kol Dodi Dofek“) = something like “Open your hearts (in teshuvah) like the eye of the needle, and I (God) will open the rest like [a very large opening].
According to Kabbalah on Pesach the gates to heaven were open, and following Pesach the lower gates are shut, and it’s up to us to open them again, therefore on the first Shabbat we put the key on the challah to show that through the mitzvah of Shabbat we are opening the locks [original source?].
In the desert the Jewish people ate from the manna until after Pesach upon entering the land (with the bringing of the Omer, see: Josh. 5:11), at which point the ate from the produce of the land, and became dependant on their livelihood for the first time (now they had no manna). The key in the challah after Pesach is a request the God should open the Sha’arei Parnasah (gates of livelihood). Alternatively, the manna began to fall in the month of Iyyar, and this Shabbat is always Shabbat Mevarchim Iyyar.

See: Sefer Ta’amei HaMinhagim, pp. 249-50.
See: Encyclopedia Judaica, vol. 6, pp. 1419-20 for a photo of a shlissel challah (and other “special” challot). It seems (from both of the above sources) that the minhag was to bake the key on top of the challah not inside (a la the old jail break trick).


Rabbi Yair Hoffman 

The custom of Schlissel Challah has become very widespread, not only in the Chassidish world but in many other communities as well. Two years ago, an article written by Shelomo Alfassa appeared that attempted to connect the custom known as Schlissel Challah to Christian or pagan sources. The Alfassa article, entitled “The Loaf of Idolatry?” stated that fulfilling this custom was, in fact, a Torah violation of following in the ways of the gentiles. In this article, an attempt will be made to trace the origins of the custom and to examine the alleged connection to non-Jewish sources that appeared in the Alfassa article. With due respect to Mr. Alfassa, it is this author’s contention that the allegations are quite spurious, error-filled and misleading, and have no connection whatsoever to this Chassidic custom.

As far as the sources for Schlissel Challah, Alfassa writes as follows: “While the custom is said to be mentioned in the writings of Avraham Yehoshua Heshel (the “Apter Rav” 1748-1825) and in the Ta’amei ha-Minhagim (1891), there is no one clear source for shlissel challah. And while people will say there is a passuq attributed to it, there is not. And, even if there were, a passuq that can be linked to the practice is not the same as a source… The idea of baking shlissel challah is not from the Torah; it’s not in the Tannaitic, Amoraitic, Savoraitic, Gaonic or Rishonic literature. Rabbi Shlomo Aviner of Israel’s Yeshivat Ateret Yerushalayim said that while baking challah with a key in it is not forbidden, “there is no meaning in doing so.”

While Alfassa is correct in his assertion that the custom is not found in the writings of the Rishonim or earlier, for some reason he fails to point out the Chassidic origin of Schlissel Challah. As a general rule, we do not find Chassidish customs in the Rishonim because the movement itself only began in 1740. We, however, do find mention of the custom to bake Challah in the shape of a key in many, many Chassidish Seforim. These Seforim were written by genuine Torah scholars, and it is difficult to propose that a Christian practice somehow entered into their literary oeuvre. The Klausenberger Rebbe, the Satmar Rebbe, the Belzer Rebbe, Rav Moshe Aryeh Freund, and numerous Chassidishe Rebbes and Poskim all punctiliously observed this custom.

Most of the reasons have to do with the Kabbalistic notion of “Tirayin Petichin” that the gates to Heaven are opened. This concept of opened gates is found throughout the Zohar and is discussed by such authorities as the Shla (whose father was a student of the Remah).

The earliest reference is in the works of Rabbi Pinchas Shapiro of Koritz (born 1726), a descendent of the Megaleh Amukos and a student of the Baal Shem Tov. In his work called Imrei Pinchas (#298) he explains that the reason to bake Schlissel Challah on the Shabbos following Pesach is that during Pesach, the gates to Heaven were opened and remain open until Pesach Sheni. The key alludes to the fact that these gates are now open and that we should focus our prayers ever more on that account.

The Apter Rebbe, author of the Ohaiv Yisroel (Likkutim al HaTorah Pesach), mentions the custom as well but provides a slightly different reason. He writes that the gates to Heaven were opened to our prayers the entire Pesach and we must now re-open them with the Mitzvah of our Shabbos observance. Although Alfassa writes that there is no Pasuk that is referenced for this custom, the verse does indeed exist and is mentioned in the Ohev Yisroel itself. In Shir HaShirim 5:2, which is read on Shabbos Chol HaMoed the verse states, “Open for me, my sister..” Chazal darshen (Yalkut Shimoni Shir HaShirim 988), “You have become My sister with the observance of the two Mitzvos in Egypt the blood of the Korban Pesach and the blood of Bris Milah..Open for Me an opening like the eye of the needle and I (Hashem) shall open for you like the opening of a wide hall.” The Ohev Yisroel mentions two other reasons for the custom, primarily that Hashem should open His “store house of plenty” for us as he did in Iyar after the exodus.

The Belzer Rebbe (Choshvei Machshavos p. 152) provided the explanation that although the Geulaha may not have happened yet as it was scheduled to occur on Nissan, at least the key to Hashem’s storehouse of parnassah and plenty have been opened.

The Taamei HaMinhagim (596 and 597) provides a number of reasons as well.

Alfassa writes that “at least one old Irish source tells how at times when a town was under attack, the men said, “let our women-folk be instructed in the art of baking cakes containing keys.” This is Alfassa’s lead reference, but looking up his reference (O’Brien, Flann. The Best of Myles. Normal, IL; Dalkey Archive Press, 1968. Page 393) reveals that it is not really an old Irish source. Rather it is a quote from the fiction works found a collection of Irish newspaper columns that date back four decades before the publication of the book. In other words, there is no correlation between this 20th century literary statement and a custom that dates back to Eatsern Europe centuries earlier.

Let’s now look at the second reference that Alfassa brings. He writes citing a book written by James George Frazer, entitled The Golden Bough. London: Macmillan and Co., “Another account mentions a key in a loaf: “In other parts of Esthonia [sic], again, the Christmas Boar [cake], as it is called, is baked of the first rye cut at harvest; it has a conical shape and a cross is impressed on it with a pig’s bone or a key, or three dints are made in it with a buckle or a piece of charcoal. It stands with a light beside it on the table all through the festival season.”

The fact is, however, this source does not mention a key in a loaf at all. It mentions a cake with a cross on top of it. How was the shape of the cross made? Either with a bone of a pig or with a cross shaped key. There is no parallel to the Schlissel Challah here whatsoever.

Alfassa further tells us in a footnote, “Small breads with the sign of the cross have been found as far back as 79 CE in the ancient Roman city of Herculaneum (see The New York Times March 31, 1912). This was when Christianity emerged in Roman Judea as a Jewish religious sect which gradually spread out of Jerusalem.

This footnote as well is extremely misleading. The city of Herculaneum located in the shadow of Mount Vesuvius was destroyed on August 4th, in the year 79 CE. At the time it was an entirely pagan city where they worshipped Hercules, and were assuredly not Christian. There was no influence on Judaism here, nor a connection to Christianity as Alfassa implies because the entire city was buried in volcanic ash, and they were not influenced by Christianity. The connection to Schlissel Challah here is completely non-existent. More likely is the fact that the “plus sign” was actually an icon before the identification of the cross with Christianity. Also connecting the shaping of a plus sign with the Schlissel Challah in this instance is quite spurious.

Alfass further attempts to connect the practice with the idea of placing figurines in cupcakes. He writes, “Similar, there are modern non-Jewish customs, such as in Mexico, where a ‘baby Jesus’ figurine is baked into cupcakes; often, the child who finds it wins a prize. This is also practiced in the U.S. state of Louisiana beginning at Mardi Gras and practiced for 30 days after. There, a ‘baby Jesus’ toys baked into a whole cake, and whoever finds the baby in their piece has to buy the next day’s cake. In Spain, there is a tradition of placing a small Jesus doll inside a cake and whoever finds it must take it to the nearest church..”

The connection that the author makes between this and Schlissel Challah is perplexing. There is no geographic connection. There is no timeline connection. The only similarity is the placing of an item in something else. Both the items are different and the product that they are put in are different. At best, one can say that this is scholarship that lacks rigor.

In conclusion, there is no evidence whatsoever that this Chasidic custom was derived from or influenced by Christian practice. The scholarship behind this allegation is faulty and error-filled. This is a custom that has been practiced by the greatest of our Chasidic brethren and it is wrong to cast such aspersions on their practice.

Limited Vision

"Nobody sees reality whole; we all need others to show us the parts of it that they see better than we do. Nobody sees reality with total accuracy; we all need others to correct our own vision."

Ask A Good Kashya!!:-)

Isidor I. Rabi, the Nobel laureate in physics who died Jan. 11 1989, was once asked, ''Why did you become a scientist, rather than a doctor or lawyer or businessman, like the other immigrant kids in your neighborhood?''

His answer has served as an inspiration for me as an educator, as a credo for my son during his schooling and should be framed on the walls of all the pedagogues, power brokers and politicians who purport to run our society.

The question was posed to Dr. Rabi by his friend and mine, Arthur Sackler, himself a multitalented genius, who, sadly, also passed away recently. Dr. Rabi's answer, as reported by Dr. Sackler, was profound: ''My mother made me a scientist without ever intending it. Every other Jewish mother in Brooklyn would ask her child after school: 'So? Did you learn anything today?' But not my mother. She always asked me a different question. 'Izzy,' she would say, 'did you ask a good question today?' That difference - asking good questions -made me become a scientist!''


This weeks parsha sheet.

Living Our Speech And Value System

לעילוי נשמת סבי ר' שמואל פינחס בן ר' יעקב צבי 

"The only solution to the violence problem in America is a return to traditional parental involvement. This should be encouraged by every elected official. Also, the abandonment and neglect of children by their parents should have civil consequences."

"Communicated in the right way, Judeo-Christian philosophy and the religions that uphold it bind a citizenry together in pursuit of a just and generous society. "

"There comes a time when a human being has to either face evil or admit to allowing it. Abortion is legal in the United States, but it should not be celebrated or used as a political tool. Viable babies are human beings."

These are reasonably nice quotes. Who said them? Someone who has written many books and appears as a television personality who often takes the moral high ground. 

Billy O'Reilly. 

This is a lashon-nekiah-Torah-true blog [I hope], so I will not detail his disgusting behavior with numerous women. Suffice it to say that he is a מושחת and מנוול [English - BAAAAADDDDD dude. Beyond corrupt]. And was just fired by Fox news. 

The lesson for us. I see it ALL THE TIME. People TALK a "good game" but they don't live it. A person will speak about focusing on being more ruchani and at the same time drive a super-fancy luxury car, go on unnecessarily lavish vacations  etc. etc.  A person will speak about the importance of learning Torah but spend his free time with his smartphone and NOT his mishnayos or gemara. The examples are legion. 

Lesson: Don't just "talk the talk" but also "walk the walk". Live your words. Every night we say כי הם חיינו ואורך ימינו - Torah is our life. Try to mean it. 

We ask Hashem three times daily to forgive us for our sins. Do we actually plan to be a different person and stop sinning [as best we can] after mincha or are we just reciting a prepared text. 

We thank Hashem every time we have a sandwich for Eretz Yisrael. Is Eretz Yisrael just like an amusement park where we go for a good time or do we really connect on a soul level to Eretz Yisrael and hope that one day we can fulfill the mitzva to live there?? 

These are just a few examples. Let us not fall into the Bill O'Reilly and Bill Cosby and Bill Clinton [something about "Bills". I get them in the mail all the time and CAN'T STAND THEM] trap of talking and writing about values but being personally crude and immoral people. Nobody reading this would ever be like them but we have a high level of morality to reach. Our mandate is to never forget that and constantly strive to reach moral and spiritual perfection. 


Today is my grandfather's yahrtzeit - R' Shmuel Pinchas Ben R' Yaakov Tzvi . Please do a mitzva or learn in his merit. 

Here is a shiur on a holocaust question. [We have a series of about 2 dozen shiurim you can find on yutorah]. 

A Positive Attitude Is Good For Your Health

Jane Brody 

“Look on the sunny side of life.”

“Turn your face toward the sun, and the shadows will fall behind you.”

“Every day may not be good, but there is something good in every day.”

“See the glass as half-full, not half-empty.”

Researchers are finding that thoughts like these, the hallmarks of people sometimes called “cockeyed optimists,” can do far more than raise one’s spirits. They may actually improve health and extend life.

There is no longer any doubt that what happens in the brain influences what happens in the body. When facing a health crisis, actively cultivating positive emotions can boost the immune system and counter depression. Studies have shown an indisputable link between having a positive outlook and health benefits like lower blood pressure, less heart disease, better weight control and healthier blood sugar levels.

Even when faced with an incurable illness, positive feelings and thoughts can greatly improve one’s quality of life. Dr. Wendy Schlessel Harpham, a Dallas-based author of several books for people facing cancer, including “Happiness in a Storm,” was a practicing internist when she learned she had non-Hodgkin’s lymphoma, a cancer of the immune system, 27 years ago. During the next 15 years of treatments for eight relapses of her cancer, she set the stage for happiness and hope, she says, by such measures as surrounding herself with people who lift her spirits, keeping a daily gratitude journal, doing something good for someone else, and watching funny, uplifting movies. Her cancer has been in remission now for 12 years.

“Fostering positive emotions helped make my life the best it could be,” Dr. Harpham said. “They made the tough times easier, even though they didn’t make any difference in my cancer cells.”

While Dr. Harpham may have a natural disposition to see the hopeful side of life even when the outlook is bleak, new research is demonstrating that people can learn skills that help them experience more positive emotions when faced with the severe stress of a life-threatening illness.

Judith T. Moskowitz, a professor of medical social sciences at Northwestern University Feinberg School of Medicine in Chicago, developed a set of eight skills to help foster positive emotions. In earlier research at the University of California, San Francisco, she and colleagues found that people with new diagnoses of H.I.V. infection who practiced these skills carried a lower load of the virus, were more likely to take their medication correctly, and were less likely to need antidepressants to help them cope with their illness.

The researchers studied 159 people who had recently learned they had H.I.V. and randomly assigned them to either a five-session positive emotions training course or five sessions of general support. Fifteen months past their H.I.V. diagnosis, those trained in the eight skills maintained higher levels of positive feelings and fewer negative thoughts related to their infection.

An important goal of the training is to help people feel happy, calm and satisfied in the midst of a health crisis. Improvements in their health and longevity are a bonus. Each participant is encouraged to learn at least three of the eight skills and practice one or more each day. The eight skills are:

■ Recognize a positive event each day.

■ Savor that event and log it in a journal or tell someone about it.

■ Start a daily gratitude journal.

■ List a personal strength and note how you used it.

■ Set an attainable goal and note your progress.

■ Report a relatively minor stress and list ways to reappraise the event positively.

■ Recognize and practice small acts of kindness daily.

■ Practice mindfulness, focusing on the here and now rather than the past or future.

Dr. Moskowitz said she was inspired by observations that people with AIDS, Type 2 diabetes and other chronic illnesses lived longer if they demonstrated positive emotions. She explained, “The next step was to see if teaching people skills that foster positive emotions can have an impact on how well they cope with stress and their physical health down the line.”

She listed as the goals improving patients’ quality of life, enhancing adherence to medication, fostering healthy behaviors, and building personal resources that result in increased social support and broader attention to the good things in life.

Gregg De Meza, a 56-year-old architect in San Francisco who learned he was infected with H.I.V. four years ago, told me that learning “positivity” skills turned his life around. He said he felt “stupid and careless” about becoming infected and had initially kept his diagnosis a secret.

“When I entered the study, I felt like my entire world was completely unraveling,” he said. “The training reminded me to rely on my social network, and I decided to be honest with my friends. I realized that to show your real strength is to show your weakness. No pun intended, it made me more positive, more compassionate, and I’m now healthier than I’ve ever been.”

In another study among 49 patients with Type 2 diabetes, an online version of the positive emotions skills training course was effective in enhancing positivity and reducing negative emotions and feelings of stress. Prior studies showed that, for people with diabetes, positive feelings were associated with better control of blood sugar, an increase in physical activity and healthy eating, less use of tobacco and a lower risk of dying.

In a pilot study of 39 women with advanced breast cancer, Dr. Moskowitz said an online version of the skills training decreased depression among them. The same was true with caregivers of dementia patients.

In a related study of more than 4,000 people 50 and older published last year in the Journal of Gerontology, Becca Levy and Avni Bavishi at the Yale School of Public Health demonstrated that having a positive view of aging can have a beneficial influence on health outcomes and longevity. Dr. Levy said two possible mechanisms account for the findings. Psychologically, a positive view can enhance belief in one’s abilities, decrease perceived stress and foster healthful behaviors. Physiologically, people with positive views of aging had lower levels of C-reactive protein, a marker of stress-related inflammation associated with heart disease and other illnesses, even after accounting for possible influences like age, health status, sex, race and education than those with a negative outlook. They also lived significantly longer.

Make your Vocation And Avocation the Same

About the recently departed Prof. Louis Feldman. Delightful - with a good mussar haskel at the end. 

R' Shlomo Riskin

I met Professor Louis Feldman on my first day as a College freshman at Yeshiva University in my very first college class, Latin 01. That was 61 years ago. I decided to register for the Latin class in order to demonstrate to my more secular mother that, although I had given up a Harvard scholarship in favor of YU, I still planned to become a lawyer and not an Orthodox rabbi (which was her great fear ever since I had become religious). After all, Latin was the language of Roman law, the progenitor of our modern legal system.

I had also checked out Prof. Feldman’s academic credentials, and was excited to find that he had been graduated from Trinity Phi Beta Kappa and valedictorian, had been awarded a Ford Foundation scholarship to Harvard, and had received his PhD from there at the age of 24; he was also the editor of the prestigious Classical World. I was convinced that he could successfully compete against any faculty member at Harvard, and that my mother would be duly impressed.

But even so, I got from Prof. Feldman much more than I had bargained for. Yes, he was slight in stature, barely my own height, not that he would have easily been mistaken for one of the students; but when, in our very first encounter, he explained with a fiery gleam in his eyes that the very foundation of Western Civilization lies in the Judeo-Christian Greco-Roman Cultures, and that without understanding these literatures you cannot understand the world in which you are living, he won my heart as well as my mind.

Indeed, I very soon decided to major in Prof. Feldman’s courses: Greek, Latin and Intellectual History. And since our Greek class consisted of three students—with one of the “students” being Prof. David Fleisher, the head of the English department at Yeshiva, who faithfully audited the class—I really majored in Prof. Feldman. And he became much more than my rebbe in secular studies. Since he was a punctiliously devout Jew, studied Talmud every day, and was truly one of the leading scholars in the writings of Josephus—the great Jewish historian of the Second Commonwealth, a critical period for the ascendancy of the Oral Law—he also became my rebbe for the interface between Athens and Jerusalem in a most profound way.

He described himself as a slave-driver, but we accepted his very high standards with love—since we knew that he drove himself with even more intensity than he drove us. He would gladly answer a question in Greek Philosophy or review a difficult passage of a Latin or Greek text any time of day or night, and we appreciated the fact that for Prof. Feldman (no less than for Rabbi Joseph B. Soloveitchik) proper understanding in the search for existential truth was an act of divine service!

And indeed, we became inspired by the Professor’s genuine love for each of his students and his sincere devotion to teaching us. That—and his characteristic laugh (heh-heh-heh) and good-natured sense of humor—spurred us on to meet his very exacting demands. Case in point : one day in the Greek class I was the only student. I began speaking to the professor informally at his desk, but he soon directed me to a seat, insisting that the the “class” begin on time. We were then reading Plato’s dialogues in the original Greek, the Phaedo as it happened to be. He looked over the basically empty class-room as though it was filled with students, and then said: “Riskin, why don’t you begin to read.” I read and interpreted a few lines, accepted his corrections and emendations, and then the professor, after silently perusing the empty room once again, declared, “Why don’t you continue now, you, Riskin,” I continued to read and interpret. After about twenty minutes, the professor turned his attention to the empty part of the room, and asked, “Any questions?” Since no one responded, he again turned to the largely empty room, and again said, “this time you continue to read, you, Riskin.”

I was barely able to suppress my inner laughter. Not wishing to be rude, I left the room presumably to go to the men’s room. I returned fairly quickly, but by this time it was almost the end of the period. The Professor looked up at me , his eyes twinkling: “In your absence, Riskin, the class read the next two hundred lines. You will be tested on them tomorrow.” And I was … and I learned, in addition to the Phaedo, that for Prof. Feldman each student was a class unto himself.

In the following year, my sophomore year at Yeshiva, I entered Rabbi Soloveitchik’s Talmud class, and for the rest of my University stay, the Rav and the Professor were my beloved and revered intellectual guides. Rabbi Soloveitchik made me realize that I would never be fulfilled as a lawyer, that I must enter the rabbinate and dedicate my life to studying and teaching Torah. But I became plagued by my promise to my mother that I would be a lawyer, not an Orthodox rabbi. Professor Feldman always placed his personal telephone number on the blackboard the first class of each semester, inviting us to call him at anytime, day or night. Finding it impossible to sleep or concentrate on study, I called the Professor at 10:30 p.m. to request an appointment for the following day. “You sound upset,” he responded. “Why not come over right now.”

The Professor lived in an apartment in the Bronx, about 30 minutes from my Washington Heights dormitory. When I arrived after 11 p.m., coffee and cake awaited me. I quickly explained my dilemma concerning my promise to my mother, and received the best advice I ever received before or after: “One of the most important decisions you will ever make is the profession you enter. Since you will spend a great part of your life preparing for it and working within it, that decision is a crucial and existential one, a decision which can only be made by you and not by anyone else for you. Moreover, if your vocation and avocation will be one and the same, you will live a blessed life, and if you are truly happy in your profession, chances are that you will succeed. Then your mother will be happy, as well"

And so it has been, until this very day.

Wednesday, April 19, 2017

Why Society Needs To Believe In G-d

By Ben Shapiro 

If you walk around Washington, D.C., on a regular basis, you're likely to see some rather peculiar posters. But you won't see any more peculiar than the ads put out by the American Humanist Association. Why believe in a god? Just be good for goodness sake, say the signs, in Christmas-colored red and green.

Sounds great, doesn't it? Just be good for goodness sake. You don't need some Big Man in the Sky telling you what to do. You can be a wonderful person simply by doing the right thing.

There's only one problem: without God, there can be no moral choice. Without God, there is no capacity for free will.

That's because a Godless world is a soulless world. Virtually all faiths hold that God endows human beings with the unique ability to choose their actions -- the ability to transcend biology and environment in order to do good. Transcending biology and our environment requires a higher power -- a spark of the supernatural. As philosopher Rene Descartes, put it, Although I possess a body with which I am very intimately conjoined [my soul] is entirely and absolutely distinct from my body and can exist without it.

Gilbert Pyle, the atheistic philosopher, derogatorily labeled the idea of soul/body dualism, the ghost in the machine. Nonetheless, our entire legal and moral system is based on the ghost in the machine -- the presupposition that we can choose to do otherwise. We can only condemn or praise individuals if they are responsible for their actions. We dont jail squirrels for garden theft or dogs for assaulting cats -- they arent responsible for their actions. But we routinely lock up kleptomaniacs and violent felons.

It's not only our criminal justice system that presupposes a Creator. Its our entire notion of freedom and equality. We hold these truths to be self-evident, wrote Thomas Jefferson, supposed atheist, that all men are created equal, that they are endowed by their Creator with certain unalienable Rights, that among these are Life, Liberty and the pursuit of Happiness. Human equality must spring from a Creator, because the presence of a soul is all that makes man human and equal. Biology suggests inherent inequality -- who would call Arnold Schwarzenegger and Stephen Hawking equal in any way? Biology suggests the sort of Hegelian social Darwinism embraced by totalitarian dictators, not the principles of equality articulated by the Founding Fathers.

Without a soul, freedom too is impossible -- we are all slaves to our biology. According to atheists, human beings are intensely complex machines. Our actions are determined by our genetics and our environment. According to atheists, if we could somehow determine all the constituent material parts of the universe, we would be able to predict all human action. Freedom is generically defined as the power to determine action without restraint (Random House). But if action without restraint is impossible, how can we fight for freedom?

If there is no God, there is no freedom to choose. If there is no freedom to choose, there is no good or evil. There is merely action and inaction. There is no way to be good for goodness sake -- that would require an act of voluntary will far beyond human capacity.

Atheists simply gloss over this point. The American Humanist Association states on its website,, We can have ethics and values based on our built-in drives toward a moral life. Without a soul, this is wishful thinking of the highest order. Since when does biology dictate a moral drive? If it did, wouldnt man always get more rather than less moral -- wouldn't history be a long upward climb? What about the murderers, rapists, child molesters and genocidal dictators? Are they all ignoring that built-in drive toward a moral life?

Atheism may work for individuals. There are moral atheists and there are immoral religious people. But as a system of thought, atheism cannot be the basis for any functional state. If we wish to protect freedom and equality, we must understand the value of recognizing God. We must recognize the flame of divinity -- free will -- He implanted within each of us.

The Chabad-nik And The Dangerous Prisoner

"לפני שנים רבות היה יהודי שנהג להתנדב בבית הסוהר בבאר שבע. הוא נהג לבוא לשם פעם בשבוע או שבועיים כדי ללמד אסירים תורה. כשהוא היה מגיע היו מודיעים לאסירים שמי שמעוניין יכול לצאת מן התא כדי להשתתף בשיעור.

בשלב מסוים הוא הבחין בכך שהיה תא אחד שאף פעם לא פתחו. שהה שם אסיר מסוכן במיוחד, שהיו נותנים לו לצאת מתאו במשך שעה אחת בלבד כל יום, ובשעה זו הקפידו ששאר האסירים יהיו בתאיהם. משראה שלא מאפשרים לאותו אסיר להשתתף, ביקש שייתנו לו להיכנס לתאו ולבוא אתו בדברים. בהתחלה סירבו, אבל הוא העמיד זאת כאולטימטום והתנה את המשך התנדבותו בכך שיאפשרו לו להיכנס לתא הזה. סגן מנהל בית הסוהר שאל אותו למה זה חשוב לו כל כך. הוא ענה: 'בוודאי יושב שם יהודי מסכן, אז אני רוצה להיכנס אליו'. אמרו לו אם כך, נאפשר לך להיכנס ונציב שמירה מבחוץ כדי שלא יאונה לך כל רע מצדו. בשעה היעודה הוא נכנס לתא, ורואה לפניו הר אדם. הוא מציג את עצמו – 'שמי משה, אני יכול להיכנס אליך?' והאסיר עונה 'כן'. אז הוא נכנס, התיישב על קופסת שימורים שהייתה שם בתא והושיט לו את ידו. כשהאסיר הבריון הזה לחץ לו את היד, הוא חשב שהיד שלו מתפרקת.

הוא נכנס אתו בדברים, ותוך כדי כך הוא הזכיר את משה, כשכוונתו למשה רבנו. האסיר שמע זאת ושאל אותו: 'מי היה משה?' הוא לא ידע כלום! מתברר שמכיתה ג' הוא לא היה בבית הספר. במשך שעתיים המתנדב ישב אתו בתא ושוחח אתו על יהדות, כשכל הזמן הוא שומע ברקע את צעדיהם של השומרים. האסיר בלע כל מילה בצימאון. בסוף הפגישה האיש הזה, שהיה חב"דניק, שאל את האסיר: 'אתה רוצה לשמח את אלוקים?' הוא השיב בחיוב, אז החב"דניק הציע לו להניח תפילין. האסיר אמר שהוא לא יודע איך עושים זאת. שאל אותו: 'באיזו יד אתה כותב?' 'אני לא כותב'. 'טוב, באיזו יד אתה מרביץ?' הראה לו את יד ימין. החב"דניק מרים לו את השרוול, ובמקום הנחת תפילין היה לו קעקוע מאוד לא יפה. החב"דניק הסיר מיד את מבטו מן הקעקוע והרהר בלבו אם מותר להניח תפילין על דבר כזה, ובסופו של דבר קיבל על עצמו שאם זאת עברה, הוא לוקח אותה על עצמו, והוא הניח לו תפילין.

כשיצא מהתא שאלו אותו: 'איזה כישוף עשית שם? שום עובדת סוציאלית לא מחזיקה שם מעמד אפילו חמש דקות!' הוא ענה בפשטות: 'בסך הכול לימדתי אותו תורה'. כעבור שבועיים הוא שב לבקר אותו. מיד כשנכנס לתא אמר לו האסיר: 'הפעם אתה לא צריך להזיז את העיניים, אתה יכול להניח לי את התפילין בשקט', והוא מיד הפשיל את שרוולו וחשף יד פצועה עם עור חתוך. מתברר שהוא שפשף את עורו עם מלח עד שהצליח למחוק את כתובת הקעקוע, וידו נותרה פצועה. החב"דניק ההמום ניסה להניח לו את התפילין כמה שיותר בעדינות, אבל בשלב מסוים האסיר אמר לו בקול חזק: 'מה זה צריך להיות? תהדק! תקשור!' הנה לכם יהודי שהיה בתחתית המדרגה, ובכל זאת – איזו נשמה הסתתרה בקרבו!

כך הרב קוק זצ"ל מלמד: 'גם כל הנשמות הנראות כטבועות במעמקי תהום גלי ים זועף, כל נשמות פושעי ישראל היותר נפולים, כולם באין נידח הנם שואפים והולכים, שוחים וזורמים, צועקים ממעמקי ים לגיבורי כוח, צדיקי עולם, לבוא לעזרתם, לזרוק להם עיגולי הצלה, חבל לאחוז' (שמונה קבצים, קובץ ב אות יד). צריך לדעת מה זה יהודים! צריך ללמוד מהי הפנימיות של עם ישראל".


I had this great plan never to leave the land of Israel again. I would never again breathe the air of foreign lands!!


But alas, life's twists and turns will be bringing me to Chutz La-aretz next week. 

Once again the old line proves true. "Life is what happens when you are making other plans."

But I am CERTAIN that Hashem wants me to go for many more reasons than I am aware. So BARUCH HASHEM!!! 

Tuesday, April 18, 2017

Why Are People Not Happy?

Here is a very important article on the impact of the technological revolution on mental health. Extremely enlightening. 

שמחה ודיכאון בעידן הטכנולוגי

המהפכה האינטרנטית שנחתה עלינו בעשורים האחרונים הותירה את האנושות בהלם, בבורות ובחוסר ידיעה שרק היום מתחילים להתאושש מהם. אנתרופולוג יישומי ושני פרופסורים בינלאומיים מגדירים מחדש את המושג 'שמחה', מספרים על יחסים חברתיים שנשארים במרחב הוירטואלי, בעלי המועדונים שנפגעים מתופעת ה'סלפי', מקומות השיטוט הפופולריים של הצעירים וגם - עצות מעשיות לעולם הטכנולוגי החדש, שישאירו אתכם 'נומרליים' בתוך הטירוף.

עשרה מיליון מרשמים חדשים לתרופות נגד דיכאון חולקו בשנת 2015 לילדים בארצות הברית. תגידו – זה לא סוד שהאמריקאים לא חוסכים בחומרים כימיים במלחמה בדיכאון. נכון, אבל ילדים נשארו תמיד מחוץ לתחום, עד עכשיו.
את הנתון המדהים הזה מספק לנו האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון. אנתרופולוג (חוקר תרבויות, תרבות בני נוער במקרה שלנו) יישומי (ולא רק אקדמי-מחקרי) מתעסק בהמון נושאים, אבל מסתבר שהטכנולוגיה, העולם הווירטואלי והאינטרנט הם מרכיבים משמעותיים ועיקריים בתרבות הצעירים בעידן שלנו, והם הפכו לתחום עבודתו המרכזי של ליאון.

לכאורה, פריחתן של הרשתות החברתיות הייתה אמורה לייצר תחושת חברות זמינה. "בדקו את זה במחקר באנגליה", אומר ליאון בריאיון ל'קרוב ללב'. "התברר שככל שיש לאדם יותר חברים בעולם הווירטואלי, כך פוחת מספר חבריו האמִתיים. במציאות הוא נשאר בודד והבדידות מובילה לדיכאון וליכולת תקשור לוקה בחסר. הרשתות החברתיות יכולות להיות טובות אם הן משמשות ככלי ליצירת מפגש שאינו וירטואלי. אם היחסים החבריים נשארים שם, אנחנו בבעיה".

תגובות הקיצון לרגשות של דיכאון ובדידות הן, כמובן, התאבדויות. "בשנה שעברה, רק בקרב נוער בישראל, ידועים לנו חמש מאות עשרים וארבעה ניסיונות התאבדות שהגיעו לבתי החולים", חושף ליאון. "המספר הגבוה הזה הוא רק שליש או רבע מהמספר האמִתי שלא ידוע לנו. אנחנו מדברים על אוכלוסיית סיכון שמתחילה בכיתה ו'. אם בעבר הלא רחוק אובדנות הייתה נחלתם של אנשים מבוגרים, חולים או עריריים, הרי שכיום התופעה הולכת ומתפשטת אל הדור הצעיר".

בעיות פחות קיצוניות הן אנשים שלא מסוגלים לדבר זה עם זה ושלא יודעים ליצור אינטימיות רגשית עם אחרים. "אנחנו רואים עלייה משמעותית באנשים המאובחנים על הרצף האוטיסטי", מוסיף ליאון. הסיבה לכך, חד משמעית, היא הרשת. צריכים ללמוד כיצד משתמשים בה במשורה ויוצאים ממנה אל היחסים החברתיים הממשיים, שהם השמחה האמִתית".

שמחה אמתית ואשליית הרשת
מהפכת האינטרנט, שהיא אולי המהפכה הגלובלית הגדולה בתולדות האנושות, נחתה עלינו לפני כשני עשורים ודהרה קדימה בקצב שהשאיר לנו ענני אבק סמיכים. עם השנים האוויר הולך ומתבהר וחוקרים, פסיכולוגים ואנשי חינוך מנסים להתחקות אחר עקבותיה והשלכותיה של המהפכה. אחד מחלוצי התחום, שנכנס אל הנושא במשקפיים בוחנות כבר לפני שמונה עשרה שנים, הוא הפסיכולוג החברתי-ארגוני פרופסור יאיר עמיחי-המבורגר, ראש 'המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט' במרכז הבינתחומי, הרצליה.

כשהתחלת לחקור את הנושא אנשים לא הבינו כלל את משמעות המושג 'אינטרנט'. כסמל לבורות בעניין זכורה אמירתו המפורסמת של רזי ברקאי, שביקש בשידור חי מהמפיקה שלו "תשיגי לי את האחראי על האינטרנט".
"נכון, אנשים לא הכירו אז", מחייך פרופסור עמיחי-המבורגר. "כולם שאלו אותי 'מה לפסיכולוגים ולאינטרנט הזה?!' זה מדהים, אני אחד האנשים שיצרו בעולם את התחום שנקרא 'הפסיכולוגיה של האינטרנט'. כיום אנחנו יודעים שיש מאות מיליוני אנשים ברשת, ואיפה שיש אנשים – יש פסיכולוגיה. האינטרנט מאופיין בכמה גורמים שהפכו אותו לסביבה פסיכולוגית שלא הייתה כמוה מעולם".

המהירות שבה הטכנולוגיה מתקדמת מחייבת את כולם להיכנס לתחרות שלא נגמרת.
"אפילו חברות גדולות כמו פייסבוק וגוגל חייבות להתחדש כל הזמן ולרכוש חברות קטנות כדי להציע לגולש יותר ולהשאיר אותו מרוגש. זה מה שמבטיח שחוויית האינטרנט רק תלך ותתעצם. האינטרנט יוצר סביבה מוגנת ומעצימה, שאנשים לפעמים מעדיפים אותה על פני מה שקורה בעולם האמִתי. זו תחושה מדהימה של העצמה".

אפשר להגיד שהווירטואלי מאיים להחליף את המציאות?

"בהרבה מובנים – כן. הייתי אומר אפילו יותר מזה – הווירטואלי הפך להיות המציאות. הסביבה הפסיכולוגית שנוצרה יכולה להיות טובה ומועילה, אבל גם רעה ומשחיתה".

ההתמכרות הכי טוטלית שידועה לנו
קומיקס משעשע שפורסם לאחרונה באחד העיתונים החשובים בבריטניה הציג נער גולש במחשב ברחבי הרשת החברתית פייסבוק והמחוגים בשעון הקיר שמאחוריו מצביעים על השעה שמונה בערב. עם התקדמות ריבועי הקומיקס נעים המחוגים קדימה ובשלב מסוים מורים על השעה שלוש לפנות בוקר. או אז נבהל הנער מהשעה המאוחרת, סוגר את המחשב הנייד וממהר לעלות לישון. בריבוע האחרון נכנס הבחור אל המיטה, מוציא מתחת לשמיכה את הסמארטפון ופותח את הפייסבוק שוב, עד לבוקר שלמחרת.

"כשאנחנו מסתכלים על הנתונים הרשמיים של הנוער כיום אנחנו רואים שזמן המסך הממוצע לנער ביום הוא כתשע שעות. למעשה, רוב בני הנוער יעידו שהמצב גרוע הרבה יותר ובכל רגע נתון, כולל בשעות הלימודים או בעת השינה, המסכים מקיפים את חייהם והם יענו לכל רטט והודעה", מספר תמיר ליאון.

"כדי לסבר את האוזן, משיחות שניהלתי לאחרונה עם תלמידי כיתות ט' הובהר לי שמעבר לשעות בית הספר התלמידים נמצאים כל הזמן מול מסך אחד לפחות, ובדרך כלל מול כמה במקביל – מחשב, טלוויזיה, טאבלט או סמארטפון. יוצאים מן הכלל הם נערים דתיים שאצלם קיימת הפסקה ארוכה מדי שבוע, בשישי-שבת, ובחגים".

אתה מדבר על נוער בוגר?

"השנים המועדות ביותר הן דווקא שנות החטיבה, כִּתות ז' עד ט'. בגיל בוגר יותר רואים שיש ירידה קטנה, אבל לא מאוד משמעותית".

ואיפה הם נמצאים רוב הזמן? בפייסבוק?
"הצפייה של בני נוער במסכים ברובה מתמקדת ברשתות החברתיות. ספציפית לגבי הפייסבוק, הצעירים כבר לא נמצאים שם כי היא נחשבת לרשת 'זקנה'. הם נמצאים בעיקר בוואטסאפ, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. מלבד הרשתות החברתיות הם אוהבים גם לעשות 'גיימינג' – לשחק משחקים. אלה שני הדברים העיקריים שילדים עושים מול המסך".

הרשתות והמשחקים משמחים אותם?
"על פי כל המחקרים, הדבר שגורם לאנשים שמחה או תחושת סיפוק מהחיים הוא שהייה בקרב קבוצת החברים הטובים שלהם. זה אחד ממדדי האושר".

כולל חברים וירטואליים?
"כאן אתה נכנס לשאלה מה זה, בעצם, 'חברים'. היום אנחנו יודעים ממחקרים שמתמקדים בהפרשות של הורמונים שהשהייה מול הרשת החברתית ממכרת פיזית ממש כמו סיגריות וסמים. משחקי המחשב הם הדבר הכי ממכר. זוהי ההתמכרות היחידה המוכרת לנו בכל ההיסטוריה שבה המכור יכול לחלום בלילה על מושא ההתמכרות. מכורים להרואין או לסיגריות לא חולמים על זה בלילה, אבל גיימרים יכולים לחלום על משחק ועל השלב הבא בו. זו ההתמכרות הכי טוטלית שידועה לנו".

יכול להיות שהסיבה לכך היא שהגיימרים משחקים בעולם דמיוני וגם החולמים נכנסים לעולם דמיוני. אולי הם ממשיכים את העולם הדמיוני שלהם?
"אנחנו חולמים על דברים שממלאים לחלוטין את ההוויה שלנו. המשחק בנוי בצורה כזו שהוא ממלא לגמרי את ההוויה ויש בו תחושה של התקדמות כי עוברים שלבים וצוברים נקודות. למרות שבפועל השחקן נמצא באותו מקום בחיים, ואפילו נסוג אחורה כי הוא התעסק בדבר שאין לו שום משמעות בעולם האמִתי, התחושה חזקה.
במשחקים החדשים ביותר המשחק מתמקד בעיניים של השחקן, וכאשר הוא מרבה למצמץ המשחק יודע שהוא משתעמם ודואג להחליף לו רקעים, דמויות, מסכים והתרחשויות, כדי שיישאר בתוך ההתמכרות שלו בלי להשתעמם. כלומר, המשחק משתנה 'און ליין' לפי רמת העניין של השחקן.

מיליארדי אנשים בעולם היו מכורים ל'קנדי קראש'. למרות שכיום המספר ירד, חצי מיליארד אנשים עדיין מכורים למשחק עם סוכריות צבעוניות".

למה זה לא משמח אותם?
"אנחנו שואבים סיפוק מקרבה לאנשים", קובע ליאון. "כשבוחנים יחסים ב-MRI רואים שכששני אנשים מדברים, הפנים מהווים שמונים אחוזים מהתקשורת ביניהם, מה שנקרא 'face to face'. ביהדות זה חזק מאוד: עיוור חשוב כמת, כתוב שאסור להסתכל על פני רשע ומותר לעשות פסל רק אם הפנים שלו לא שלמים. הפנים הם למעשה ההיבט הרוחני של האדם.

התקשורת הווירטואלית אינה יוצרת מפגש של פנים אל פנים, ולכן מרב התקשורת שניתן להפיק ממנה אינו עולה על עשרים אחוזים. זה לא מספק את הצורך האנושי, ולכן הבעיה הגדולה של הדור החדש היא הבדידות".
ליאון מבקש לציין בעיה נוספת – עולם ה'סלפי': "בני נוער רבים התחילו לתעד את חייהם אבל הפסיקו לחוות אותם. חיים בסלפי".

כמו האמרה הידועה שהאיש החשוב ביותר בחתונה הוא לא החתן או הכלה, אלא הצלם.
"אבל היום כל אחד מהמוזמנים הוא הצלם, ובני הנוער מצטלמים כל הזמן. אתן לך דוגמא מעניינת ממקום אחר: ראיינתי בעלי מועדונים בתל אביב שסיפרו לי שפעם המועדון היה נסגר בבוקר, אבל היום סוגרים הרבה יותר מוקדם. החבר'ה באים, עושים סלפי במועדון והולכים. כאילו הם אומרים 'היינו פה', והביתה. זה קורה גם להורים שמגיעים למסיבה של הילד בגן, ובמקום לחוות אותה הם עסוקים בלצלם עוד תמונה לסבתא. ככה הם מאבדים את החוויה. ברגע שאדם לא צובר חוויות – הוא נהפך לאדם פחות שמח".

אנשים היום לא מתגעגעים
פרופסור דן אריאלי הוא אחד האנשים העסוקים בעולם. הוא מומחה בינלאומי לכלכלה התנהגותית (ענף שמצוי בין הפסיכולוגיה ובין הכלכלה ומנתח התנהגויות שונות של בני אדם), ניסח את כל הטעויות האנושיות ברבי-מכר שתורגמו לעשרות שפות ומייעץ לתאגידים גדולים ולממשלות בכל העולם. כשאני שואל אותו כיצד הוא מגדיר את המושג 'שמחה' הוא מבקש לעשות קצת סדר: "זה מאוד מסובך להגדיר כי אני חושב שיש הרבה סוגים של שמחה", הוא אומר בריאיון ל'קרוב ללב'. ". יש שמחה של לשבת על חוף הים ולשתות בירה קרה עם אבטיח קר וגבינה, ויש סוג אחר של שמחה, עמוק יותר – להרגיש שאנחנו עושים משהו משמעותי וחשוב. הסוג השני הוא מסובך הרבה יותר, במובן של איך עושים את זה".

כשאריאלי מדבר על 'הסוג השני' הוא יודע על מה הוא מדבר. בגיל חמש עשרה הוא התעסק בחומרים דליקים כחלק מההכנות לטקס של תנועת 'הנוער העובד והלומד'. לפתע אירעה התפוצצות והוא ספג כוויות בדרגה שלישית בשבעים אחוזים משטח גופו. "אנשים לא מבינים מה זה להיות שרוף", הוא סיפר בריאיון, "זה או מוות או חיים נוראיים. כשאנשים מתים זה עצוב מאוד, אבל לי עצוב גם כשאנשים נפצעים. לפעמים זה הרבה יותר קשה". בדיעבד, כמובן, הראייה שלו השתנתה. "עכשיו החיים שלי טובים מאוד אבל גיליתי שהיכולת שלנו ליהנות – מוגבלת. היכולת לסבול היא אדירה".

מהטיפולים הקשים נכנס אריאלי ללימודי מתמטיקה ופיזיקה. בשלב מסוים הוא הבין שמגבלותיו הפיזיות לא יאפשרו לו להמשיך בתחום, הדורש כתיבה מרובה, והחליט להמשיך ללימודי פילוסופיה ופסיכולוגיה. שיחה עם חתן פרס נובל דניאל כהנמן, מייסד הכלכלה ההתנהגותית, הביאה את אריאלי להתעמק בתחום המצביע על הפער בין מה שנדמה לנו שאנחנו עושים – לבין מה שאנחנו עושים באמת.

רגע מכונן בחייו של אריאלי היה בבית החולים, כשהאחיות תלשו תחבושת מעל כווייה צורבת במשיכה מהירה. הן ניסו לשכנע אותו שעדיפה שנייה אחת של כאב נוראי על פני הסרה איטית וכמה שניות של כאב בינוני. אריאלי התווכח אִתן אך נחל כישלון בכל מערכה, והַאמינו לו – היו הרבה כאלה. כבר אז ניצת בליבו זיק המחקר בדבר טבעם ההפכפך של בני האנוש, כמו של האחיות ה'מרושעות'.

כשהשתחרר מבית החולים לקח אריאלי את הוויכוח צעד אחד קדימה, על חשבון חבריו. הוא עשה בהם ניסויים – צבט, חִשמל והכאיב בצורות שונות עד שהגיע למסקנה שהצדק עִמו – הכאב הנסבל והממושך הוא המועדף. אבל זו לא המסקנה היחידה שהוא לקח מבית החולים: "אני זוכר שהגיעה למחלקת הכוויות בחורה שחתכה לעצמה את הוורידים. היא לא ניסתה להתאבד, היא חתכה אותם כי החבר שלה עזב אותה. כך היא יצרה לעצמה בעיות רפואיות שהייתה יכולה להיאבק ולהילחם בהן", הוא מספר. "גיליתי שההתמודדות הזו הפכה אותה דווקא למאושרת יותר. לפעמים החיים קצת קלים מדי, וכשהחיים קלים אין להם משמעות".

מה מונע את השמחה בעידן שלנו?
"אני חושב שהרבה ממה שעוצר לנו את השמחה זה 'פומו' - ''fear of missing out (הפחד מהחמצה). 'פומו' הוא המחשבה על איפה אנחנו עכשיו ואיפה היינו יכולים להיות, והוא מונע מאִתנו להיות שמחים. המחשבה על המעמד הנוכחי שלנו ועל המעמד שבו היינו יכולים להיות עושה אותנו לא שמחים. תחשוב לצורך העניין על פספוס טיסה – אם היינו מפספסים בשתי דקות ואם היינו מפספסים בשעתיים – איפה היינו יותר מתוסכלים? כמובן שבשתי הדקות. למה? כי היינו כל כך קרובים. משום שהיינו כל כך קרובים נחשוב על אלף דרכים שבהן היינו חוסכים את שתי הדקות האלה ומגיעים בזמן לטיסה. אנו מדמיינים בראשנו עולם שבו הכול קורה אחרת. העולם הזה לא קיים במציאות אך הוא מתנגש אִתה, וזה יוצר את התסכול ואת חוסר השמחה. מה קורה באיחור של שעתיים? אפילו לא מתחילים לדמיין את הדרכים האלטרנטיבות שהיו מזרזות אותנו".

"אתן לך דוגמא נוספת", ממשיך אריאלי. "לקחו תמונות של הזוכים באולימפיאדה ומדדו את גודל החיוך שלהם. היינו מצפים שהכי מחויך יהיה הזהב, אחריו הכסף והשלישי זוכה הארד. מה מסתבר? שהתוצאה הייתה זהב-ארד-כסף. למה? כי הפספוס של המקום השני היה צורב יותר".

אז מה עושים כדי להיות שמחים? אם נקנה מותג יקר ונרגיש במעמד טוב מבחינה חברתית – זה יעזור לנו?
"יש דברים שממלאים אותנו ביותר אושר ויש דברים שממלאים אותנו בפחות אושר. אנשים שוכחים שחוויות ממלאות אותנו בדרך כלל ביותר אושר מאשר דברים ספציפיים, מהסיבה הפשוטה שהחוויות נשארות הרבה אחרי שהסיטואציה מתרחשת.

כשאנחנו קונים ספה אנחנו מתרגלים אליה מהר מאוד", מדגים אריאלי. "אבל אם נסענו לטיול מדהים או הפקנו אירוע מרהיב, אנחנו זוכרים אותם זמן רב. דבר נוסף שאנשים לא עושים מספיק זה לתת לאנשים אחרים. אם הייתי נותן לך עכשיו תלוש לקפה והיית קונה קפה – היית מאושר אבל זה היה נעלם די מהר. אבל אם הייתי נותן לך תלוש ומבקש ממך לתת את זה למישהו אחר, היית נשאר מאושר לזמן רב יותר".

נושא הנתינה שהזכיר אריאלי בא לידי ביטוי גם בצורה מדעית. בניסוי שנערך בשתי חברות שונות העניקו לעובדי אחת החברות בונוס בסוף השנה בסך אלפיים דולר. בחברה השנייה העניקו גם כן אלפיים דולר, אלא שכאן ייעדו אותם לצדקה והעובדים היו רשאים להחליט למי לתרום את הכסף. בדיעבד התברר שאלו שתרמו את כספם היו מאושרים יותר.

אריאלי מסביר: "אם הייתי נותן לך את תלוש הקפה או את הבונוס ושואל מה ישמח אותך יותר – לקחת לעצמך או לתת למישהו אחר, היית אומר 'כמובן שלעצמי'. מסתבר שזה פשוט לא נכון. אז למה אנחנו חושבים ככה? כי אנחנו חושבים על השמחה המידית ולא מסתכלים על השמחה שקצת מאוחרת והרבה יותר ארוכה".

בחזרה לעולם האינטרנט – מה הבעיה ברשתות החברתיות שמותירה אותנו בודדים?
"זה לא בגלל שהעולם זמין ומידי אלא בגלל הדרך שבה הרשתות החברתיות עובדות – העובדה שהן מאפשרות לנו יחסים שטוחים. נניח שאתה מבלה עם מישהו עשרים וארבע שעות, אתה יכול ללמוד עליו המון בפרק הזמן הזה. אם במקום זאת תבלה אִתו בפייסבוק אתה תדבר תוך כדי שיחה גם עם אנשים אחרים ותעקוב אחר דברים שטחיים ולא חשובים ולא יצא לך מזה הרבה. אנחנו עושים מן 'טרייד אוף' בין דברים עמוקים ובין דברים שטחיים ולפעמים אנחנו הולכים על הדברים השטחיים ומוותרים על רגש של שיוך אמִתי".

יש גם שמחה רעה?
"שמחה לאיד, למשל, היא בהחלט שמחה פסולה. אני באמת חושב שהעולם יכול היה להיות מקום טוב יותר בלעדיה".

האנתרופולוג תמיר ליאון מסכים עם פרופסור אריאלי: "כשאנחנו מנתחים רשתות חברתיות של בני נוער אנחנו מגלים שחלק מהשמחה שיש שם היא שמחה לאיד – יורדים על מישהו, מפחידים אותו או משתלחים בו מתוך האנונימיות שמאחורי המקלדת. יש אלימות, גסויות והשפלות. הסקאלה הערכית של צעירים רבים מתחלפת מסקאלה של טוב-רע, לסקאלה של מצחיק-לא מצחיק".

מה השתנה היום מבעבר, כשהיו אמצעי תקשורת אחרים? הרי פעם זו לא הייתה בעיה לשלוח מכתבים אחד לשני במקום להיפגש ולרשום חוויות ביומן מסע במקום לחוות אותן, למה היום זו בעיה?

ליאון: "הבעיה היא במינון. למעשה, השינוי לא קרה בגלל האינטרנט אלא בגלל הסמארטפון. הסמארטפון יצר מצב שבו בכל רגע נתון אנחנו יכולים לגלוש ולהתעדכן ואין לנו רגע דל.

לדוגמא, המכתב. איזו חוויה המכתב נותן לך? הייתי בקשר מכתבי עם מישהי שנסעה לארצות הברית. שלחתי מכתב והוא הגיע אחרי שלושה שבועות. נניח שהיא קראה את המכתב בו ביום וכתבה מכתב בחזרה. יוצא שמהרגע ששלחתי מכתב ועד שקיבלתי תשובה עברו חודש וחצי. בזמן שחיכיתי התעורר בי געגוע. אני מרגיש שאנשים היום כבר לא מתגעגעים", מסכם ליאון. "הם מתגעגעים רק לאלו שהלכו לעולמם. החוויה של הגעגוע לא קיימת אם אתה יכול לדבר עם מי שאתה רוצה בכל זמן נתון".

שבעת הג'וקרים
פרופסור עמיחי-המבורגר חילק את תכונות עולם הרשת לשבעה פקטורים עיקריים – 'שבעת הג'וקרים', כפי שהוא אוהב לכנות אותם.

"הפקטור הראשון הוא האנונימיות באינטרנט. זה מעניק לגולשים את האפשרות לבטא את עצמם באנונימיות ויש בזה הרבה יתרונות – אנשים לא נותרים כלואים בשבי התדמית החברתית שלהם. אדם מופנם יכול להפוך לאדם מוחצן ופעיל חברתית. אפשר להשתחרר ולברוא את עצמך מחדש מבחינת מי אתה ומה אתה.

הפקטור השני הוא השליטה על החשיפה הפיזית. אפשר לבחור שלא להיחשף בכלל במקומות מסוימים, ולבחור את מינון החשיפה במקומות אחרים. בפייסבוק, לדוגמה, אנשים שמים תמונות מסוימות ומשקיעים בהן זמן ומחשבה. אחד מסימני הדור הוא שאנשים יכולים לעצב את הנִראות התדמיתית שלהם. בעיקרון זה חיובי – אפשר להיראות במיטבך ואפילו לעצב את התמונות באמצעות תוכנות שיציגו אותך בצורה האידיאלית ביותר.

הפקטור השלישי הוא שליטה. יש באינטרנט תחושה מאוד חזקה של שליטה. ברמה של מסרים – אפשר לראות את המסר שלך לפני שאתה שולח אותו ולעצב אותו כמו שהיית רוצה שייתפס.

הדבר הרביעי הוא יצירת קבוצות", הוא ממשיך ומונה. "אפשר ליצור קבוצות של חברים מכל העולם שמתאגדים סביב נושא מסוים. אם למישהו יש תחביב מסוים או עניין כלשהו, שבסביבה הטבעית כמעט ואין לו סיכוי למצוא שותפים, במרחב של מאות מיליוני אנשים ודאי שאפשר למצוא אנשים שחושבים כמוך ושרואים את העולם כמוך. אפשר לפתח בזכות זה כישרונות ויכולות.

מספר חמש: העובדה שהאינטרנט נגיש וזמין מכל מקום, כל הזמן. אני, לדוגמה, מייצג את ישראל ב'פרויקט המחקר האינטרנטי העולמי'. פעם היינו שואלים אנשים 'מתי אתם און-ליין', אבל היום אנשים 'און-ליין' כל הזמן.

הפקטור השישי הוא העובדה שבמגרש האינטרנטי אתה מרגיש שווה לכולם. ילדים יכולים לשים סרט ביוטיוב ולצבור מיליוני צפיות. אומרים שפעם האדם היה צרכן של מדיה, היום הוא המדיה. אנשים מאמינים שכל העולם יבוא לראות מה קורה אצלם בחדר ובחיים שלהם. האדם הפך להיות מרכז וזה יוצר תחושה של שוויון מדהים. כל ה-'web2' בנוי על אינטראקציה, שוויון. תראה איך לפיד ובנט בנו את הקמפיין שלהם בפייסבוק – אנשים רוצים לשאול שאלות, הם רוצים שהאח"מ יהיה זמין אליהם, והם היו זמינים. באנגליה האזרחים יכולים להציע הצעות חוק באינטרנט, ואלה שצוברות אחוז מסוים של תמיכה באינטרנט – עולות לפרלמנט לדיון. כלומר, יש הרבה יותר שוויון מבעבר.

והפקטור האחרון", מסיים עמיחי-המבורגר, "הוא העובדה שהאינטרנט הוא 'FUN'. 'חוויית המשתמש' היא הסיסמה של כל מי שעובד באינטרנט. הם יודעים שאם תבנה אתר שלא יהיה אטרקטיבי – הוא לא ירגש את הגולש וייעלם.
בשקלול של כל 'שבעת הג'וקרים' האלה נוצרה סביבה פסיכולוגית חדשה. האינטרנט מעצים את ההתנהגות שלנו בצורה שלא הייתה כמוה אי פעם וזה מחייב את כולנו לחשוב לאן אנחנו הולכים ולהתחיל לעשות. חשוב לזכור שהחיים לא שם".

לדאוג שאנחנו נשלוט בו ולא הוא בנו.
"בדיוק. אנחנו צריכים להבין שאינטרנט הוא ערוץ מאוד מורכב וצריכים להשתמש בו בצורה טובה, חיובית ומבוקרת. לכן המגדלור הערכי שלנו הוא הכי חשוב. אם נעבור על הפקטורים נגלה שהם גם סיבות לדברים נוראיים. בגלל האנונימיות, למשל, יכולים להיות בצד השני עבריינים, פדופילים וכל מיני מרעין בישין. אנחנו רואים את הטוקבקים האנונימיים שכוללים שיח אלים וגס. אנשים נכנסים למקומות מסוכנים בידיעה שבשנייה אחת אפשר לצאת מהם, וזה מכניס אותם למלכודת דבש".

עמיחי-המבורגר ממשיך: "גם בעניין הקבוצות. מי שיש לו נטייה רעה יחבור לקבוצה רעה – קבוצה שמעודדת אנורקסיה, או קבוצה שמעודדת טרור או גזענות. גם אם ההורים והמחנכים שלו ידברו אִתו כל היום – בסוף הקבוצות האלה נמצאות לתמוך בו בתדירות הכי גבוהה ומפמפמות את הרעל בכל מקום שבו הוא נמצא. בחממה המסיתה הזו גדלים ילדים ומחליטים להתפוצץ על העולם.

שוויון – נכון שהוא קיים ברשת, אבל זו אשליה. הילד המתבגר חייב להוכיח את עצמו שוב ושוב. כל פוסט שהוא מעלה זה כמו מבחן הערך העצמי שלו. הילדים כל הזמן במתח – הם מעלים פוסט ומחכים לראות מה יקרה. יעשו לי לייק? ישתפו את הפוסט שלי? כל השיגעונות האלו הופכים לאשליות ולחרדות.

אנשים מסכנים את החיים שלהם מרוב שהם מתמכרים ל'FUN' הזה. הם שולחים הודעות בנהיגה, הם לוקחים סיכונים ברשת וזה מגיע למקומות הכי קשים שאפשר לדמיין".

הפתרון הוא להתנתק מהאינטרנט?
"הפתרון הוא להגדיר את המגדלור הערכי שלי. לחשוב איך אני משתמש באינטרנט כדי לעזור ולסייע. חשוב לזכור שגם דברים טובים ברשת יכולים להפוך לרעים אם משתמשים בהם במינון לא נכון. הרבה פעמים אנשים שוכחים את זה. המגדלור הערכי שלנו צריך להיות כל הזמן לנגד עינינו. לכל אחד יש מִגרש של השפעה ושם צריך להפיץ חיוביות, אור ושמחה. אפשר לייצר אופטימיות וצריך לחשוב איך לשמח אנשים באמצעות האינטרנט".

אני חוזר לתמיר ליאון ומבקש ממנו סיום אופטימי. הוא צוחק: "התראיינתי לא מזמן לעיתון 'הארץ' ובערב התקשר אליי הכתב וביקש שאסיים במשהו טוב. אמרתי לו שאם נסיים בתקווה, ההורים והקוראים לא יעשו כלום כדי לתקן את המצב. בוא נשאיר את זה רע.

לך אני רוצה להגיד משהו אחר", ממהר ליאון להמשיך, "אני נפגש בכל יום עם בני נוער מכל הסוגים ואני יכול להגיד שקיימים פה כוחות נפלאים ונשגבים שנולדו לתוך עולם מבולבל וקשה טכנולוגית. מי שהפיל עליהם את העולם הזה זה אנחנו, המבוגרים, ועלינו להתערב וללמד אותם איך משתמשים בתבונה באמצעים הטכנולוגיים האלה.

'העולם החדש' התנפל עלינו בשני העשורים האחרונים ואנחנו עוד בשלבי ההלם ולמידת החומר. זה ייקח זמן, אבל כבר עכשיו רואים ניצנים של שינויים. אם מדינות מאוד מתקדמות הוציאו את הטלפונים הניידים מבתי הספר זאת אומרת שהם הבינו שהמוסדות החינוכיים הם המקומות האחרונים שבהם בני הנוער יכולים לדבר, ליצור קבוצות וחברויות ולהשתייך. לפחות שם הם יתחנכו לחיות נכון, כשהדגש הוא לא השיעור אלא דווקא ההפסקה.

חמש עצות מעשיות לשמחה ולנורמליות ב'דור המסכים'
מאת האנתרופולוג תמיר ליאון:
1. ליצור מקומות 'מקודשים' שבהם אין טכנולוגיה אלא רק יחסים בין בני אדם: ארוחת ערב, שיחות חברתיות, בית הספר ועוד.

2. בחדר השינה של הילד אין מסך – לא מחשב, לא טלוויזיה ולא סמארטפון.

3. להכניס כמה שיותר ילדים לחינוך בלתי פורמאלי, במיוחד לתנועות נוער ולמקומות נוספים שבהם אפשר לתקשר.
4. לשלוח את הילדים לעשות ספורט ולהתאמן, גם כאקט חברתי, לפחות פעמיים בשבוע.
5. הכי חשוב – שעות שינה. בני נוער היום ישנים שעתיים פחות מנוער לפני עשרים שנה בגלל המסכים.
המרכיב הבולט בכל המחקרים על אושר הוא כמות השינה ואיכותה.
עד סיום שנות בית הספר ילד צריך לישון לפחות שמונה שעות בלילה.

הכללים נכונים גם למבוגרים.

Saturday, April 15, 2017


Great for shvii shel pesach. Thanks to my beloved friend R' Chaim Schreck for making it happen!

Friday, April 14, 2017


Pilei pla-os BS"D!!!

Paroh Was A Slave Too

Shaaallooom sweeetest friends!!!

This dvar Torah is li-ilui nishmas R' Mordechai Tzvi ben Aharon Menachem whose yahrtziet is on the 7th day of Pesach, the father of my beloved friend, a pillar of Torah, tzedkah, chesed and middos tovos and an excellent chavrusa R' Chaim Schreck. May R' Chaim, his special Rebbtezin and their sweet children see only bracha and chesed all the days of their lives and may we all see tchiyas hameisim very soon. [Pesach is the holiday of tchiyas hameisim - pay careful attention to the Haftorah this Shabbos].

Moshe doesn't want to redeem the Jewish people because Paroh won't listen to him. He argues

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

If the Jews didn't listen to me then how will Paroh?? 

This is a classic kal va-chomer! 

Problem is that it is seemingly a faulty one. The Jews didn't listen to Moshe מקוצר רוח ומעבודה קשה - from short breath and hard work. But Paroh? He wasn't enslaved so he is more likely to listen??!! So what was Moshe talking about??

Here is a HUUUUGE lesson for life. 

Paroh WAS enslaved. He said לי יאורי ואני עשיתיני - The Nile is mine and I created myself. He had to put up a facade of being a god!! He had to go to relieve himself early in the morning so that noboy would know that he has basic human needs. How hard is THAT? To have to show the whole world that you are a superpower!! That is a TRUE form of servitude. So Moshe was correct - if the enslaved Jews can't listen but they are too focused on their problems - well then Paroh is in the same boat! He also is SOO troubled from his need to be someone he isn't that he also won't be able to listen [Birkas Mordechai]. 


How many of us often find ourselves trying to prove ourselves to others. Trying to show that we were RIGHT and s/he is WRONG. That we are smart or knowledgeable or successful. If we want to be freed we can just let our defenses down. We don't always have to be right. We can admit error, loudly and publicly, when we were wrong. We can say "I am sorry for hurting your feelings! How can I make it up to you, I was so wrong", instead of constantly defending ourselves. We can admit to our spouses and children that we are less than perfect. That sometimes when we blame or criticize them it is really due to our own personal inadequacies. We can start saying when people are discussing a topic we know little about "I don't know. I am ignorant in this - and most - areas. So I have no opinion". 

THAT is freedom. Just letting go of all of all of our pretension!!

Have a sweet delicious Shabbos Chol Ha-moed!

Bi-ahava rabba,